עמילן הינו פחמימה שנמצאת במיגוון גדול של מזונות ממקור צמחי. דגנים מכילים כמויות גדולות של עמילן (60 – 80 אחוז בהתאם לסוג), אבל גם ירקות שונים המקובלים למאכל מכילים כמות משמעותית מהפחמימה הזאת. ממשפחת הדגניים ניתן לציין את האורז המכיל כ – 80% עמילן, חיטה כ – 70%, קווקר כ – 65%. תפוח אדמה, בטטה, דלעת לסוגיה משתייכים לסוג זה של ירקות עמילניים. הדלעת דלה יחסית בעמילן (5%), תפו"א ובטטה עשירים יותר בה (כ- 20%). להבדיל מסוכרים הנמצאים בחלב האם ובפירות, עמילן חייב לעבור תהליך פירוק (עיכול) המורכב ממספר שלבים כדי להגיע למצב של סוכר פשוט (חד סוכר) בו הגוף יכול להשתמש לצרכיו. מאד חשוב שכל שלב של פירוק יתבצע כראוי. אם שלב ראשון לא יתבצע גם השלב השני לא יוכל להתקיים. כל שלב הינו הכנה לפעולה של השלב הבא. השלב הראשוני של פירוק העמילן לדו סוכר מתרחש בפה. אנזים בשם פטיאלין מופרש עם הרוק, וכשהוא בא במגע עם העמילן נוצר הפירוק הראשוני שלו. זה מתחיל עוד בפה בעת לעיסת המזון וממשיך בקיבה, בה המזון שוהה, כאשר המזון הלעוס ממשיך לבוא במגע עם מיץ העיכול למשך זמן רב (כשעתיים לפחות). כדי שפירוק העמילן יתבצע כראוי חשובה לעיסה יסודית של המזון כדי שיהפוך לדייסתי, ובכך יוכל מיץ העיכול לבוא במגע עם כל מולקולות המזון. לעיסה שאינה מספקת תגרום לכך שחלקים ניכרים מהעמילן לא יבואו במגע עם מיץ העיכול, הם יתקדמו במעיים מבלי להתפרק, ובגלל התנאים השוררים בהם הם יתקלקלו, יהפכו לרעלים מזיקים, וככאלה גם יספגו למחזור הדם. רעלים אלה עלולים להגיע לכל תא בגוף באמצעות הדם ולגרום לנזקים ומחלות. בוודאי שיווצרו נזקים במערכת העיכול. לתינוק האנושי אין שיניים, ומכאן שאינו יכול ללעוס. לתינוק האנושי אין פטיאלין, האנזים שמפרק עמילנים, ומכאן שאינו יכול לעכלם. שני התנאים ההכרחיים לעכל מזון עמילני אינם מתקיימים כשמדובר בתינוק ולכן אין להזינו במזון שמכיל עמילן. חלב אם הוא המזון המושלם והבלעדי אותו הועיד הטבע לתינוק. מזון זה מכיל את כל הצרכים התזונתיים של התינוק והוא זמין לגופו. כלומר, מערכת העיכול יכולה לעכלו בקלות ולהעביר לגוף הצאצא היונק את כל היסודות החיוניים שנמצאים בחלב הזה. כאן חשוב לציין שחלב האם אינו מכיל כלל עמילן. עובדה ממש לא מפתיעה, שהרי התינוק אינו יכול לעכל עמילנים מאחר ומערכת העיכול שלו חסרה את האנזימים הדרושים לכך. הפחמימה בחלב האם המזינה את התינוק הינה סוכר החלב (לאקטוזה) ולא עמילן. מכאן שהטבע לא תכנן לתינוק להיזון ממזון המכיל עמילן. האדם המודרני החוכמולוג, בגיבוי הרפואה והדיאטטיקה ה"מדעיים" (כביכול), סוטה מעקרונות הבריאות גם בתחום הזה, ומזין את צאצאיו בניגוד לשכל הישר ובניגוד לחוקי הטבע במיגוון מזונות שלא נועדו להם, כולל במזונות עמילניים, ועל כך הם משלמים ביוקר בבריאותם. עצירות, בטן נפוחה, השמנה הרסנית, גזים, ליחה, מחלות זיהומיות ודלקות, פריחה על העור ועוד, הם תוצאה של אכילת דייסות הקווקר, קמח תירס, אורז, סולת וכד'. רק משסיים התינוק לבנות את שיניו הוא מקבל את היכולת לפרק עמילנים. בדרך כלל לפני גיל שנתיים אין לתינוק יכולת לעכל את הפחמימה המורכבת הזאת. ההתפתחות וההבשלה של אנזימים מפרקי עמילן היא במקביל להתפתחות השיניים. כשהסתיים התהליך של בניית השיניים בפי התינוק, הוא מקבל את היכולת לעכל עמילנים. בנקודה זאת יש להדגיש שגם אז יכולתו להפריש מיצי עיכול מפרקי עמילן היא מוגבלת, ולכן אין להפריז באכילתם, אלא לצמצם בכמותם בארוחות. כמו כן יש להדגיש את יתרונותיהם התזונתיים של הירקות העמילניים על הדגנים. זה נובע מכמות העמילן הפחותה משמעותית בירקות, אבל גם בגלל ערכם התזונתי הגבוה יותר ובשל תגובתם החומצתית של הדגנים בגוף האנושי. דגנים אינם מזינים כראוי את האדם ואכילתם קשורה באובדן מינרלים בסיסיים (בעיקר סידן) עקב תגובתם החומצית. אצל התינוק והילד המתפתח אכילת דגנים גורמת לפגיעה בשיניים ובעצמות, ובאופן כללי בולמת את גדילתו והתפתחות השלד שלו. מבחינה זאת הירקות העמילניים טובים בהרבה מהדגנים, והם גם הרבה יותר קלים לעיכול ומהירות עיכולם גבוהה בהרבה. נחיתותם התזונתית של הדגנים נובעת גם מהעובדה שכדי להכשירם למאכל האדם יש לבשלם, והרבה. הבישול הרסני למזון. בבישול נהרסים ויטמינים חיוניים, מינרלים נפרדים מהמזון השלם והופכים למבודדים, וככאלה אינם זמינים לגוף וגם החלבונים נחלשים. אני רואה בחומרה את השימוש בדגנים לבנים (המקולפים שגם עברו עיבוד תעשייתי) בגלל שלמעשה הם אינם כלל מזון, אלא פחמימות ריקות המהוות פסולת מחליאה בגוף התינוק והילד. ירקות עמילניים ניתן לאדות בסיר אדים (סיר קוסקוס). שיטת בישול זאת משמרת את מרבית ערכם התזונתי של הירקות. ילד בן שלוש למשל, יכול לעכל עמילנים. כאמור, יכולת הגוף לייצר מיצי עיכול ביממה היא מוגבלת. לכן אין להפריז באכילת מזון עמילני. הפרזה באכילת מזון עמילני גורמת לעומס לא רצוי על הלבלב המייצר אף הוא עמילז (אנזים המפרק עמילנים), ואם ההפרזה הזאת תימשך לאורך זמן לא מן הנמנע שתיווצר סוכרת. כלומר, הפרזה באכילת מזון עמילני (בעיקר בדגניים) קשורה להתפתחות מחלת הסוכרת אצל צעירים, אבל גם אצל מבוגרים. לסיכום – הזנת תינוקות במזון עמילני הינה טעות עליה התינוק משלם ביוקר בבריאותו. עד גיל שנתיים אין להזין תינוק במזון עמילני. גם לאחר גיל זה יש לצמצם בשימוש במזונות אלה, או לדחות את הכנסתם לתפריט לגיל שלוש בערך. דגנים הינם מזון נחות ולא מומלץ לתינוקות וילדים קטנים. ירקות עמילניים טובים בהרבה מדגנים. |