ערב הפגנת "שנה למחאה החברתית" אני כותבת לירושלים מכתב אהבה עצוב.

הנמענים: ראש העיר, תושביה, וכל שאר הישראלים באשר הם.

שלא יהיה ספק. לגור בירושלים זה הכי.

הכי בבית,

העיר הכי יפה, הכי מרגשת, עם אוירה מיוחדת ותושבים מקסימים.

העיר שמאז שחזרתי (כן!! חזרתי!) לגור בה, אני קמה כל בוקר עם חיוך גדול ואויר צח בריאות.

אני קוראת בעיתון המקומי של יום שישי, וכל הכתבות עוסקות במלחמות. תקציב לבאלבאסטה  או לאירועי ש"ס?

כן או לא נשים על שלטי חוצות? יפתח או לא ייפתח בית קולנוע בשבת?

וכשזה הגיע לבית קפה כבר דובר על איום ממשי על הבעלים. מפחיד.

אנרגיות רבות מדי של תושבי ותושבות העיר מופנות לשמירה על שפיות מאד בסיסית.

ימים בודדים אחרי שפרקתי פה את הארגזים הלכתי להפגין כנגד הישיבה של נשים באחורי האוטובוס.

הפגנתי בעודי לא מאמינה שזה מה שקורה פה. העיר בה גדלתי כחילונית שפויה.

עכשיו אנחנו מפגינים בעד שוויון בנטל. דבר שצריך להיות כל כך מובן מאליו.!!!

מחר בלילה אני נוסעת לנוח קצת בברלין. עיר טעונה הסטוריה. ללא ספק.

אבל כיום ברלין היא עיר שמועדוני גייז זה משהו שאף אחד לא מתרגש ממנו,

בחורה בגופיה וחצאית קצרה לא חוטפת יריקות, ושלטי החוצות לא נשרפים בגלל נשים.

7 ימים בשבוע עיר בירה שחיה ונושמת.

לא, אל תגידו לי "אז תשארי בברלין...".

.אני לא.

 אני אחזור הביתה לירושלים להמשיך להילחם על השפיות שלה,

אבל אני עצובה.

עצובה ואוהבת את העיר הזאת הכי בעולם, והיא אוהבת אותי בחזרה.