מיומנו של מישקה
קורותיו מסמרי הפרווה של חתול ג'ינג'י מטורף וחובב שחייה אולימפית.
פוסטים אחרונים
- בתיה אפולו 26/10/18
- בוקר טוב 4/4/11
- פוסט בלתי ירוק בעליל או למה אני אוהב לפעמים לעשות אמבטיה 11/12/10
- "סטארט אפ " היסטרי 19/7/10
- מצעד הגאווה 2010- sex in the city - פוסט צבעוני מצולם 11/6/10
- חוכמה שלאחר מעשה ? 31/5/10
ארכיון
פרק עצוב ומיותר
לאמא שלי יש אלצהיימר, היא בת 87 והחיבור שלה למציאות ולסובבבים אותה מיזערי. בתחילת השבוע כמו שקורה לא אחת לאנשים זקנים היא מעדה ושברה את הירך. מצב שכמובן מצריך פינוי לבית חולים אישפוז וניתוח. הקריעה הכפוייה של אדם במצב כזה משרידי הסביבה המוכרת מדרדרת באחת את מצבו המנטלי באופן דרמטי. קשה להסביר את הכאב והעצב, לראות אדם אהוב ומוכר שהיה מבריק ,יצירתי ואינטליגנטי בצורה יוצאת דופן , מאבד כמעט לחלוטין צלם אנוש. פשוט אלוהים עושה delete על האישיות . אי אפשר להסביר לה את המצב ולכן היא חסרת אונים יותר מכל ילד קטן שברמה כזו או אחרת ניתן להרגיעו. אבל הכי קורע לב זה דווקא ברגעים שקטים כשהיא בוכה בשקט ומבקשת שיקראו לאמא שלה שנפטרה כמובן לפני יותר מ40 שנה. כל כך עצוב, קשה ומיותר רק שלמעלה לא ממש שואלים אותנו בעניין. |
תגובות (26)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ת ו ד ה ♥ !
מבין מאד את הרגשתך.
סבתי, עליה השלום, סבלה אף היא מאלצהיימר,
ועברנו איתה תהליך קשה, כואב ומייסר,
שנמשך שנים, שבהן האדם שהיכרת ואהבת,
הולך ונעלם לך מול הפנים.
צריך הרבה כוח, לתהליך,
שסופו הקשה מנשוא ידוע מראש...
תודה,יקירה, את חמודה מאד. האפילוג של הסיפור הוא שהאמא שלי עברה למוסד סיעודי מקסים שמתמחה בטיפול בחולי אלצהיימר. ולפחות מצב רוחה בהחלט טוב מרבית הזמן וזה הרבה יותר מוצלח ממה שהרגישה לאחרונה בביתה.
חיבוק
גם לאמא
משתתף בצערך.
קשה לראות את ההורה האדם שייצג סמכות וביטחון (במשפחה נורמלית) מתדרדר למצב גופני ומנטלי שהופך אותו לנזקק.
איבדתי את אבי "(הוא קיבל שבץ מוחי ונפטר תוך יומים) "שמחתי" בשבילו שהוא לא סבל מהקושי והכאב של נכות (הוא תמיד אמר לי שכאשר ירגיש שהוא נטל ולא יכול לטפל בעצמו הוא יתאבד).
כמו שאמר אבידן (עוד אדם שהזדקן קשה) "מה יש לו לאדם זקן בחייו"....
עופר
אכן, אין נחמה
ושם למעלה .. הוא לא שואל לדעתנו בעיניין.
אז התמלא בחיזוקים
וחבק אותה
בדיוק כפי שאמה הייתה עושה לפני 40 שנה.
בדיוק.
חילופי תפקידים עצובים:
הורים הופכים לילדים,
והורים שטיפלו בילדיהם
מטפלים גם בהוריהם.
סיצואציה מבלבלת, סוחטת ומתישה.
שיהיה לכם כוח!
ליבי איתך ועם עצבך המוכר לי לצערי כל כך
תודה חמה לך יקירה , גם כן מכל הלב, וגם לכל המגיבים המזדהים והתומכים .
לעודד באתי,
כל שיכולה לרצות בזמן כזה, הוא: לתת לך חיבוק חיזוק.. מכל ה♥
עצוב... עצוב מאוד...
המון כוחות נפש צריך לגייס להתמודדות הזו...
אגב, יש ספר מעולה שנוגע באצילות נפש במחלת האלצהיימר והוא "היומן" של ניקולאס ספרקס - ממומלץ בחום.
תודה !
מחלה איומה סבתא שלי חלתה בה. אני זוכרת שניסיתי להבין אז, מה שווים החיים אם היא לא יכולה לזכור אותם. הבנתי גם כמה הזיכרון הוא חלק גדול ממי שאנחנו, איך הוא חובה בתוכו את האישיות שלנו, של מי שהיינו ומה שאנחנו כיום. אני חושבת שזו אחת המחלות שמשפיעות על החולה ועל הסובבים באותו חוסר אונים. כואב לקרוא את מה שכתבת, ועצוב.
אחד המשפטים שנחרטו לי מסבתא שלי בזמן שהמחלה חטפה תעוצה, אני זוכרת אותה אומרת לבת שלי, הנינה שלה. "אני לא יודעת מי את אבל אני מרגישה שאני אוהבת אותך"
תודה חברים , נגעתם לליבי.
עודד
לבי אתך
כן. צר לי.
הייה חזק :)
עודד...חיבוק..
אני יושבת מול מה שכתבת ומבינה שאין לי מילים לתאר את ההרגשה שמתפשטת למחשבות.
אשה זקנה, אלצהיימר, ירך שבורה...ואמא שלך .
ובך אני יכולה לראות אותה דרך ההומור וההסתכלות המיוחדת בחיים, מבעד למגוון עדשותיך שאת הראשונה בהן קיבלת ממנה, הבסיסית, זאת שעליה מרכיבים אח"כ את כל הפילטרים.
והאלצהיימר הזה מרצד קטעי זכרונות והכל נראה סוראליסטי...מופשט...אבל לא פשוט.
עוד ד חיבוק
גלי.
ואמא שלי רק בתחילת הדרך...
בינתיים אלה דברים קטנים כמו השארת המקרר פתוח
הגז דלוק והברז שזורם ללא סוף...
לימים טובים יותר
אני כל הזמן חושבת על זה
שאנחנו לא רוצים למות צעירים...ולא רוצים להיות זקנים.
סבתא שלי ז"ל היתה חולה במחלה הזאת
היה עצוב לראות אותה דועכת בראש...ו"ניראת בריאה" מבחוץ...
עצוב ...
אכן, עצוב ומיותר.
הייתי שם.
לבי אתך.
יש גוש כאן בגרון...
כל כך עצוב...הנפילה הזאת של החיים...
המחיקה הזאת..
לימים טובים.
תמי.