לפני כשבועיים קפץ הכלב שלי, מיילו, מן הגג של בניין בן חמש קומות. חשוב לציין כי בדרך נס מיילו יצא מן האירוע ללא שריטה. ניתוח מקיף שנערך לאחר האירוע העלה כי הכלב קפץ מן הגג הישר אל צמרתו של עץ ומשם צנח אל ערימת שיחים. רגע לאחר שקפץ נפל אחי הגדול על בירכיו וצעק "מה עשינו?!". "אני יודע" עניתי לו, "הכיבוש זה נורא".
הדקות המועטות שעברו מן הרגע שקפץ הכלב ועד שמצאתי אותו משוטט מתחת לבניין נראו כמו נצח. וגם כשמצאתיו לא האמנתי כי הוא בריא ושלם. דרשתי מאחי שיביא את הרכב ושניסע לבית החולים הווטרינארי בבית דגן. אני הרי ראיתי את כל העונות של "האוס" וידעתי שמראה חיצוני יכול לתעתע. אולי הכלב סובל מפגיעות פנימיות? או שנחשף לחומרי הדברה? ואולי בכלל לקה בסרקוידוזיס?
בעודי יושב בחדר הקבלה של בית החולים הגיעו אבי ואימי. מצאתי עצמי מתקשה להסתכל להם בעיניים נוכח תחושת הבושה העוצמתית. ההסכם שבין כלב לבעליו קובע כי הבעלים מספק את כל צרכיו של הכלב ובתמורה הכלב מעניק לו אהבה ונאמנות אין קץ. והרי שמיילו הכלב הוא באחריותי, אני זה שהופקד על רווחתו ושלומו, ובאותו יום שבת מעלתי בתפקידי. כל התירוצים שסיפקו בני משפחתי, "מי היה חושב שכלב יקפוץ מגג", "המעקה נורא גבוה", "הוא משוגע", "אולי זה היה הדרך שלו לקחת חלק במחאה", לא הקלו על מצפוני.
נדמה כי ישנו קשר ברור בין מושג האחריות לתחושת הבושה. מי שאינו חש אחראי לדבר מה לא יכול לחוש בושה כאשר מועל בתפקידו. מרבית אזרחי המדינה מאמינים כי מנהיגינו איבדו את תחשות הבושה. אמונה זו הגיעה לשיאה עם כניסתו של שאול מופז לממשלת נתניהו דקות לאחר שכתב בעמוד הפייסבוק שלו את ההיפך הגמור.
חברים רבים שאלו אותי איך יסתכל לעצמו השר מופז בעיניים יום לאחר המעשה המביש. התשובה לא איחרה לבוא. לא רק שהשר הסתכל לעצמו בעיניים אלא שהוא גם אהב את התמונה שהשתקפה מן הראי. עכוזו כה כמהה לכיסא עשוי עור צבי שההיגיון נטש אותו. מופז לא חש בושה משום שלא חש אחריות כלפי קהל בוחריו. אז מה אם אמר דבר אחד ועשה את היפוכו? למה עוד ניתן לצפות מפוליטקאי ישראלי שהמושג אחריות הוא ממנו והלאה.
כמובן שמופז אינו היחיד שרואה את האחריות כמושג תמוהה. עוד לא יצא מן הכלא וכבר הסביר השר לשעבר בן יזרי כי שיקר לוועדת השחרור ובעצם אינו מודה באשמה. טרם הספיקו לכבות את השריפה בכרמל וכבר הודיע השר ישי כי לא יתפטר מתפקידו. שלא לדבר על הנשקן חיים רמון שכבר מקים לו מפלגה חדשה או אריה דרעי שעוד בתאו בכלא מעשיהו החל לספור את המנדטים שיקבל בבחירות הבאות.
והנה בשבוע שעבר קיבלנו הצצה נוספת לשריון העבה של הפוליטיקאים שהמושג אחריות אינו חודר אותו. במסיבת עיתונאים מלאת הוד והדר נעמד הנאשם אהוד אולמרט והכריז על ניצחונו הגדול. "לא הייתה שחיתות, לא הייתה קבלת כספים, לא היו מעטפות כסף". רכוב על חמורו, הגברת שולה זקן, החל לעשות המשיח את דרכו חזרה אל לבם של הבוחרים. ייתכן כי אולמרט שוקל להקים את מפלגת המורשעים שתכלול אותו ואת רמון ואת אריה דרעי. מפלגת ה"שקמה" שתכלול את אלו שהשתקמו בבתי הכלא ומוכנים לחזור אל העשייה הציבורית.
אז מה אם אולמרט הורשע בהפרת אמונים, אז מה אם זוכה מחמת הספק ולא מחוסר אשמה, אז מה אם היו גם היו מעטפות של מזומנים, אז מה אם תיק הולילנד עוד מחכה לו, אז מה אם חמורו הוא שניצב בינו לפרקליטות ומנע את הרשעתו. כל אלו הן זוטות. אולמרט הוכיח כבר בשנת 2006 כי המושג אחריות אינו תקף לגביו וכשאין אחריות אין בושה.
יום חגו של אולמרט היה גם יום חגה של התקשורת. באתרי האינטרנט המובילים הופיעה הכותרת "כך הודח ראש ממשלה בישראל". מטח חצים נורה אל עבר הפרקליטות והעומד בראשה. בחום ובאהבה אימצה התקשורת את הספין של אולמרט כאילו מדובר בזיכוי מוחלט של אדם שהפרקליטות רדפה אותו. בכך התנערה התקשורת בבת אחת מן התפקיד אותו מילאה בתוקפת כהונתו של אולמרט עת הייתה צמאה לדמו לא פחות מפרקליט המדינה. ולמה לה לתקשורת לקחת אחריות ולעשות בדק בית? למה לה להיות הצדיק בסדום?
עזבו אתכם מן העטרה של מפלגת ש"ס. בואו נחזיר את הבושה ליושנה. |