למגר את השנאה מהמאבק לשוויון

במוצ"ש של העצרת לשיוויון בנטל, גם אני רציתי להיות חלק מהשינוי ההיסטורי שהחברה שלנו, בשעה טובה ו"בעזרתו", עוברת. אז נסעתי מבאר שבע לעצרת בתל אביב. שעה וחצי נסיעה, ממדבר לים, מצהוב לירקרק. האם נגיע לירוק-עד והעץ הזה יפרח? האם יתרחש אביב-העמים גם בארצינו? ובאילו אמצעי זהירות עלינו לנקוט בדרכינו לשם?

אי-שוויון הינו מצב לא טבעי. והוא גורר עימו תופעות לוואי, הן בצד החרדי והן בחילוני, אשר לצערינו מקשות על הנסיון להפטר ממנו, בדרך לשוויון. יחסי, לא מלא, אך שוויון (ולמה שספורטאי מצטיין לא יהיה שווה ערך ל"תוראי" מצטיין – שוה בערך ושוווה מספרית?).

בחור צעיר שהגיע עמי במונית-שירות לעצרת, אשר רצה להראות לממשלה שדי לסחיטות ולאיומים, אמר לי את המשפט הבא:

"סוף-סוף, כשהחרדים ילכו לצבא, ייפתרו המדינות במדינה. החרדים הם הגורם ל-40% מהבעיות במדינה."

האמנם?

ראשית, הנתון הסטטיסטי שהוצג בפני הוא מעניין ומפתיע, ובמילים אחרות-מגוחך.

הפן הראשי הנקרא להתייחסות ממשפט זה הוא, האם יעזור הגיוס ההמוני של החרדים לקופת המדינה הצמאה? שימו לב, מדובר בגיוס העולה למדינה כסף, ולא בקיצוץ קצבאות (העולות למדינה כסף). מיליונים. זהו פן כלכלי אשר אינני מתכוון לדון בו בטקסט זה.

ובכל זאת, מכיוון שזיהיתי שהבחור הצעיר לא הביא לי את הנתון ה"מפתיע" (40% מהצרות של המדינה) מתוך נוסחא כלכלית מהפכנית, אני יכול להניח שמשפט זה הוא תוצאה של שנים רבות, אולי רבות מדי, של נשיאה בנטל הביטחוני על ידי הרוב (חילונים, דתיים ומה שביניהם) והשתמטות בלתי מוצדקת (אשר הוצדקה בדרכים כאלה ואחרות) של המיעוט החרדי ההולך וגדל.

3 שנים שירות, משנותינו היפות, במדינה בין מעטות בעולם אשר המצב הבטחוני (והחברתי, והחינוכי...) מאפשר קבלת נטל שכזה, אם לא נאמר עול. ולא נשכח לציין את החודשים הרבים במילואים. וכל זה יכול להצטמצם, והנטל יכול להתחלק, אם רק נהיה זהירים.

בואו נשים עצמינו לרגע בכובעו השחור של החרדי. משפט מסוג זה של חברינו קורבן האי-שוויון, או דוגמאות מוכרות-מדי אחרות ("חיים על חשבונינו", "אוכלי חינם" וכיו"ב), ודאי לא היו מביאות אותי, כחרדי, להבנה ולנכונות לשיתוף-פעולה עם הגזירות החדשות (ממתי חוק המקרב לשוויון הוא גזירה?), כי אם להיפך: התגוננות, דחיית הנכונות לקבלת המצב החדש (הבא עלינו לטובה), וריחוק נוסף מקבוצה באוכלוסייה, שלמרות המכנה השותף המשמעותי (דת), היא רחוקה שנות אור מקבוצתי. או לפחות רחוקה כמו המרחק שבין השטייטל למגדלי עזריאלי.

האם אנחנו שואפים לשוויון בנטל, יוצאים להפגנות כדי להשיג את המצב השוויוני הנשקף כחלום במרחק נגיעה, כי הגיע הזמן "להחזיר להם" על שנים של אכילת-חינם? האם אין לנו מטרות נגזרות מאקט זה של גיוס לכל, שהן חשובות לא פחות, כגון שילוב בשוק העבודה, קירוב בין המגזרים, תוך יצירת צבא-עם על באמת?

התהליך הניצב בפני החברה הישראלית הינו מהפכני, צודק, והוא יקרב אותנו להיות חברה שוויונית יותר ואור לגויים. ועם זאת הוא שברירי, עדין, ומלא באיומים מיותרים. וכשאני שומע את "הצד שלנו" בביטויי שנאה כאלה ואחרים, אני יכול להתחיל להבין את ההתנגדות מ"הצד השני".

הטרמינולוגיה היא חשובה מאין כמוהה בתהליכים מסוג זה, המהפך מתחיל בכל אחד מאיתנו אשר מדבר, נשמע ומשפיע. או כמו שיהודי חכם אמר פעם: חיים ומוות בידי הלשון.

גם אני "תרמתי" את שנותיי היפות למדינה בשירות קרבי. גם אני עושה מילואים. וגם אותי מרגיז שהוא לא נותן כמוני. אבל אלו הן טעויות העבר, מצב אליו הוא – ה(לא) מלש"ב החרדי –  הורגל, ואילו אני, הורגלתי לאותן רגשות קשים שנוצרו ממצב אי-השוויון. מה שגרם לי לדבר עליו כמאשים. מה שגרם להרחקתו, התבצרותו בלימודי התורה, אשר אינם נוגדים את חובתו האזרחית: דינא דמלכותא דינא.

בואו נשקול את מילותינו וקריאותינו בהפגנות שמטרתן להביא שינוי של אמת בצבא העם ובעם, שינוי השואף לשוויון ולא לנקמה, לצדק ולא להרחקה. כדי שהצד שלנו יהיה, כמה שניתן, הצד שלהם, על אף הריחוק המנטלי לכאורה. וכדי שבני ברק תהיה קרובה לעזריאלי, כפי שהיא באמת.