א. השלכות הכרעת הדין במשפט אולמרט על מעמדו של פרקליט המדינה:
בכל משפט, בין אם אזרחי ובין אם פלילי, לרבות עתירות לבג"צ, טמון פוטנציאל להפתעות. הפתעות טובות יותר וטובות פחות, תלוי בעיני המתבונן. ללא הפוטנציאל הזה לא היה כל טעם בקיום משפטים.
ההחלטה באם להגיש כתב אישום, נופלת רק לאחר שבפרקליטות מתקיים תהליך הכולל מספר שיקולים. הסיכוי להשיג הרשעה, שזה תמיד בחזקת נעלם, הוא רק אחד מאותם שיקולים. כאשר הפרקליטות מחליטה להגיש כתב אישום, אנשיה מודעים לכך שתוצאת המשפט אינה תלויה אך ורק בתשובה לשאלה באם הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, אלא שהיא עלולה להיות מושפעת גם ממשתנים נוספים, כגון קבילות ומשקל הראיות שיוצגו בפני בית המשפט מטעם שני הצדדים (לרבות מהימנות העדים שיוזמנו להעיד), רמתם המקצועית של הפרקליט והסניגור, וכמובן גם שלאישיותו של השופט ולהשקפת עולמו יש השפעה על תוצאות המשפט (גם אם מצב זה אינו אידיאלי), שהרי עד כמה שזה מפתיע, גם השופט הוא רק בן אדם...
"מדע" המשפט אינו נמנה כידוע על המדעים המדוייקים ולא תמיד מצליח השופט להגיע לחקר האמת. גילוי האמת זו תכונה אלוהית, והשופטים - מה לעשות? – הם רק בני אדם. תפקידו של השופט הוא לבחון ולהעריך את הראיות, ואם זה מביא גם לגילוי האמת – זה נפלא. זה נכון כשם שנכון שצדק אינו ערך מוחלט, ובודאי שאינו מצרך שניתן לרכשו בבית המשפט לפי משקל. רק לעתים נדירות יסכימו שני הצדדים בתום המשפט,שפסק הדין אשר ניתן בעניינם הוא צודק. כוחם של פסקי דין נובע מזה שהם מכריעים במחלוקת ושמים קץ להתדיינות ולא משום שהם צודקים או משום שהם חושפים את האמת. משמעות הדברים היא שלעולם אין הצדדים יכולים לחזות בבטחון את תוצאות המשפט, וכלל זה חייב להיות תלוי לנגד עיניהם ולהשפיע על שיקוליהם מתחילתו של ההליך המשפטי ועד סופו.
נדמה לי שדווקא במקרה של אולמרט, לא היה מנוס מהגשת כתב אישום, גם אם התוצאות היו נמוכות מהציפיות. הראיות הלכאוריות המרובות שנאספו במשטרה, לא רק שהצדיקו הגשת כתב אישום, אלא שלא הותירו בידי הפרקליטות ברירה, ועל פרקליט המדינה היה להורות על העברת העניין להכרעה שיפוטית, כפי שאמנם עשה. הוא ראוי לשבח על אומץ לבו, על דבקותו בעקרונות המנחים פרקליטות במדינת חוק, ועל עקשנותו להביא לברור העובדות ולמיצוי הדין.
ב. התגובות לזיכוי:
הכרעת הדין במשפטו של אהוד אולמרט גררה מדרך הטבע תגובות רבות, שהן אמנם שונות זו מזו, אך בשורה האחרונה הן דומות מאד זו לזו, ועיקרן השתלחות פרועה בפרקליטות ובפרקליט המדינה. להלן אתייחס לשלוש משלל התגובות:
א. תגובת הנאשם:
זריזותו של הנאשם לכנס ישיבות עיתונאים כדי למסור את תגובתו, היא אולי טבעית למי שחש כבר את להט הגיליוטינה על צווארו, והצליח לצאת בחיים, גם אם חבול לא מעט.
אולמרט העדיף לשכוח את הרשעתו בעבירה של הפרת אמונים, והזדרז לצטט את מורו ורבו – מנחם בגין ז"ל, שהצהיר בזמנו בהקשר שונה לחלוטין כמובן, כי "יש שופטים בירושלים". מעניין אם אולמרט יחזור על הציטוט הזה גם אם זיכויו החלקי יבוטל בהליך של ערעור, או אם יורשע בתיק הנוסף התלוי כנגדו. באמירתו זו ויתר אולמרט למעשה על זכותו לערער על הרשעתו החלקית, שהרי הכריז במו פיו כי "יש שופטים בירושלים"....
כעורך דין ותיק ומנוסה, אולמרט יודע היטב את ההבדל שבין זיכוי לבין הרשעה חלקית, שהינה הרשעה לכל דבר. אדם ישר דרך, נקי כפיים ובר לבב אינו אמור לצאת מבית המשפט כשהוא מאושר על זיכויו החלקי, אלא אבל וחפוי ראש על הרשעתו החלקית, שהינה הרשעה לכל דבר ועניין. מעתה והלאה לאהוד אולמרט יש גליון הרשעות להתהדר בו.
משום מה נדמה לי שהצהרותיו של אולמרט כלפי התביעה לאחר הכרעת הדין אינן נובעות מסערת רגשות, אלא הן מעין הצרחה במשחק השחמט, שמטרתה לשפר את מיקומו על לוח השחמט המשפטי, לקראת מתן גזר הדין וההחלטה באם להטיל עליו קלון בגין ההרשעה בעבירה של הפרת אמונים.
כאן המקום להזכיר לאולמרט שהוא עדיין נאשם מורשע המצפה לגזר דינו, וקצת ענווה אינה יכולה להזיק.
ב. תגובת ראש הממשלה:
לשכת ראש הממשלה הזדרזה להוציא לאחר פרסום הכרעת הדין הודעה לתקשורת, אשר כללה "ברכה" לאולמרט על זיכויו בחלק מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.... נראה שביבי שכח לרגע שהוא כבר אינו ראש האופוזיציה ואולמרט כבר לא ראש ממשלה, וחבל היה לו להחמיץ הזדמנות לקנטר ולירות ביריבו המובס גם חץ מורעל משלו.
אסור שנשכח לרגע, כי פרקליטות מוכה וחבולה היא אסון לשלטון החוק לא פחות מפרקליטות אכזרית וצמאת דם. חבל מאד שדווקא ראש הממשלה, שכראש הרשות המבצעת הוא גם האיש העומד בראש הפרקליטות, והוא גם מי שנושא באחריות מיניסטריאלית לכשלונותיה, הוא זה שמיהר לצאת במחולות לרגל כשלונה הנקודתי.
לא תגובת ביבי היתה לנו כאן, אלא תגובת ביבים. ואני רק שואל את עצמי, איך זה שאיני מופתע מן התגובה המעליבה והמבישה הזו.
ג. תגובת התקשורת:
תגובת התקשורת להכרעת הדין היא מופת לצביעות ולחוסר אינטגריטי, ודברים אלה מתייחסים הן לכל העיתונים המובילים והן לתקשורת המשודרת. משום מה בחרה התקשורת בדרך כלל להתייחס אל זיכויו/הרשעתו החלקית של אולמרט כאל זיכוי, בעוד שההיפך מזה הוא הנכון.
חרף מה שנאמר בתקשורת וע"י אולמרט וסניגוריו, העבירה של הפרת אמונים אינה עבירה קלה כלל ועיקר, והצגתה ככזו על ידי הסנגוריה והתקשורת, היא בבחינת הטעייה וזריית חול בעיני הציבור.
וזו לשונו של סעיף 284 לחוק העונשין, שעניינו עבירה של הפרת אמונים:
"284. עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים".
האם להרשעה בעבירה שקובעת עונש כל כך חמור ניתן לקרוא "כמעט זיכוי"?! האם מי מן העיתונאים שהשתתפו בהילולה דר' אהוד חווה אי פעם ישיבה בכלא ולו רק ליום אחד בלבד?! והאם לא יותר מדוייק לכנות את תוצאות המשפט, ככל שהן מתייחסות לסעיפי הזיכוי כ"כמעט הרשעה"?! שהרי אך כפסע היה בין הנאשם לבין הרשעה בכל סעיפי האישום... כמובן שמבחינה משפטית זיכוי הוא זיכוי. על כך אין חולק, אך פני הדברים שונים בתכלית כאשר בוחנים את העניין מן הפן הציבורי.
כאשר מדובר בשיקולים להגשת כתב אישום כנגד אישיות ציבורית בכירה, על הפרקליטות לבחור בין דבר לחולירע. לא קשה לנחש לאיזו ביקורת ציבורית פרועה היה פרקליט המדינה צפוי אם היה מחליט בזמנו שחומר הראיות שבתיק החקירה אינו מצדיק הגשת כתב אישום. כולל מכיוונם של אותם עיתונאים עצמם הדורשים היום להעמיד את פרקליט המדינה בפני כתת יורים. כולנו זוכרים את השתלחותה של התקשורת ביוהמ"ש לשעבר מני מזוז, כאשר החליט לסגור את תיק החקירה כנגד ראש הממשלה שרון, בנושא האי היווני. צימאון לדם הוא כפי הנראה חלק בלתי נפרד מהד.נ.א. של עיתונים ושל עיתונאים, שהרי ברור מאליו שדם זוכה לרייטינג ומוכר עיתונים, ומים לא.
עודד אל-יגון |