
שעה לאחר שכיסיתי את ירכיו של משה סילמן הבוער בחולצה רטובה שלא הצליחה למנוע את שאר גופו מלהמשיך לבעור, כאשר ההלם מהמקרה עדיין ריחף מעל רחוב קפלן, הגיעו למקום כמה אזרחים שאל מול דברי ההזדהות של הנוכחים עם סילמן, השמיעו דברי תוכחה. אותם אזרחים כעסו על סילמן על שהצית את עצמו. לרגע לא הייתי בטוח ששמעתי נכון את מה שהם אמרו. "רגע, אתם כועסים על מי שהמצב הביא אותו למקום כל כך נמוך שהוא בחר להצית את עצמו?", שאלתי ונותרתי ללא מענה. התרכזנו ברוטשילד ושוחחנו על מה שעבר עלינו, על המאבק העממי, ועל מדינת ישראל בליל ה-14.7.12, הלילה שהבעיר משה סילמן. גם שם ניתקלתי בבחור שפיקפק במניעיו של סילמן ובכך שאנו מייחסים חשיבות למקרה: "מה, יש כל הזמן אנשים שמתאבדים, מה אתם עושים סיפור מהאיש הזה? מה, הוא מיוחד רק כי הוא במחאה?", אמר לי המפקפק. לשאלה האם הוא מסוגל להבין שמדובר באדם שהתייחסות המדינה אל מצבו הקשה הביאה אותו לכדי ייאוש, הפטיר המפקפק ב"יש עוד הרבה כמוהו שלא רואים אותם במחאה". ניסיתי להסביר למפקפק שדווקא משום שיש עוד רבים כמו סילמן, והחשש שלמצבו יגיעו אחרים אנחנו יוצאים לרחוב, אבל הוא לא הראה נכונות להקשיב. ההכחשה: מהשלטון דרך האקדמיה, אל האזרחים ובחזרה הגעתי הביתה, ובעיון בטוקבקים ובסטטוסים בפייסבוק גיליתי תגובות דומות לאלה שהרגיזו אותי ברחוב: האשמות שונות כלפי סילמן. החל מ"סתם משוגע", ועד "מחפש כותרות" – כתבו כמה ערלי לב על האיש ששכב באותה שעה בטיפול נמרץ נשימתי עם חשש לחייו. בין מטח הסטטוסים ההמומים שצפו לי בפייסבוק, קיבלתי גם צילום מסך של מה שהיה לפרופ' אמיר חצרוני ממכללת אריאל לומר על המקרה: בתגובה נוספת בפייסבוק הוסיף חצרוני על סילמן המאושפז במצב קשה עם כוויות בכל חלקי גופו כי "בראייה גלובלית, אנשים מסוגו מוסיפים מעט מאוד לכלכלה הישראלית", וקבל על בזבוז המשאבים בכיבויו של סילמן הבוער. ואז הגיע "ישראל היום", שבחוסר אלגנטית אופייני מחק את הקטע במכתב שבו מאשים סילמן את ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ במצבו, והגיש לקוראיו מכתב מעובד לפי מסורת התעמולה מעוותת המציאות, אותה מטפחת במשך שנים לשכת נתניהו. ראש הממשלה נתניהו עצמו ציין בהודעה שמסר בפתח ישיבת הממשלה השבועית כי "מדובר בטרגדיה אישית גדולה". הוא ביקש ברוחב לב מנהיגותי משרי הרווחה והשיכון לטפל במקרהו של סילמן, שבעת כתיבת דברים אלה לא ברור אם ישאר בין החיים, ומה יהיה מצבו אם הרופאים יצליחו להצילו. נתניהו ושטייניץ יוק. המכתב שפורסם בישראל היום לעומת המכתב המקורי שהשאיר סילמן
השיטה השקרית שלא סופרת אותנו הרשימה הקצרה הזאת של התכחשות למציאות שהובילה את משה סילמן לנסות לשים קץ לחייו, היא דוגמה לאופן שבו מתמודד הקפיטליזם הישראלי עם ביקורת על חוסר יכולתו לדאוג לפרטים בחברה. בבסיס השיטה הנאו-ליברלית, דרכה מיישם ראש הממשלה נתניהו את הקפיטליזם הישראלי בעשור האחרון, אין לראות בפרטים דוגמת סילמן בני אנוש אשר הרשויות נדרשות לטפל בהם באינטנסיביות, אלא מספרים כושלים שהשיטה הכלכלית צריכה להתעלם מהם על מנת להציג מדדים כלכליים חיוביים. במקרה שהם כן מטופלים על ידי רשויות הרווחה, עוברים אנשים כדוגמת סילמן שבעת מדורי גיהנום על ידי אותן רשויות שהמנדט העיקרי שלהן תחת הקפיטליזם הישראלי הוא לגרום לכמה שפחות בני אדם לפנות אליהם, ולפחות עוד יותר לקבל סיוע. כי סיוע לשכבות החלשות הוא לא בעל ערך כלכלי אותו אפשר להציג בנתונים אותם בוחרים מנהיגי השיטה להציג. ההתכחשות למציאות נמצאת בבסיס השיטה שרואה מספרים ולא אנשים, מוכנה לצדקה אך לא לצדק ויוצרת קשרים מושחתים עם מיעוט בעלי הון "מצליחנים", שעליהם משלמים שאר הפרטים בחברה הישראלית, שרובם לא יגיעו לעולם למקום שבו הם חיים בנוחות ובביטחון לגבי עתידם. קו ברור, עבה ומושחת עובר בין נתוני הצמיחה השקריים שנותרו רק לאחר שהשיטה דרסה, ואז לא ספרה את הרוב המכריע של האזרחים שנפגעים ממנה כדי לממן את הגרפים המוצלחים של האוצר; בין הפער בנתוני האבטלה הנמוכים שמספקים לישראלים לעומת אלה הגבוהים יותר שגילה ה-OECD; בין הקומבינה המספרית שלא מחשבת את המיואשים שלא מגיעים ללשכת התעסוקה, על מנת שלא לספור אותם בין דורשי התעסוקה; בין הנתונים שמספק האוצר על תעסוקה גבוהה במשק, מבלי להתייחס לכך שחצי מבין העניים הם אנשים עובדים; בין הטענות כי סילמן הוא מקרה בודד שלא מעיד על הכלל, לעומת נתוני העוני הבולטים; בין המתנות שמקבלים הטייקונים המקורבים לשלטון ומשפיעים עליו (20 מיליארד שקל רק השבוע בהוראת שעה עליה חתום שר האוצר), לעומת היחס המבזה שמקבלים אזרחי ישראל מהשלטונות; ובין המציאות הכלכלית-חברתית שהביאה את משה סילמן למצב אבדון לעומת הקריאות חסרות הרגישות והתבונה כנגדו כאילו מדובר ב"פרזיט", או אדם שלא מועיל לשיטה. הקפיטליזם הישראלי הוא שקר שמטופח בנתונים שקריים, התעמולה לשקר הזה היא כל כך חזקה, עד שבין המתכחשים למציאות חיינו, גם כאלה שמקללים את משה סילמן על שהגיע למצב כה מייאש, עד שהצית עצמו בכוונה להיפטר מעולו של העולם, מעולה של השיטה שזרקה אותו מהבית ולא אפשרה לו קיום בכבוד. |
איציקתירוש
בתגובה על ההלם שהותיר האיש הבוער בתנועת המחאה
sam+
בתגובה על מבחן למאבק העממי: הצעדה האזרחית מול ססמאות הגיוס לכל
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לפני דקות הגבתי פה בבלוג אחר ואמרתי שאני שותקת את הפה שלי. אבל קצת קשה לי. קשה לי כי אני באמת נגעלת. וזו לגמרי המילה לשמוע אנשים מסבירים על מצבו הנפשי ועוד יותר אנשים שאינם מספיק בני-אדם עד שאין בהם טיפת חמלה לראות את האיש ואת מצוקתו, שלא לדבר על ביבי שהוציא את המילים האיומות שלו על "טרגדיה אישית" כאילו מדובר על עוד זוג נעליים ששרה לא מצאה. ולא. אני לא צינית. רק שלטעמי, אחת הבעיות, היא בדיוק ההקשר של שני חלקי הפוסט. יש אנשים שלא יכולים "לרדת" ממה שהם חושבים כתפיסת עולם. למרות שחלקם הארי לא יודע כלל מה ההבדל בתפיסה הכלכלית למשל שבין "ימין" ו"שמאל" ובכוונה הן כאן בגרשיים. וככה קצת "קשה" להם לראות סיפור אנושי. עצוב. בעיקר, כי קצת ברור בלי להיות טיפה של נביאה, מה העתיד הלא ורוד לא צופן לו,
השיטה ללא ספק אשמה במצב אליו הגיע,!
השיטה שלא סופרת אנשים כמו משה.
אבל לטעמי מי שאשם בכך שהצית את עצמו כאות מחאה ,זאת המחאה עצמה.
המחאה שיוצאת נגד השיטה גם היא לא סופרת את משה.
המחאה שהגדירה את עצמה כמחאת "מעמד הבניים" ,השתמשה במשה שיצא לרחובות ויפרוק את זעמו ע"מ להפנות אצבע מאשימה לביבי.
אני לא מאמינה שאני מגנה עליו,אבל אין מה לעשות ,ביבי לא המציא את השיטה הקפטליסטית.
לבוא לצעוק "השיטה,השיטה" בלי להציג אלטרנטיבה ולהשתמש במצוקה של אנשים כמו משה ,זאת אופרטוניסטיות מבישה של חלק ממארגני המחאה.
יפה כתבה נינה.
אמיר חצרוני מביע ללא ניד עפעף את ההשקפה החברתית-כלכלית השלטת בימינו אלה.ראיית האדם כמשאב שיש לנצל אותו בצורה היעילה ביותר, כדי למקסם ולהגביר את העושר.
האדם כיחידה יצרנית-צרכנית.
העמקת אחיזתה של ההשקפה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית, הביאה את הישראלים לאמץ השקפות פרוטסטנטיות-קלוויניסטיות המנוגדות להשקפה העברית, ואף היהודית.
במילים אחרות רשעות ותגובות מסוג "חצרוני", הן תולדה של אטימות שהיא תולדה של הפרטה כשכל אחד נלחם כחיה על מקום עבודתו ומביא את הקץ לסולידריות החברתית. ב-2008 כשהתחיל המשבר הגדול בארה"ב, זוכה פרס נובל בכלכלה ג'וזף שטיגליץ כתב מאמר- על הקפיטלזם העירום .
Stiglitz: "The End of Neo-Liberalism?"
מאז הרבה ניאו-ליברלים בעלי אומץ ויושרה התחילו להודות בחשיבה שגויה. רק הגאונים הכלכליים שלנו ממשיכים לדהור אל פי התהום.