כותרות TheMarker >
    ';

    ashorer

    הַלְוַאי וְהָיִיתִי יָכֹל לְהַשְׁלִים כֹּל הַחֶסֶר
    הַמְּמַלֵּא יְרֹקֶת סְלָעִים בִּדְמָעוֹת צִפִּיָּה

    ענף זית מסוקס - פרק ז'

    14 תגובות   יום שני, 16/7/12, 08:13

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/1927269/

     

     


    פרק א':
     http://cafe.themarker.com/post/2646675/ 

    פרק ב': http://cafe.themarker.com/post/2651071/ 

    פרק ג': http://cafe.themarker.com/post/2656587/ 

     פרק ד': http://cafe.themarker.com/post/2663308/

    פרק ה': http://cafe.themarker.com/post/2669198/

    פרק ו': http://cafe.themarker.com/post/2673798/


     

     

     

    פרק ז'


     

    בוקר אחד התעוררנו לקול מהומה של רגליים רצות וירי מהרחוב. אימי קפצה על רגליה ויצאה מהמרתף לראות מה קורה בחוץ.


    "הגרמנים עוברים בכל הבתים ויורים באנשים", סיפרה באימה, "מי שרוצה להציל את עצמו צריך להגיע לשער של הגטו, ליד תחנת הרכבת".


    מייד עמדנו על רגלינו, הכנסנו את חפצינו הדלים הפזורים במרתף לשני התרמילים שהיו לנו ויצאנו לרחוב.


    "שמוליק, אתה עדיין חלש ולכן אתה תיצמד אליי, שלא תעזוב אותי. ואת גיטה, תיצמדי לסבתא. לא משנה מה יקרה, אל תעזבו אותנו", ובמילים אלה יצאנו לרחוב. אימי שידעה שאני החלש, החליטה להיצמד אליי וסמכה כי סבתא תדאג לגיטה.


    וברחוב מהומת אלוהים: אנשים רצים, סוחבים על גבם חפצים שונים וילדים קטנים. מכל מקום נשמעות צעקות בגרמנית ויריות. אנו רצנו אחרי האנשים לכיוון תחנת הרכבת.


    הייתי חלש ואימא הייתה צריכה למשוך אותי.  הצפיפות הלכה וגדלה, המוני אנשים רצו לכיוון תחנת הרכבת, חששו שמא יתקלו בחיילים גרמנים אשר היו מכים, חובטים או גרוע מכך, היו יורים ללא הבחנה. התנתקנו מסבתא וגיטה. שתיהן התקדמו בתוך הצפיפות ואנו אחריהן, רק שעתה היו בינינו אנשים אחרים. כולם היו מבוהלים. כמו עדר של יעלים החש בריחו של הטורף ונס על נפשו, כך חשנו. הטורף יכול לצאת מכל פינה ומה שנותר לנו, רק לרוץ קדימה וכמה שיותר מהר.


    קשה הייתה עליי הריצה ואימא משכה אותי בידה בכל הכוח.


    "רוץ שמוליק, רוץ, תיכף מגיעים", האיצה בי אימא.


    לאחר מספר דקות של ריצה הגענו לחומת אנשים. אלפי אנשים עמדו בכניסה לתחנת הרכבת. בתחנה עמד קטר ואחריו עשרות קרונות להובלת בהמות וסחורות. קרונות סגורים ורק דלת מעץ כבדה פתוחה בכל קרון. את סבתא ואת גיטה לא ראינו. אט אט גוש האדם התקדם לתוך תחנת הרכבת.


    כשנכנסנו לתחנת הרכבת, ראינו חיילי אס אס גרמנים המכריחים את האנשים לעלות לרכבת. קרון אחר קרון התמלא. האווירה הייתה איומה: צעקות ובכי. קריאות לבני משפחה שנעלמו מן העין. מאחור, חיילים גרמנים מקיפים אותנו ודוחפים אותנו פנימה וקדימה, המוני האנשים נדחפים לקרונות.


    "הנה סבתא וגיטה" אמרתי לאימא, "סבתא, גיטה", צעקתי, אך מי יכול היה לשמוע את קולי. הן הגיעו לקרון, סבתא עלתה לקרון ומשכה את גיטה איתה. זו פעם האחרונה שראינו אותן. לאותו קרון נדחפו עוד ועוד אנשים. לא להאמין כמה הקרון היה יכול להכיל אנשים. לאחר שהקרון התמלא ולא היה אפשר להכניס אפילו גרגיר, נסגר הקרון במוט ברזל, מבריח לכל אורך הקרון. כך התמלאו כל הקרונות באנשים.


    כשהקרונות התמלאו הקטר הונע ואט אט עזבה הרכבת את תחנת לובלין. לאחר זמן נודע לי, כי הרכבת נסעה לפרוק את מטענה האנושי במחנה ההשמדה בלז'ץ.


    הגרמנים לא הותירו לנו זמן לחשוב על יקרינו שמהם הופרדנו, אף לא להזיל דמעה ובצעקות התחילו להוביל את האנשים שנותרו ליציאה מתחנת הרכבת אל שער הגטו. השער היה פתוח וכל האנשים הובלו כמו עדר שסביבו כלבים המונעים יציאה מהשורות. יצאנו משער הגטו והתחלנו מסע חדש לכיוון בלתי ידוע.


    בדומה למסע שהביא אותנו מוונבולניצה ללובלין, כך היה המסע הזה. ללכת בכל הכוח והמהירות ולא להיוותר מאחור לשיניהם של הקלגסים. כל מי שהיה חלש ונותר מאחור, פשוט נורה. כך המשיך העדר האנושי, יצאנו את לובלין ונכנסנו ליערות סביב לובלין.


    עלינו על שביל בתוך היער והובלנו לתוך היער. הלכנו בתוך היער כשעה עד שהגענו לקרחת יער רחבה. העמידו את כולנו, שורות שורות. אני הייתי צמוד לאימי, מחובר אליה ביד, אותה אחזה בכל הכוח ולא הרפתה.


    לפנינו היו תעלות ארוכות, חפורות.


    לפתע, מאחרינו הגיעו החיילים הגרמנים והורו לנו להתקדם לתעלות החפורות. האמת התחילה להתגלות. האמת תמיד הייתה מול עינינו, רק שקיווינו, השלינו את עצמנו, אך האמת היא שסופנו למות. מהרגע הראשון שנכנסו הגרמנים לעיירתנו וונבולנציה, היינו צריכים לדעת שסופנו למות. אך מדחיקים את האמת ומקוים לנס ולא כך היה. המהומה הייתה רבה, אנשים סרבו להתקדם לבורות והגרמנים פשוט התחילו לירות בכל מי שעמד במקום. זזנו קדימה ונעמדנו לפני הבורות.


    פתאום נעמדו אחרינו שורה של גרמנים ומקלעים בידם והתחילו לירות בנו ללא כל הבחנה. אימי, ללא כל היסוס, זרקה אותי לתוך הבור וקפצה אחריי וכיסתה אותי בגופה. ראשי נחבט באבן שהייתה בתחתית התעלה והתעלפתי. היום אני יודע שמעשיה של אימי הצילו את חיי. נזרקתי ראשון לבור ואימי עליי. עלינו נחתו גופות של אנשים. אימי נורתה בכתפה ודמה כיסה את כל גופי.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/1/15 19:10:
      מזעזע.
        22/7/12 11:42:
      מזעזע. מה הפלא שניצולי השואה שנשארו בחיים, חיים עד היום את הזוועה הזאת. זה כמו הלם קרב של לוחמים. תודה אשר.
        19/7/12 09:48:
      התמונות רצות מול עיניי ...מראות הזוועה מעיניו של שמוליק...תחושות חזקות . מחכה להמשך , תודה
        17/7/12 04:59:
      בלתי נתפס עדיין.
        16/7/12 23:56:
      סיפורו של שמוליק קה כמו שאר סיפורי השואה, לא ניתן לתפוס גם אחרי ששומעים וקוראים, כמה טוב ששמוליק ואמו זכו להיפגש אחרי כל אותן שנים. תודה לך, אשר על הסיפור
        16/7/12 22:56:
      אשר יקר, באתי אליך כמה וכמה פעמים ובכל פעם התאכזבתי לא למצוא פרק נוסף...והנה סוף סוף זה הגיע... מחכה בקוצר רוח להמשך...מרגש...מצמרר וכתוב נפלא.....תודה אשר !!
        16/7/12 20:51:

      אשורר
      מרגש כל כך

      מצטרפת לקודמיי
      ואתה מספר כל כך ..
      תודה
       

        16/7/12 20:26:
      קראתי גם את הפרקים הקודמים , להבין . הכתיבה שלך מרגשת ומרתקת .. ולמרות שכבר לא יכולה לקרוא את הנושא הזה .. המשכתי שורה אחרי שורה ..כאילו שם עם המלים שלך שמחיות את הכל ..
        16/7/12 17:52:
      אתה מספר בצורה חיה. כאילו שומעים מפיו של שמוליק. אני קרוב להרבה סיפורי שואה (רעייתי חוקרת שואה) וכל סיפור יש בו משהו ייחודי לאותו מקום ואותו אירוע. מצפה להמשך...
        16/7/12 17:47:

      אשר חברי היקר נשיקה

      הפרק מרגש, קראתי אותך וליבי ניצבט בכאב

      עוד אשוב - כיכבתי את הפרק הקודם

      וכמו שכתב החבר " המוהיקני האחרון" מחכה לפרק הבא

      מקווה שפרק חי"ת כבר מוכן, נותרתי בציפייה לבאות.
        16/7/12 16:37:
      אשר, אני חושבת עליך, על ההיכרוּת שלך בהיותך ילד עם האישה האומללה, על סבתך החכמה והרגישה, על שמוליק שהרגיש חייב להגיע ולהכיר אותה ו/או אותך - וקוראת בצימאון אֶת הסיפור. לפי הרגשתי, יש לי הזכוּת לקרוא אותו. תודה גדולה על העדינוּת שלך בטיפול בחומר הזה.
        16/7/12 10:48:
      אשר יקירי. למרות שהסיפורים האלה כל כך מוכרים לי, כאשר אתה מספר זאת מפיו של מי שהיה באותה תקופה ילד - זה מצמרר. אני יודעת שכך ניצלו הרבה אנשים כאשר קפצו לבורות וכוסו בגופות. אחות אמי ניצלה כך והסיפורים כל כך מוכרים ובכל זאת לקרוא זאת שוב זה קשה מנשוא. הכתיבה שלך אשר מצוינת. לא גולשת לפורנוגרפיה וזילות של השואה אלא עניינית ובכל זאת נוגעת כל כך בכל נימי הנפש. תודה אשר, ממתינה להמשך
      מזעזע כשאתה מבין שמקור המידע לזוועות הוא ילד קטן שהדחיק את הזוועות בתוכו, ומבין שרק הזמן יכול לרפא את הכאב ולתת לו מבט של הסתכלות אחרת. נשארתי בשיאו של המתח, מהרהרת על המטען הרגשי המונח על כתפיו של שמואליק.

      פרופיל

      ashorer
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון