לפני הכל, הערה- הייתי אמור להתחיל אחרת אלא שכאשר פתחתי פייסבוק הבוקר נתקלתי בכתבתה של עיתונאית מצויינת וחברה (לפייסבוק), אמילי עמרוסי. למה, אמילי, למה הרסת לי את ההפתעה? לא יכולת לכתוב על כך מחר?? אוף....
ועכשיו, נתחיל. אני מקווה מאוד שמשה סילמן ישרוד את הכוויות הנוראיות שמכסות את מרבית גופו. ב-2010 נכוויתי בכף רגלי בצורה די קשה כאשר נשפך עליה מיחם מסחרי של מים רותחים. כוויה דרגה 2, שלפוחית עצומה ובעיקר כאבי תופת ותחושת בערה בלתי נפסקת. גם לאחר יותר משבועיים עדיין הייתי מצנן את הכאבים עם נוזל קר מיוחד שהקל במעט על הכאב. אני יכול רק לדמיין מה מרגיש (אם הוא בכלל בהכרה) משה סילמן, ומה השיקום שמחכה לו אם הוא ישרוד. ואנחנו כולנו מקווים שישרוד.
אבל אני לא כותב היום על משה סילמן. כתבו עליו מספיק ביממה האחרונה- על חייו, כישלונותיו, משפטיו ותיאוריות ה״אני-נרדף״ שלו. אין לי מה להוסיף לקוראים על אדם שבגישה העדינה היה מוגדר ״בלתי-יציב״ ובגישה הקצת יותר מקצועית היה פשוט מוגדר כקוקו. אתם יכולים לצעוק עד מחר, אני לא פה לחפש חברים. מול כל הערה ביקורתית וכועסת שקיבלתי על הסטטוסים שלי בפייסבוק בנושא סילמן, קיבלתי גם תמיכה והוקרה ש״העזת לומר מה שאני מפחד להגיד״. אני, כהרגלי בקודש, רוצה לדבר על התקשורת. על הסיקור. על עיצוב המציאות. אז בעצם יוצא שבצורה עקיפה אני רוצה לכתוב עליכם.
נפתח במס׳ ציטוטים לגבי סילמן מאתרי החדשות ביממה האחרונה: 1. "האחיות שלו אומרות שהוא עשה את זה בשביל כולנו. הן בכו בעודן אומרות למה היה צריך להיות קורבן בשביל המאבק הזה". 2. "אנשים ששורפים את עצמם לא מתאבדים, אלא מנסים לצעוק מתוך ייאוש וכאב גדול לאחר שהממשלה שכחה אותם". 3. "אנחנו צועקים נגד אוזלת ידה של הממשלה שאותה אנחנו רואים כאחראית לאירועים שהביאו את משה סילמן להצית את עצמו. אנשים לא מגיעים לייאוש כזה סתם, לייאוש הזה יש כתובת והיא הממשלה". 4. "אדוני ראש הממשלה, במקום לבדוק את האיש ואת מעשהו חשוב שתבדוק מה קרה למדינה שאתה מנהיג, שהיא מביאה אנשים לייאוש ולחולשה כזו". ואין ספק, ציטוט מספר 5 הוא האהוב עליי ביותר: "הוא הצית עצמו לדעת כסימן קריאה חברתי ופוליטי. כנגד דעיכת המחאה החברתית. הוא מחייב אותנו לחשבון נפש".
חשבון נפש, הא?
ילנה בוסינובה. השם מוכר לכם? אני מאמין שלא. בעצם אני בטוח שלא, אלא אם כן כבר קראתם את אמילי עמרוסי הבוקר... ואתם יודעים למה אתם לא מכירים את ילנה בוסינובה? בגלל התקשורת, בגלל שהיא קובעת לכם את המציאות. אני מניח שחלקכם אכן יופתעו ויגידו ״ואוו, הוא צודק״ אבל אני מנחש שרובכם יתעצבן ויקלל בשקט ויכתוב תגובות ״צבעוניות״. זה בסדר, אני מבין אתכם, תהליך ההתפכחות מהמציאות-המדומה המאוד מתקתקה שמכרו לכם ערוצי התקשורת הסטנדרטיים הוא תהליך ארוך וכואב.
ילנה בוסינובה, למי מכם שעדיין כאן, היא משה סילמן הקודמת. היא מוחמד בועזיזי לפני שמוחמד בועזיזי ידע שהוא מוחמד בועזיזי. אבל היא עשתה זאת כנגד מטרה שהייתה יקירת התקשורת- ההתנתקות. ילנה בוסינובה ז״ל היתה תושבת קדומים בת 54 שכמחאה כנגד גירוש תושבי גוש קטיף הציתה את עצמה במהלך הפגנה בצומת ליד קדומים. היא סבלה מכוויות קשות ולאחר תשעה ימים היא נפטרה. יש האומרים שהיא ההרוגה היחידה של ההתנתקות. אבל זה כנראה לא היה מספיק כדי שהיא תקבל חשיפה תקשורתית, כדי שהאקט שלה יהפוך ל״סמל״, כדי שיחסמו את איילון בגללה.
לא, ילנה בוסינובה (שגם היא, חייבים להודות, כנראה הייתה מאותו מגזר נפשי כמו סילמן) מתה בלי תקשורת. בלי טורי דעה. בלי כותרות ראשיות. חגי סגל חשף אתמול שלמחרת ההצתה שלה היא "זכתה" למודעות קטנות במעריב ובהארץ בעמודים 6 או 8. קצת רחוק ממשה סילמן, לא? אני לא צריך להסביר למה, את זה אתם צריכים לשאול את עצמכם. כשאתם מספרים לאחרים על ה״עוול הנורא״ שמדינת ישראל עשתה לסילמן (מה שכנראה לא שמעו עליו בבתי המשפט שפסקו נגדו פעם אחרי פעם), תחשבו רגע גם על ילנה בוסינובה. האם היא פחות חשובה מסילמן? האם סבלה היה פחות מסבלו? או שאולי לעורכי עיתונים אלו ואחרים פשוט לא היה אינטרס למנף את הסבל והזוועה שלה כמו שעושים עם סילמן. חושבים שזה קורה רק פה? בואו נבדוק על רגל אחת- כמה מכם שמעו על מגרון וגבעת האולפנה לעומת כמה מכם ששמעו על אל-זרנוג ודהמש? My point exactly...
דרך אגב, שבועיים לאחר מכן ארע עוד מקרה כזה- אמריקאי שעלה לארץ הצית את עצמו בגלל תוכנית ההתנתקות ונפטר לאחר כשבוע. בדקתי ב-Ynet, לא מצאו לנכון אפילו לגלות לנו את שמו.
אתם רוצים לחשוב שאני מניאק קר לב? בשמחה, זה עדיף על להיות מניאק צבוע. נאחל למשה סילמן חיים ארוכים וכמה שפחות כואבים. ונאחל לכולנו שנדע את האמת ובעיקר- שנחשוב לפעמים לבד.
|