כל מי שמכיר אותי יודע או שמע שהייתי בצעירותי מאוד ימני. נקרתה לי כעת הזדמנות ואפשרות להראות את זה באופן אמיתי ומוחשי...

בשנים שלאחר מלחמת יום כיפור, ממנה לא חזר אחי (היחידי) גיורא, התפתח אצלי מין שילוב שכזה: שנאה כלפיי הערבים שלקחו אותו ממני ורצון גדול לנקמה, יחד עם מרכיב נוסף - נשאבתי לא רק לשנאה - אלא גם לאהבה חדשה, אהבה חסרת פשרות שמקדשת את כל האמצעים: אהבה לארץ ישראל. ולא סתם א"י, היה מדובר באהבה לארץ ישראל הגדולה והשלמה.
והייתה זו אהבת "ויהי-מה". באש ובמים. רק חול וחול.
בין-רגע נהפכתי לילד (הייתי אז בן 12 וחצי) מאוד פוליטי ומעורב, ואני חושב שלא הייתה הפגנה אחת נגד ממשלת הזדון (ממשלת המערך) או נגד ה-Jew Boy (ד"ר הנרי קיסינג'ר, כמובן) שלא השתתפתי בה.
בתחילת שנת היעדרותו השנייה של גיורא (כיתה ח' שלי) לקח אבא שנת שבתון מהאוניברסיטה, ונסענו, אמא, אבא ואני, לטורונטו שבקנדה, שם שהינו כשנה (בחרנו לנסוע לשם בגלל קרובי משפחה רחוקים וחמים שגרו בטורונטו). גם בארץ הרחוקה המשכתי לעסוק בפעילות פוליטית ענפה...
בין היתר כתבתי שניים-שלושה מכתבים. הראשון נכתב במטרה לחזק את ידיו של מנחם בגין, ועדיין שמור אצלי מכתב התשובה האדיב של ראש האופוזיציה דאז, שהזמין אותי לביתו, לכשאשוב (וכך אכן היה). מכתב נוסף, במטרה למחות על מעשיו, נשלח לפוליטיקאי אחר...

לפני כמה ימים כתבה לי חברתי הטובה חגית מרמלשטיין, שידיד קרוב שלה, שיאל שמו, מבלה בימים האחרונים בגנזך המדינה לצורך עבודת הדוקטורט שלו, ונתקל פתאום במכתב שכתב מישהו ששמו צילצל לו מוכר (חגית, בטובה, דואגת לפרגן לי בפייסבוק בזכות "גחליליות", ומכאן נקלט אצלו שמי).
(אגב-כך לא נשאר לך אלא לתהות מה כבר מידת החשיפה בפייסבוק מול העובדה שכל החיים שלך פתוחים לרווחה אצל גנזך המדינה :))  

בקיצור, טו מייק א לונג סטורי שורט, הנה לפניכם מכתבי לראש ממשלת ישראל מר יצחק רבין, כפי שמתוייק בקלסרי גנזך המדינה, ויוצא כעת לאור מהמחשכים.  
המכתב נמצא ב- "תיק 6721/37-ג התנחלויות כללי", ונכתב באוקטובר 1974, שנה מהמלחמה. (ותודה לשיאל!)

איכות הצילום אינה מדהימה, אז טרחתי והקלדתי...

לכבוד מר יצחק רבין ראש ממשלת ישראל! 26.10.74
כותב אליך נער בן 13.5 שבא לפני חודשיים מישראל לקנדה ושפתח עיתון של 10 באוקטובר, עיתון הארץ שהגיע לקנדה. בכותרת ראשית "כוחות צה"ל חסמו את דרכם של המתנחלים - בכוח ומהלומות" "הוחלפו מהלומות בין שני הצדדים".
מר רבין היקר. אל תחשוב שאני ילד חוצפן, אבל אני רוצה להעיר ולהגיד ולומר ולהכריז:
יהודה ושומרון שלנו. זכותנו להתנחל, לשבת ולהקים ישוב בשטח של מדינה ששייכת לנו. האומנם אנו נבקש רשות מארץ אחרת (ירדן) ומאיש אחר (קיסינג'ר) - להקים ישוב במקום ששייך למדינת ישראל, למקום שיש לנו זיקה דתית, לאומית, רגשית לעם ישראל ולארץ ישראל?
בבקשה, מר יצחק רבין הנכבד! בבקשה, אתה צריך להשלים עם העובדה שיש אנשים שחושבים אחרת. ישנם אנשים שחושבים שאם יש לי בית, אני יכול ללכת בכל החדרים שלו. גם בשירותים וגם בסלון, גם בחדר השינה. בית שלי = שטח שלי = שלי.
ברשותך אספר לך על משל שחלמתי עליו.
[וברשותכם-אתם, אחסוך אותו מכם - {ובעיקר ממני...} - ואגיע אל סוף המכתב]
בבקשה מר רבין, שים לב לחלום זה ותחשוב - אתה היית מסכים לתת את אישתך, את הילד היקר שלך??? אני בטוח, שלא. גם אני לא.
בברכה ובתקווה גדולה מאוד שתשים לב לילד קטן שמעיר לך, לא מאיים כמו יהודי אחר, לא מאיים במלחמה - כמו גויים אחרים. לא מתחנן. רק - מבקש.
אם לא קשה אני מבקש תשובה קצרה.
בתקווה
גיל

להשלמת התמונה: בתום אותה שנת לימודים חזרנו לירושלים. במהלך שנת הלימודים הבאה (כיתה ט'), הקמתי את "חוג תיכוניסטים שאכפת להם", ארגון נוער ימני... ארגנו פעילויות והפגנות שונות. זכורות לי בעיקר שתיים (מלבד הפגישות השבועיות, שהתקיימו בסניף "חירות" בירושלים): אני זוכר שהשתתפנו ב"צעדת השומרון", 1976, כשאת מרבית הדרך עשינו בראש הטור לצידם של בני קצובר וחנן פורת. הפעילות השניה שזכורה לי היטב היא ההפגנה שארגנתי לאחר קבלת ההחלטה באו"ם כי הציונות היא גזענות. על גבעה סלעית בירושלים, מול בית הנציב העליון, עמדנו עם דגלים ושלטים בקור ירושלמי טיפוסי. הצלחתי להביא לשם את משה שמיר, שנשא נאום חוצב להבות מול קהל מאזיניו, כשבעה או שמונה נערים, כולל אותו ואותי...
בשנים ההן לא הסתפקתי בכך. בזכות היכרות עם גרשון סלומון (בנו היה בן כיתה וחבר קרוב) הייתי הצעיר בתנועת "נאמני הר הבית". במשך כשנה וחצי השתתפתי בכמעט כל פעילות של התנועה. בנוסף, הצטרפתי לתנועת "דב" (דיכוי בוגדים) - פלג קיצוני-קיקיוני-משהו של תנועת "כך". אני לא זוכר כל פעילות מיוחדת במסגרת הזו...

לסיום, אבקש בהזדמנות זו להוסיף משהו: כפי שאפשר לראות מסיפור החיים שלי (וכמובן גם מסיפוריהם של רבים אחרים), השכול יכול לזרוק אותך לכל הכיוונים - ימינה, שמאלה, למעלה. אותי, למשל, השכול זרק ימינה. ימינה חזק. אח"כ למעלה (כן כן, הייתה גם תקופה קצרה כזו), ולשמחתי סיימתי בשמאלה. לא מאמין שמכאן כבר אזוז. מקסימום אוותר על שעל (תיקוני גבול קלים).
יש אנשים סביבי שחושבים שאני משתמש בשכול באופן לא הוגן, למטרות הפוליטיות שלי. שבויכוחים פוליטיים אני מוציא את ה"קלף" הזה של השכול, כאילו שזה אמור להעניק לדברים שלי איזשהו תוקף מיוחד. מבחינתם אני "מנצל" לטובתי, בזכות הקלף הזה, את נושא השכול.
אגיד רק זאת: אין לי בעיה עם העניין. בשכול האישי שלי מרכיבים אוניברסאליים כלליים, וגם (ובוודאי) כאלה שרלוונטיים לסכסוך הישראלי-ערבי ולסכסוכים הפנימיים בין ימין ושמאל. ואם אני יכול "להשתמש" בשכול לחיזוק טענה מסוימת (פוליטית, מוסרית, אידיאולוגית או אחרת) הרי שאני חושב שזו לא רק זכותי, אלא בעיקר זוהי חובתי.

ואגב נוסף. אשתי, איריס, עובדת בשנים האחרונות ב"פורום המשפחות השכולות", עמותה ישראלית-פלסטינית, שהחברים בה, משני הצדדים, חוו שכול אישי. כל פעילות העמותה היא סביב הסברה באמצעות הסיפורים האישיים של החברים בה, למען פיוס בין שני העמים.
(והנה, כאילו אין מספיק הזדמנויות בכל הטקסט הארוך שכתבתי כאן, הרמתי כעת, לכל השוללים, להנחתה: קדימה - תכתבו שאין עם פלסטיני).
יש כנראה אנשים שצריכים לראות זאת כדי להאמין: כן, יש פלסטינים שהם אנשים כמוני-כמוך. ולא, לא כולם רוצים לרצוח "אותנו".

אז אם לתמצת את מה שרציתי לומר: את אלו שנדבקו בו זורק השכול לעיתים ימינה, לעיתים שמאלה, לפעמים למעלה.
אבל את כולם, את כולנו, הוא זרק קודם כל למטה.
ומשם למטה, כשאני מחזיק את הקלף בידי (ובמקרה שלי מדובר לא סתם בקלף אלא בג'וקר בסגנון טאקי משוגע), אני רוצה לומר שכולם בני אדם. כולנו בני אדם.
ושום אידיאולוגיה או דת או אדמה אינם שווים את זה. את מה שחווים שם למטה.