"אמא, למה את לא עונה לי?" – צעק הקטנצ'יק שלי לתוך הטלפון כשכבר עניתי, לאחר ששכחתי את הנייד ברכב כשיצאתי לקנות משהו בדרך הביתה מהעבודה. בנתיים מסתבר שהוא התקשר כבר 11 פעמים והשאיר לי לפחות 8 הודעות!!!
"הרי אמרתי לך שאם אני לא עונה אז כנראה שאני לא יכולה לענות וברגע שאראה שהתקשרת אחזור אליך ושאין צורך להשאיר הודעה, רק אם זה דחוף לא?" – עניתי מנסה לשווא לצמצם את סכום הכסף שאני משלמת לסלקום בסוף כל חודש (בכל זאת מפרנסת יחידה לא?)
"כן, אבל זה דחוף אמא, רציתי שבדרך הביתה תעצרי אצל רונן ותקני לי 5 חבילות של סופרגול ושתתדלקי בסונול וגם משם תביאי לי 2 חבילות טוב???"
אכן צודק, חשוב מאוד!!!! קלפים של סופרגול!! איך לא חשבתי על זה!! בהחלט מצדיק את כל ניסיונותיו להשיגני "טוב, ביי" עניתי בעודי מסובבת, כרובוט, את הרכב כדי להגיע לתחנת הדלק סונול הקרובה ביותר בשליחות בני האהוב.

בכלל חשבתי לעצמי, איך זב החוטם הקטן הזה מסוגל לסנג'ר אותי כל כך! הרי אם מישהו אחר היה מבקש ממני כל פעם משהו אחר, אפילו הבעל (לשעבר) הייתי חושבת: מה אני פראיירית? אך כשזה נוגע לקטנטן שלי, לזה שיצא מהבטן שלי לאחר שהאכלתי אותו שם במשך 9 חודשים, פתאום אני נעמדת להכין לו מלוואח בשעה 21:00 בלילה, או עושה לו אוכל אחר אם מה שיש לא מוצא חן בעיניו, או רצה לעשר חנויות כשמתחילה בהלת הבייבלייד כדי לחפש לקנות לו חיית כוח מסוימת ואת הזירה, או לוקחות את הראפר הקטן להופעה של סאבלימינל במוצאי שבת בתל-אביב ונדחסת עם עוד מאה אמהות דומות כדי לראות את הקטן שר ורוקד ראפ תוך כדי הנפת הידיים ובדרך חזרה ברכב, כשאנחנו שומעים אותם ואני מעיזה לשיר את המילים בקול, נשלח לעברי מבט משונה והקטן שלי אומר לי שהקול שלי הורס את השיר ושזה לא שיר משנות השבעים כמוני!!!!! – ולמרות הכול ולמרות שזה היה רמז "דק" לכך שאני כנראה קצת זקנה – אמשיך לעשות בשבילו.

אז הגעתי הביתה עם הקלפים שנעלמו כמעט מיד לתוך ידיו התובעניות של בני שבאותה הנשימה אמר לי שיש אצלו שני חברים ושצריך כיבוד. בין לבין הצלחתי לעשות מספר טלפונים הקשורים לעבודתי, לסדר קצת ולעשות כלים ואז לקחת את הקטן לחוג דרבוקה!! אחרי שהיינו בסוכות השנה בסיני והקטן שכב לו בזולה בחושה ודפק או כהגדרתו "ניגן גונב" על דרבוקה, נאלצתי לרשום אותו לחוג הזה שכן הדרבוקה חזרה אתנו, באורח פלא, לירושלים!!

כשחזרנו, ניסיתי במשך כמעט שעה להזיז אותו מהטלוויזיה ("רק אחרי התוכנית הזו אמא, בבקשה?") על מנת לעשות שיעורים וכשסוף סוף כבר הצלחתי, החזקתי חזק את היד שלי לבל תעוף לעברו בכל פעם שהעיפרון נפל לו כשלא היה מרוכז (וזה היה כל רגע). אחרי זה הגיע תור המקלחת שהוא צריך עזרה כי אין לו כוח!! וארוחת הערב וכשאמרתי לו לאכול אוכל קל כמו קורנפלקס או מעדן כי אין לי כוח להכין משהו אחר, הוא התחיל לבכות ולטעון שזה אוכל של אסירים לארוחת ערב, אז כמובן שעשיתי לו מלאווח – נו שיהיה מרוצה.
אחרי ארוחת הערב הוא נכנס למיטה לראות קצת טלוויזיה ולישון ואני כמובן סידרתי עוד קצת ונכנסתי להתקלח וכשאמרתי לקטן שאני אולי יוצאת עם חברים (כייף להיות אימא אך אני אוהבת גם להרגיש אישה)
הוא שלח בי את מבט הכלבלב המסכן שלו שקרע לי את הלב כך שדחיתי את היציאה ליום אחר.
ובסופו של יום כשהקטן נרדם ולאחר שבדקתי אותו ונתתי לו מלא נשיקות על הפנים, ישבתי רצוצה בטרנינג עם שיער סמור שהזכיר לי את איינשטיין וחיוך מדושן מעונג מבני, על הספה בסלון מול הטלוויזיה כאשר סביבי פזורים ספרים ומחברות עם חומר של יחב"ל למבחן שאמור להיות לי בעוד שבוע...הרי עם כל הדברים שאני עושה במשך היום חייבים להיות גם אינטלקטואלים לא???????????