החברה כולה נמצאת במשבר.

אנשים נוטים להכנס לדיכאון ולא למצוא תשובות אמיתיות לשאלותיהם.

הכל נמצא בתאוצה לא נח,לא צובר נסיון, נברא בכדי להתפוגג.

אין כבר אויר לקחת כי הכל חנוק הסגריות הצינור מפלט האויר המזוהם וכו..

מתי יקום משהו, גוף אמיתי, שלא יפעל על ידי אינטרסים,רכושנות,

רק רצון להמשכיות אמיתות הדרך הכח לחייך..

העם,האדמה,הבועה שלנו,הכל שאלה גדולה.

מחפשים טיפול מיסטי או פסיכולוגי ולא נוברים בתוכינו אנחנו לא חיים.

נותנים לתכתיבים של העולם הזה כעולם שיקרי לחיות את החיים שלנו.

כל התפילות פגו.

כל הנצח מת.

האדמה יבשה לה.

הנשמה כלתה כענן.

וכשהכל נפל-ירדה דעתנו,התחלנו לחיות!

הניצוץ נדלק! הצעקה העצומה!

השקט הזה.

אנחנו לא שמות,לא רחובות,מקצועות,אנחנו עם.

עם שקם בגססתו מפריד בין אור לחושך.

והוא בא..

הוא הלך ישן- מת אבל המשיך ללכת.

כי ידע שהאמת קרובה כל כך.. ששם כל הדמעות והתפילות. וההמשך שלא נפסק.

ויהי אור.