0
אתמול היה חם מאוד בירושלים.
הרגשתי רע מאוד. רע מאוד? רע ! מאוד !!!! וזה בלשון המעטה. הרגשתי שאני הולכת למות. כאבי ראש חזקים, בחילות, הקאות, לא ידעתי את נפשי והכיצד לסבול את גופי?!
הייתי חייבת ( למרות הכול ) לאלץ את עצמי לצאת מהבית לנסוע העירה לסידורי הדחופים. על הדרך ( בשארית כוחותי ) לשלוח הודעה למנהל שלא אגיע לעבודה. הוא מצידו לא ענה לי – אבל ידעתי שהוא מבין ומקבל . הנ"ל טיפוס קשוח !!!
בדרך חזרה הביתה התהפכו מעיי והקאתי את כל תכולתן בצידי הדרך. קוויתי שהמקום יהיה שומם ושאיש לא יראה אותי בחוליי ובעליבותי. נשענתי על גדר הרשת הרעועה, מקיאה בלי דיי ומרגישה שאני אוטוטו מתעלפת והחום גדול מנשוא.
התקרב בחור צעיר ועמד לידי. שאל האם להתקשר למישהו שיבוא לעזור, האם יכול הוא לעזור. והתביישתי ממנו שרואה אותי כך: עלובה, מעונה ומיוסרת ובין הקאה להקאה אמרתי לו: שזה מבייש אותי שכך הוא רואה אותי. ובליבי חשבתי שרוצה שהוא ילך לדרכו ויתעלם ממני ושישאיר אותי לבד לאסוף את עצמי.
אבל הוא המשיך לעמוד לצידי מתעלם מכל המסביב, מתבונן בי ושפת גופו אומרת: אני רוצה להקל עליך, אני רוצה לעזור לך, אני לצידך, לא הולך לשום מקום.
אחרי כמה זמן שנראה כנצח לחשתי לו שיזמין לי מונית הביתה. והוא חיכה וחיכה על שפת הכביש הסואן, ההומה במכוניות, עד שלבסוף עצר מונית והזמין אותי פנימה.
|