אני כותבת עכשיו, לפני שאדי האלכוהול יתנדפו ממחזור הדם שלי.

מטורף לגמרי, שלוש וחצי בלילה. אני יושבת עם הלפטופ על הברכיים, במיטה, וכותבת.

האיש שלי ישן חזק. מזל. אם הוא היה רואה... נראה לי שמאשפזים היום על פחות.

הייתי במסיבה. זה כמעט כמו בפתיחה של דף ביומן, לא?

"יומני היקר – הייתי במסיבה".

שנייה, עוד מעט יש פואנטה.

נסעתי לבד למסיבה שאני לא מכירה שם אנשים.

עמדתי בצד עם כוס הוויסקי שלי. לא הרגשתי בודדה, אבל הרגשתי עצורה. ואנטרופולוגית. הסתכלתי על המועדון של האנשים הרוקדים והייתי לא שייכת.

ניסיתי לתפוס מבטים ולחייך וקצת לזוז, אבל לשתות וויסקי זה הרבה יותר פשוט. ובטוח. אז קצת שתיתי בכניסה הקדמית. וקצת ליד התנור. וקצת בפינה שממול. וקצת בגינה. בחיי לא הרבה, ממש קצת.

ואז בהדרגה התחילה המוסיקה לחלחל יותר פנימה. לתוכי. וכמו בסרטים המצוירים, כשהריח בא בצורת גל ומפתה אותך ללכת אחריו, עד שאתה לא יכול, ככה המוסיקה פיתתה אותי לרקוד.

עם עצמי.

בהתחלה רק להתנדנד. ואחר כך קצת יותר מודגש עם הרגליים. וקצת המותניים התנדנדו. עד שנכבשתי סופית.

ואז לא היה לי איכפת מכלום ואלף שמשות נדלקו בתוכי. והייתי צעירה בעשר שנים ורזה בעשרה קילוגרמים ועם עשרת אלפים כסף בבנק. והייתי מאושרת נורא.

ופתאום הייתי לא לבד והמוסיקה הייתה סם ואני המראתי והמראתי, עם כל האנשים סביבי. לגמרי שייכת. והיה לי כיף נורא.

ולשאלתכם – אפילו לא סיגריות רגילות. רק קצת וויסקי.

אני כותבת עכשיו, לפני שאדי האלכוהול יתנדפו ממחזור הדם שלי.

מה בסך הכול צריך הבנאדם? איזה טריפ של שמחה מדי פעם.

לילה טוב.