זמיר צחור הסב על הבמה, מבהיק בחליפתו הלבנה ועל פניו חיוך ביישני מעושה.

מימינו ומשמאלו שמשו בקודש שני פרחי שירה סמוקי לחיים, שמונו לתפקידם בערב חשוב זה

(אחד מיני רבים, יש לציין, לכבוד המשורר הדגול) על ידי "שיריקון", האגודה הכל יכולה בארצנו החורזת.

- רבותי וגבירותי חובבי השירה והזמר, פצחו השניים במקהלה. לכבוד ולעונג הוא לנו להציג בפניכם הערב בפעם המי יודע כמה את משוררנו הנשגב, זמיר ארצנו, מר צחור, העומד לפרסם את ספר שיריו המאה. מר צחור אשר שורר אותנו בימי קרבות ודמע, בימי שיכרון ופיכחון ממשיך ללוותנו בשירתו הפרגמטו-אידילית, בסגנונו הניאו-אקוסטי, ללטף ולהצליף בנו כיד החרוז והמשקל הטובה עליו.

מחיאות כפיים סוערות.

- ניאו מה ? שאלה את שכנתה גברת מפודרת אחת, שרשמה כל מילה.

- ניאו משהו. מה זה חשוב ? העיקר שזה ניאו. אני תמיד מתעלפת כשאני שומעת שיר ניאו, ענתה לה הגברת, שהחזיקה מניפה בהיכון.

- ועתה, קהל נכבד, הודיעו שני המתלמדים, יקרא מר צחור הנלבב מספר שירים מתוך ספרו החדש העומד לצאת לאור בעוד שבוע בהוצאת עם חורז. הספר ימצא בכל החנויות, אולם אפשר יהיה לרכוש אותו במחיר מוזל של ח"י שקלים ממר צחור בעצמו.

- אוי, אני נמסה ! קראה המפודרת.

זמיר צחור השתעל קלות, כחכח בגרונו כזמר אופרה לפני עלותו לבמה לשיר את אריית הטוראדור ב"כרמן" ובקול גבוה ודקיק קרא את השיר הבא :

הו איתקה !

הביטי בשעון

לאשתי יש צירים

והיא יורקת דם ואש ותמרות עשן

הארץ מַלְאָה מרתפים

ואני מת  בַּתּוּכִּי, סליחה בְּתוֹכִי

- אמרתי לך לנקד את המילה הזאת, סינן אל פרח השירה שישב בתנוחת הערצה לשמאלו. הפרח התכווץ ונבל.

- אלף סליחות, מאסטרו, מלמל חלושות.

זמיר צחור בלע את עמוד האש שעמד לפרוץ מגרונו ולאכל את האומלל והמשיך במתיקות חמצמצה :

- השיר הבא נכתב על הר סיני. את מילותיו חצבתי מכור ליבי :

אני מהרהר

אני מהורהר

מהור ההר עד הר פגון

הרי גם הוריקן קטן

הורס הרהור גדול

- מאוד אקוסטי השיר הזה ! נפלא, נפלא ! אני מתעלפת ! אני מזדעזעת ! נשמעו קריאות מן הקהל.

זמיר צחור קד קידה לימין, אחר לשמאל ועזב את הבמה. הקהל קם על רגליו והריע ארוכות, אולם הוא לא שב. משורר המחשיב את עצמו מן הראוי שיסתיר פניו מן ההמון.

מקץ שבועיים פתח פרח השירה החבול את המוסף הספרותי של האגודה המהוללת וקרא את בקורתו של מבקר המבקרים, מר שוד ושבר (איש לא זכר את שמו האמיתי) :

שוד ושבר ! פתח את מאמרו כדרכו. מה היה עולה בגורלה של השירה העברית ללא שירתו הפוסט-טראומתית, ניאו-רטרואקטיבית של מר זמיר צחור משוררנו הנצחי ? נשגב, נעלה, נפיץ הן מילים נבובות שאינן מסוגלות להביע את קשת שירתו. אסתפק, אם כן, במילה אחת ויחידה : עפיץ !!!

משוררנו הצעיר חש כסחבה שמר צחור ושוד ושבר גם יחד נגבו בה את נעליהם ואחר בעטו בה אל קרן זוית.

- מה יש בו שאין בי ? חשב פרח השירה המקומט. כבר שנתיים אני מחזר על פתחי המו"לים ואין איש רוצה בי. תקן פה, שכתב שם, לא ראוי, משעמם עד עילפון, חסר צביון. אולי תכתוב שירי זימה ? שירי קדושה ?

מיואש וזעף שלף מן הכוננית שבחדרו כמה מספריו של המאסטרו ועלעל בהם. לפתע עלה במוחו רעיון גאוני.

כעבור מספר שבועות התייצב אצל מו"ל שכבר זרק אותו מכל המדרגות וצרור דפים בידיו.

- הפעם יש לי קלף מנצח, חשב בליבו.

סוף א

- הממ ... לא רע ! לא רע, איש צעיר ! המהם המו"ל. התקדמת מאז קראתי את שיריך בפעם האחרונה. עוד נכון לך עתיד גדול. הייתי מסתכן ואומר שעומד לפני יורשו של זמיר צחור הגדול.

היורש הסמיק והצטמרר מעונג וברך את עצמו על רעיונו הגאוני. הרי הוא לפניכם, קוראים יקרים ואתם תשפטוהו לשבט או לחסד.

שירו של זמיר צחור                                           שירו של המשורר המפציע

הגשר בין פה לשם                                               כל הבני זונות

מחכה לגאולה                                                     מחכים לגאולה

כל הבני זונות  מכשכשים בזנב                               כל החמורים

יונקים את חלב האנושות                                       יונקים את חלב האנושות

גם אני ממתין לאות                                              הקדוש מכשכש בזנב

מן הקדוש המשוגע                                               אני המשוגע על הגשר

הוא מסמן אותי                                                   רץ מפה לשם וממתין לאות

יורש על חמור                                                    אני המסומן

סוף ב

המו"ל העיף בו מבט שכבר ראה הכל ועמד לגלגל אותו שוב, אולם הפרח המעוך הזדקף ותחב לידיו את דפיו.

- זאת הפעם האחרונה שאני מבזבז עליך את זמני, קרא והחל לרפרף על פני הדפים. כעבור מספר דקות, תקע בו עיניים זועפות :

- זבל ! אתה מייצר זבל !. אל תראה את פרצופך כאן יותר, צעק וטרק את הדלת בפניו.

משוררנו הדהוי לקח את שיריו וחזר אל מגירתו, מבולבל ומובס.

- אינני מבין, מלמל לעצמו שוב ושוב. זה היה חייב להצליח !

הרי לפניכם, קוראים יקרים, דוגמא למעשיו של המשורר המובס. שפטו בעצמכם.

שירו של המשורר המובס

הארץ יורקת דם ועשן ותמרות אש

איתקה בְּתוֹכִי

אשתי מַלְאָה מרתפים

אני מביט בשעון

ולַתּוּכִּי יש צירים

הו, אני מת !

כל הזכויות שמורות לאריאן סולאל