הנהיגה בג'יפ הפתוח בנוף המצוייר של שיפולי הקימוט האלפיני היתה איטית, העיניים בלעו כל כפר עתיק והלב תר אחר ריגושים. נסיעות השטח בכפרים ובערים הגדולות היו חלומו של כל חייל. הנוף הקסום והעיירות הציוריות, היו פיצוי קטן לשרות צבאי מסוכן עם חופשות מעטות, במשכורת נמוכה... 
נהגתי בג'יפ. לימיני ישב אל"מ פרנקו, מפקד האגד הארטילרי, שאחז במפה. דבר לא נסתר מעיניו.
"תעמוד בצד, משהו קורה...", אמר בשקט.
נראה היה, שנקלענו לעימות סוער בין הנוצרים והדרוזים. שקי יוטה מלאים בחול, חסמו את הכביש ומנעו מעבר רכבים. הדרוזים התבוננו בנו בעוינות.
"תעיף את השקים מהכביש, שנוכל לעבור", הורה לי פרנקו. התכופפתי להרים את שק החול הראשון, לפתע דרך אחד הדרוזים את נישקו וכיוון אותו לראשי. קפאתי, הראש התרוקן ממחשבות, קויוויתי לטוב.
פרנקו שזיהה את המצב המסוכן, יצא מהג'יפ, התקרב אלי ובבטחון של שריף, העושה סדר בעיירה, חצץ בגופו ביני לבין הדרוזי, ומשך אותי לכיוון הג'יפ כשהוא אומר לי בחוסר סבלנות: "נו באמת, אומרים לך משהו, אז תבצע..."
הוא פינה בעצמו את שקי החול, מתעלם מהדרוזי.
פרנקו היה עשוי ללא חת. קלינט איסטווד שכמותו... איש גבוה ורזה, פניו חרושי קמטים ושיבה בראשו. 
החייל הדרוזי, לא העז לירות בקולונל הישראלי האמיץ. 
**

היינו מחלקה תאוות חיים, שעשתה מסלול משותף מיום הגיוס. המלחמה קטעה את קורס המפקדים של חיל התותחנים. הוקפצנו לגיזרה שקטה והתמסרנו בקלות לאווירת התיירות. 
בלילות עסקנו בהארת ביירות וערים אחרות בזרקורים.
וביום עסקנו במדידות, שדרשו אינספור נסיעות בשטחים הרריים, בהפרחת בלוני הליום ובהעברת נתונים מטאורולוגיים, שנלקחו בחישוב המסלול הבליסטי המדויק בהפגזות הארטילריה.
הנוף בלבנון היה משכר וההרים התנשאו לגבהים, שבארץ אין כמותם. כשהרכבים טיפסו לפסגות הרי השוף, התפעמתי מצבעי המיכחול של הטבע. 
עצרנו מתבוננים בארזי הלבנון רחבי הגזע, מקשיבים לרוח ומתבוננים בעננים הלבנים שחלפו תחתינו, עצמתי את עיניי מעולם לא חשתי כה קרוב למימוש חלום הרכיבה על גב ענן...
כשירדנו, שטפנו את גופינו במפלי המים שפרצו מבטן ההר. נגסנו בנעורים ובחופש. 
**
אחר הצהרים, בג'יפ המאובק, בדרכנו ל"וילה", להביא לאנשי המוסד את "החמים והטעים", ושאר ארגזים מסווגים, סיפרתי למיימון, מש"ק שעמד בפני שחרור, על אומץ ליבו של פרנקו. הוא נעץ בי מבט רווי קנאה, לא יודע, שבפחות מ-15 דקות, יעבור חויה שלא ישכח...
דלת ה"וילה" היתה נעולה, נראה היה שהבית ריק ומיימון החליט להכנס מהחלון. 
פתאום שמעתי נאקות כאב וצעקה חדה ונוראה פילחה את האויר. מיימון כבר לא ענה לקריאותיי.

לא היה זמן להזעיק עזרה. נכנסתי לוילה מחלון אחר. סכין קומנדו בין השיניים, נשק דרוך ורימון זמין לזריקה. 
צעד צעד, עברתי מחדר לחדר מתפלל שאצא משם חי. פתאום הבחנתי במיימון. הוא שכב תחת החלון, נאנק מכאבים בשל קפיצה כושלת. רגלו היתה תקועה בזווית לא מוכרת וסחטה מגרונו נאקות כאב חרישיות...
**

משכתי את מיימון מבעד לחלון שקפץ והושבתי אותו בעדינות בג'יפ. 
מרגע זה, למרות כאביו הנוראים, עניין את מיימון רק דבר אחד - בניית סיפור הרואי סביב הארוע. 
"אולי נחזור למחסום, שהייתי עם פרנקו וכמעט התפתחה בו התקרית עם הדרוזים, "תבשל" קרב יריות ויהיה לך סיפור כיסוי לסיבוב הקרסול...", הצעתי בחיוך.

"אין לך רעיון, שלא יקפיץ את הגיזרה" ? - שאל ברצינות.

"תיזהר. תיזהר בסיבוב, אתה נוסע מהר מידי", צעק. 
**

הירידות היו חדות. הנוף היה פראי... 
עצי ארז רחבי-גזע היו מפוזרים משני צידי הכביש. 
האטתי לפני הסיבוב, אך החול הרטוב שהיה מרוח על הכביש לפני העיקול לא אפשר לגלגלי הגי'פ, אחיזה ראויה בכביש. ההגה הקל של הג'יפ, לא ציית ותימרן את הג'יפ כרצונו. ראיתי את התהום תחתיי. באינסטינקט של רגע "שברתי" את ההגה שמאלה. הג'יפ התהפך על צידו הימני, אך נשאר על הכביש. 

מיימון, שהכניס את רגלו לג'יפ הפתוח מספר שניות קודם, הציל בכך את רגלו הבריאה.
אזרחים לבנונים, שהגיעו לעיקול המסוכן, סייעו לנו להפוך את הג'יפ ולהעמידו על גלגליו. מתקשים להסתיר את תדהמתם, כיצד הגיע ג'יפ צבאי מאובק והפוך למקום כה פסטורלי...
מיימון שנחבט קלות, היה מזועזע מהארוע, התכנס לתוך עצמו ושתק באופן מפתיע.
"מיימון, על מה אתה עצוב ? יש לך ספור כיסוי נפלא לכאבים בקרסול ולצליעה... אם קשה לך האמת, תוכל להגיד שנדחפנו לשוליים ע"י משאית עויינת. תמציא מה שאתה רוצה...
אתה עומד להיות גיבור היום ! "

על פניו העגומות של מיימון נמרח פתאום חיוך אווילי ומלא סיפוק...

**

מיימון הפך לגיבור היחידה, אומץ ליבו והמירדף מלווה היריות אחר "המשאית העויינת", שבמהלכה התהפך הג'יפ ונחבלה רגלו... חצה את קווי החיל והגיע למחלקה למורשת הקרב של צה"ל.
הוא היה זהיר ופיקח והיפנה את מתחקרי הארוע אלי. כשלחצו לפרטים, חתכתי - "מה אתם רוצים ממני, אני חייל פשוט, הוא הגיבור".
מיימון מינף את הסיפור, שסלל את דרכו למערכת הביטחון. וכיום הוא נמנה עם הבכירים בשב"כ. 
הוא מאלה שעליהם נאמר: "מעולם לא היו רבים כל כך חייבים למעטים כל כך... "

 **
(אל"מ יצחק פרנקו, הוא המשנה למנכ"ל עירית חולון)