כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בשביל הזהב

    לפעמים סוף הוא סוף

    0 תגובות   יום חמישי, 19/7/12, 18:53

    בתוך שבוע, נפרדה הוליווד מארבעה שמות גדולים. שלושה מהם בנסיבות עצובות ואחד בנסיבות שמעציבות בעיקר את מעריציו. קדם לכך בכמה שבועות, מותה של הבמאית והתסריטאית נורה אפרון. בכל שנה חוזרת המנטרה שלתקופה מסויימת, כל הגדולים הולכים. זה קטע קבוע, מספיק שיותר מאדם מפורסם אחד ימות בתוך חודש ומדברים על תופעה. כך היה כשסידני לומט, ג'יין ראסל ואליזבת טיילור מתו בתוך חודש. כך קרה גם כשמיכלאנג'לו אנטוניוני ואינגמר ברגמן נפטרו באותה יממה. בישראל, זכורה השנה במהלכה הלכו לעולמם נעמי שמר, אפרים קישון, אריק לביא, עוזי חיטמן ודודו גבע. העצב תמיד גובר כשצרופי מקרים מקרבים תאריכי תפוגה זה לזה. יותר קשה להתמודד עם מוות של אדם קרוב ובעולם מלא מיתות, נדמה לפעמים כאילו סלבריטאים יותר קרובים אלינו ממורדים בסוריה, או חולי איידס בנמיביה.

     

    זה אינו פוסט דכאון וגם לא הספד. זו פשוט התייחסות לכך שכדור הארץ ממשיך להסתובב וימשיך לעשות כן עוד שנים רבות.

     

    נורה אפרון היא אולי האדם המזוהה ביותר בהוליווד המודרנית עם הקומדיה הרומנטית. אף על פי שרבים יחשיבו את "אישה יפה", ביצירתו לא הייתה מעורבת, כמייצג האידיאלי של הז'אנר, אפרון כתבה וביימה כמה מהסרטים שבגללם אנו יודעים כעת בדיוק למה לצפות מסיפור של גבר ואישה בודדים, הנפגשים בנסיבות לא שגרתיות. או שבעצם, הנסיבות בהן הפגישה אפרון את גיבוריה, היו שגרתיות להפליא. אולי זה מה שהקסים צופים רבים. הארי וסאלי הם אנשים די רגילים, חסרי דרמות יוצאות דופן בחייהם, שפשוט מהווים ביטוי נאמן למורכבות שבקשר בין בני אדם. "נדודי שינה בסיאטל" עוסק בשידוך דרך תכנית רדיו ו"יש לך הודעה" בהתכתבות באי-מייל, רעיון שהיום נראה בנלי להחריד, אבל ב-1998, עוד היה בו משהו חדשני (אם להודות על האמת, תסריטאי הוליווד עדיין מתקשים להסתגל לעידן הדיגיטלי).

    זה לא שאפרון התעניינה רק בסיפורים פשוטים, אבל אלה הכי מזוהים איתה. היא כתבה את "סילקווד", העוסק בנסיבות החשודות סביב מותה של עובדת במפעל גרעיני וביימה את "מייקל", במרכזו מלאך החי על פני כדור הארץ. עם זאת, כשחושבים על נורה אפרון, נזכרים קודם כל במג ראיין וטום הנקס מסבכים ללא צורך רומן פשוט, בעוד הקהל מתרגש ומזיל דמעה. סרטה האחרון של אפרון, "ג'ולי וג'וליה", היה חריגה מסויימת מהסגנון המזוהה עמה. היא התעסקה בסיפורן של שתי נשים אמיתיות, השפית ג'וליה צ'יילד והבלוגרית שמנסה לבשל את כל המתכונים מספרה של צ'יילד. שוב, לא סיפור מרתק על הנייר, אבל עובדה שאנשים אהבו אותו.

     

    השם הבא ברשימה שעזב אותנו, הוא ארנסט בורגנין. בורגנין ידוע קודם כל כשחקן זוכה האוסקר על הסרט "מרטי". למרות שלא נחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות בתולדות הטקס, מרטי עשה היסטוריה כשהפך לסרט העצמאי הראשון שזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. הוא נטול כוכבים זוהרים ובויים בידי דלברט מאן, שזו הייתה מועמדותו היחידה לפרס (בו גם זכה). מרטי הוא גם זוכה האוסקר היחיד שמבוסס על סרט טלוויזיה והאחרון נכון להיום, שזכה גם באוסקר לסרט הטוב ביותר וגם בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן (קדם לו "סוף השבוע האבוד" של בילי ווילדר). מרטי בולט בקרב סרטי האוסקר של אמצע המאה ה-20 בכך שהוא מפרסם את הדמות הראשית בו כלא מושכת. הנוהג בהוליווד היה מאז ומעולם ללהק לתפקיד הראשי שחקן מושך פיזית, או בעל חזות סמכותית, שהקהל יהנה להביט בו. ארנסט בורגנין מעולם לא נחשב לאדם יפה ומרטי, בנוסף על היותו לא אטרקטיבי, הוא רווק מבוגר המתגורר עם אמו וסובל מהערכה עצמית נמוכה. באחד הרגעים החזקים בסרט, אומר מרטי לאמו "אני מכוער! אני מכוער! אני מכוער!" ואפשר ממש לדמיין את בורגנין מוציא על המסך את תסכולו מתעשיית היופי של עולם הפרסום.

    תפקידו מפורסם נוסף, לפחות בישראל, הוא כדומיניק סנטיני בסדרה "איירוולף". בשלב הזה, היה בורגנין בשנות השישים של חייו, גיל בו שחקן מלוהק פחות לתפקידים ראשיים ויותר כעמית בעל נסיון חיים ותפיסת עולם חריגה, המסייע לחתיך שבתפקיד הראשי. לא ראיתי את הסדרה, כך שאין לי דעה אישית לגביה. בארצות הברית, בורגנין מוכר מאוד גם מסדרת טלוויזיה אחרת, ותיקה יותר. "McHail's Navy" עשתה את המסלול ההפוך ממרטי והפכה מסרט להפקה טלוויזיונית. הסדרה שודרה במשך ארבע עונות, במהלכן גלם בורגנין את התפקיד הראשי, כמפקד ספינה אמריקאית במלחמת העולם השניה. למרות שבשלב זה, היה בורגנין שחקן דרמתי זוכה אוסקר, מקהייל היה דמות קומית והשם המפורסם ביותר שהשתתף בסדרה, מלבד בורגנין, הוא טים קונוויי המצחיקן. סביר להניח שפרט לזכיה באוסקר, גם שרותו האמיתי של בורגנין בחיל הים, בתקופה בה הסדרה מתרחשת, סייע לא מעט לבחירה בו.

    בתוספת לשלושת התפקידים האלה, הרזומה של בורגנין משתרע על פני שישים שנה. הוא הופיע בסרטים כמו "מעתה ועד עולם" (שם גלם את הדמות עם הכינוי המחמיא "פאטסו"), "12 הנועזים", "הרפתקה בפוסידון", "הבריחה מניו יורק" ו"מה קרה בגטקה". הוא גם השתתף בהופעת אורח בסדרות כמו "בית קטן בערבה", "ספינת האהבה", "מגנום", "פינקי והמוח" ו"אי.אר", תפקיד עליו היה מועמד לאמי. תפקידו המפורסם האחרון היה כקולו של גיבור העל המזדקן מרמיידמן ב"בובספוג מכנסמרובע".

    כאן אולי המקום לתהות האם היה לבורגנין סיכוי להיות מלוהק מתישהו כגיבור שאינו קומי, זקן או מכוער. מרטי לא שנה את תפיסות הליהוק של הוליווד. שחקנים מצויינים כמו סטיב בושמי ופול ג'יאמטי עדיין לא יהיו הבחירה הראשונה כגיבורי אקשן, או כוכבים רומנטיים. הם מתאימים יותר כטיפוסים חריגים, מאפיונרים, פסיכופתים, או חברים תומכים שלא גוזלים יותר מדי זמן מסך מהדמות הראשית. מרטי פתח את השער שהיה ממילא נפתח מתישהו, לסרטים כמו "התרסקות" ו"מטען הכאב" לזכות באוסקר, אף על פי שאינם מגובים באולפן גדול ובמסע פרסום יוקרתי. בשנה בה גם ככה לא הייתה תחרות מרשימה על פרס הסרט, מרטי היה הראשון שאלץ את חברי האקדמיה להביט מחוץ להוליווד ובריטניה ולקבל את שאר העולם כיריב שקול.

     

    על מותה של סלסט הולם גיליתי באיחור של כמה ימים. היא לא הייתה מפורסמת כמו ארנסט בורגנין, אבל נפטרה בגיל 95 כמותו. היא גם הייתה מועמדת ליותר אוסקרים ממנו. קשה להסביר איך שחקנית יפה, עם שיער בלונדיני וקול ששבה את הקהל בברודוויי, לא הפכה לאחת הכוכבות הגדולות של הוליווד. זה לא שלא הכירו ביכולות המשחק שלה, היא הייתה הרי מועמדת לאוסקר שלוש פעמים. בכל זאת, את התפקיד הקולנועי הראשון שלה קבלה רק בגיל 29. שנה לאחר מכן, כבר זכתה באוסקר לשחקנית משנה, על גילום עורכת מדור האפנה בסרט "הסכם ג'נטלמני". חולפות שנתיים נוספות עד שהיא מופיעה לראשונה על המסך בתפקיד ראשי, ב"Chicken Every Sunday". שתי המועמדויות הבאות של הולם לאוסקר, אשר לא הובילו לזכיה, היו על "Come to the Stable" ו"הכל אודות חוה". שתיהן היו בקטגוריית שחקנית המשנה והן סגרו פרק זמן של ארבע שנים, בהן הייתה מועמדת בממוצע, על כל תפקיד שלישי שגלמה.

    אף על פי שבגיל 33, הייתה לכאורה בפסגת העולם, בחרה סלסט הולם להתרחק ממסכי הקולנוע. היא הרבתה להופיע בתאטרון ובטלוויזיה והשתתפה רק בשני סרטים בעשור שאחרי "הכל אודות חוה". היא הפכה, מאיזו סיבה שלא תהיה, מכוכבת עולה בשמי הקולנוע, לשחקנית שנמנעת ככל הניתן ממסך הכסף. מאז 1962, הופיעה בסף הכל בשניים עשר סרטי קולנוע, רובם לא מוכרים וכמובן, רק בתפקידי משנה. גם בטלוויזיה נמנעה מתפקידים ראשיים וערכה בעיקר הופעות אורח. הסדרה היחידה בה הופיעה באופן קבוע, היא "הארץ המובטחת", ספין-אוף לסדרה "מגע של מלאכים". קשה להסביר מה גרם לסלסט הולם להתרחק כל כך ממרכז הבמה דווקא כשהייתה בשיאה. אולי זה לא התאים לה, אולי מישהו החליט שהיא לא מתאימה. גם בתאטרון, קשה לקרוא לקריירה שלה מרשימה במיוחד. נדמה כאילו היא נועדה להיות אחת הכוכבות הגדולות של עולם הבידור, אבל בחרה לוותר על התהילה לטובת שקט נפשי.

     

    זאנוק הוא שם מחייב בהוליווד. דאריל זאנוק נחשב לאחד מגדולי המפיקים של כל הזמנים. הוא היה ממייסדי פוקס המאה ה-20 והפיק שורה של סרטים מצליחים, בהם "רחוב 42", "בית רוטשילד" ו"ענבי זעם". הוא גם אחראי על שלושה זוכי אוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר. שניים מהם, "הסכם ג'נטלמני" ו"הכל אודות חוה", כללו שיתוף פעולה עם סלסט הולם. הזוכה הנוסף שהפיק הוא "מה יפית עמק נאווי", המפורסם בעיקר בתור הסרט שחברי האקדמיה העדיפו להעניק לו את הפרס על חשבון "האזרח קיין".

    דריל זאנוק נפטר ב-1979. בנו, ריצ'רד זאנוק, נפטר לפני שבוע. לא פשוט להיכנס לנעליו העצומות של האב, אחד הטיטאנים מתור הזהב של הוליווד. ריצ'רד מונה לראש האולפן בתחילת שנות ה-70, אבל נדרשו לו עוד כמה שנים להיות חתום בעצמו על שובר קופות אמיתי. ב-1975, הפיק ריצ'רד זאנוק את "מלתעות", הסרט שנחשב כיום לאבן דרך בשיווק והפצה. עד לאותה תקופה, היה מקובל להפיץ סרטים בזמנים שונים ברחבי אמריקה, מתוך כוונה שהביקורות החיוביות והמלצות מפה לאוזן, יעשו את העבודה והסרט ימשוך קהל באופן יציב לאורך מספר חודשים. "מלתעות" תוכנן במקור להפצה ב-900 מסכים ביום הבכורה, מספיק שקוצץ בחצי מתוך חשש שמדובר בהתאבדות קופתית. עדיין, לפתוח במקביל במעל 400 מסכים ברחבי אמריקה, נחשב באותו הזמן לצעד חסר תקדים, אותו לוה שיווק אגרסיבי ויקר באופן חריג באמצעי התקשורת השונים. יש מי שמייחס את הרעיון לסטיבן ספילברג שביים את הסרט, יש מי שמייחס אותו לריצ'רד זאנוק ויש מי שמייחס אותה לאולפני יוניברסל, שהפיצו את הסרט. בכל מקרה, "מלתעות" היה להצלחה אדירה ונחשב אף לסרט שפתח את עידן שוברי הקופות המוכר לנו כיום. זאנוק היה מועמד עליו לאוסקר, לראשונה בחייו.

    ריצ'רד זאנוק היה מועמד לפרס הנכסף עוד פעמיים. אחת מהן הייתה על "פסק דין" של סידני לומט והאחרונה, עליה גם זכה, הייתה על "הנהג של מיס דייזי". גם אם לא מדובר בסרט משכתב היסטוריה כמו "מלתעות", מיס דייזי הוא מופת של קידום סרטים. מדובר בוזכה האוסקר הראשון מאז שנות השלושים, שלא היה מועמד בקטגוריית הבימוי. בדרך כלל, העדר מועמדות לבמאי הוא סימן ברור לכך שהסרט עומד להפסיד, אבל האקדמיה החליטה שגם בלי קולות הבמאים, מדובר בסרט הטוב ביותר של השנה. ניתן להתווכח האם שמו של זאנוק היה גורם מכריע בהצבעה, או שבאמת מדובר בעניין של טעם. האהדה למפיק המיוחס ניכרה שוב כעבור שנה, כאשר הוענק לו הפרס על שם אירווינג ת'אלברג למפיק מצטיין (ללא שיוך לסרט מסוים), פרס בו זכה אביו מספר פעמים.

    באופן מעניין, הרזומה של ריצ'רד זאנוק כמפיק, אינו מרשים במיוחד. נכון, הוא זכה באוסקר והיה מועמד עוד פעמיים, אבל ההספק שלו אינו מתקרב אפילו לזה של אביו. טרם הזכיה באוסקר, הפיק את "קוקון" המצליח, אבל אחרי מיס דייזי, היה חתום בעיקר על סדרה של כשלונות מסחריים ועל סרטיו החדשים יותר של טים ברטון (מ"כוכב הקופים" והלאה). למעשה, כחובב של ברטון, אני מוצא קשר ישיר בין שינוי הסגנון של הבמאי האפל לשעבר, לסרטים יותר צבעוניים ונגישים לקהל, לבין המעורבות הישירה של זאנוק ביצירתם. האם זה אומר שברטון עומד שוב לשנות פאזה עכשיו שריצ'רד זאנוק יצא מחייו?

     

    האדם האחרון ממנו נפרדנו השבוע, עודנו בחיים. פיטר אוטול, אחד מאותם שחקנים שנהוג להוסיף "אגדי" ליד שמם, הודיע על פרישה מעולם המשחק, כדי שיוכל להתמקד ב... אני מניח שבלהיות פיטר אוטול. השחקן, שגילו נושק ל-80, התפרסם במיוחד בזכות הופעתו בתפקיד הראשי ב"לורנס איש ערב". תפקיד קלאסי, המוזכר לעתים כאחת מתצוגות המשחק הגדולות בתולדות הקולנוע. תפקיד עליו היה מועמד לאוסקר והפסיד. הפרס הוענק לגרגורי פק, הוותיק והמוכר יותר, על תפקיד קלאסי בפני עצמו ב"מות הזמיר". אוטול היה מועמד שוב כעבור שנתיים על "בקט" והפסיד לרקס הריסון. כעבור ארבע שנים, שוב היה מועמד...

    אולי פשוט אחסוך את הרשימה ואכתוב את זה. פיטר אוטול מפורסם לא רק כאחד השחקנים הגדולים בדורם, אלא גם כאחד הלוזרים הגדולים בתולדות האוסקר. הוא היה מועמד שמונה פעמים והפסיד בכולן. סשה סטון מ-Awards Daily פרטה את תולדות ההפסדים שלו ואת חוסר המזל שהיה לו, להיות מועמד שוב ושוב מול שחקנים שנתנו הופעות יוצאות דופן. כמה חוסר מזל צריך בשביל להיות מועמד ברצף מול מרלון ברנדו ב"הסנדק", רוברט דה נירו ב"השור הזועם" ובן קינגסלי ב"גנדי"? ב-2003, כדי לסיים את הסאגה ולחלוק לאוטול את הכבוד המגיע לו, הוענק לו אוסקר על מפעל חיים. הוא סרב בתחילה לקבל את הפרס, בטענה שהוא עדיין פעיל ומעוניין להמשיך ולנסות לזכות בו בצורה ספורטיבית. בלחץ המשפחה ולאחר שהובהר לו שהאקדמיה אינה חוזרת בה מהענקת הפרס, הגיע אוטול לקבלו. מספר שנים לאחר מכן, היה מועמד בפעם האחרונה, על תפקידו בסרט "ונוס". הוא הפסיד לפורסט וויטאקר, שגלם את הרודן אידי אמין ב"המלך האחרון של סקוטלנד". היו רבים ששערו כי אוטול היה זוכה בפרס, לולא היה לו כבר אוסקר על מפעל חיים, שהוענק לו כפיצוי על הפסדיו הרבים. אירוניה זה דבר יפה.

    בעיני, תפקידו הגדול האחרון של פיטר אוטול, היה קולו של מבקר המסעדות אנטו אגו ב"רטטוי". מעבר לכך שמדובר בסרט מופלא, אוטול מעורב שם באחת הסצנות היפות ביותר של העשור. בשלב מסוים, הוא פוצח במונולוג מרטיט על תפקידו של המבקר, מונולוג בו אני נזכר בכל פעם שאני כותב ביקורת. אני רואה בדברים הנאמרים שם חלק מהקו המנחה אותי בכתיבה ויודע שאני חייב זאת לקולו של אוטול ויכולתו להעביר את הטקסט בצורה מושלמת. לא ראיתי הרבה מהופעותיו הקודמות. הוא אכן מצויין בתור לורנס איש ערב, אבל חלק גדול מהקריירה שלו פספסתי מפאת גילי. בשבילי, הוא תמיד היה שחקן ותיק עם איכויות מרשימות וחוסר מזל מרשים לא פחות בתחרות על האוסקר.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין