אני מצרפת לכם טקסט חכם ונחמד שנשלח אליי על ידי גיסתי הגדולה. (והמאד רזה) לעולם לא אחליף את חברי המופלאים, חיי הנהדרים, ואת משפחתי האוהבת בשיער אפור פחות או בטן שטוחה יותר. ככל שהתבגרתי,נהייתי רחום יותר כלפי עצמי ופחות ביקורתי כלפי עצמי. נעשיתי חבר של עצמי. אינני מוכיח את עצמי על אכילת העוגייה הנוספת, או על שלא סידרתי את מיטתי, או על קניית שממית הגבס שאינני צריך, אבל נראית כל-כך מתקדמת על הפטיו שלי. מגיע לי להתפנק, לבלגן, להיות ראוותן. ראיתי חברים יקרים רבים מדי עוזבים את העולם מוקדם מדי, לפני שהספיקו להבין את החירות שמגיעה עם הזיקנה. עניינו של מי הוא אם אני בוחר לקרוא או לנגן במחשב עד 4 לפנות בוקר ולישון עד הצהריים? אני ארקוד עם עצמי לצלילי המנגינות הנהדרות משנות ה-60 וה-70, ואם ארצה, באותו הזמן, לבכות אהבה אבודה... כך אעשה. אני אצעד לאורך החוף בבגד רחצה המתוח על גופי התפוח, ואפקיר את עצמי לחסדי הגלים אם ארצה בכך, למרות מבטיהם המרחמים של הצופים. גם הם יזדקנו. אני יודע שאני שכחן לפעמים. אבל, חלק מן החיים ראוי לשכחה. בסופו של דבר אני זוכר את הדברים החשובים. כמובן, במשך השנים נשבר לי הלב. איך יתכן שליבך לא יישבר אם איבדת אהוב, או כשילד סובל, או אפילו כשחיית המחמד של מישהו נדרסת למוות? אבל לבבות שבורים הם אלו שנותנים לנו כוח והבנה וחמלה. לב שמעולם לא נשבר הוא קשה וסטרילי, ולעולם לא יחוש את העונג שבחוסר המושלמות. בורכתי בשנים ארוכות מספיק כדי ששערי יאפיר, ושהצחוקים של נעורי יחקקו לנצח בקמטים העמוקים שעל פני. רבים כל-כך לא זכו לצחוק, ורבים כל-כך מתו בטרם שיערם הכסיף. ככל שעוברות השנים, קל יותר להיות חיובי. איכפת לך פחות ממה שחושבים עליך אנשים אחרים. אינני מטיל יותר ספק בעצמי. הרווחתי את הזכות לשגות. אז, אם כבר שאלתם, אני אוהב להיות זקן. אני חופשי. אני אוהב את האדם שנהייתי. אני לא אחיה לנצח, אבל כל עוד אני כאן, לא אבזבז את זמני בקינה על מה שיכול היה להיות, או בדאגה על מה שיהיה. ואני אוכל קינוח כל יום (אם יבוא לי). הלוואי שחברותנו לעולם לא תדעך במיוחד כי היא יוצאת מן הלב. הלוואי שתמיד תהיה קשת של חיוכים על פניכם ובלבבכם לנצח ונצחים! חברים לנצח! העבירו לפחות לשבעה אנשים וראו מה קורה על המסך.! וזה מה שיש לי להגיד על זה !!! אני מאד אוהבת לקבל לשלוח ולקרוא את כל מסרי "אני אוהב את עצמי כמו שאני ומיישם הכל מהר". אבל אני ממש לא מתכוונת להתייחס אליהם ברצינות ואפילו לא למשך דקה ובטח לא עכשיו. יש שני קבוצות אנשים שיכולים לקרוא טקסט כזה ולהרגיש עימו נח: 1. כל קבוצת האנשים האנורקטים שיכולים ללטף את בטם השטוחה, או הפדנטים שאין מצב שאכן מיטתם לא תהיה סדורה וכו'... 2. אנשים שמתבגרים עם השינוי בתהליך הדרגתי וטבעי. לקבל כל שינוי שקורה לך זאת דרך ההתנהגות היחידה שאני יכולה לחשוב עליה כעל הגיונית. אין טעם להילחם בשריר רפוי, קמט, או התנהגות פחות "ביצועיסטית/מושלמת" מבעבר. אנו מתבגים וחובה עלינו ללמוד לאהוב את השינויים במראה ובאופיינו. אורח החיים משתנה, סדר העדיפויות ובעיקר זוית הראיה. במצבי אני לא יכולה לקבל את השינוי שחל בגופי. סרטן אינו שינוי טבעי או הדרגתי ולכן אני כן מתקשה להתמודד עם קשיים במראה , בחוזק גופני, בזיכרון, בחדות המחשבה וכו'.. אני כואבת את הניתוח שאני עתידה לעבור ,את האיבר שאני עומדת לאבד ואת המראה והחוזק שהיו בי. אני אוהבת את עצמי ותמיד אהבתי תמיד הייתי חברה טובה לעצמי גאה ונאמנה. קשה לי להתרגל לשינוי ולהמשיך לאהוב את עצמי כי זה ממש לא שינוי שביקשתי ,או שהיה לי זמן להתכונן לו. אל תדאגו אני לא ממש מתבכיינת ,ומבינה את הסיבה לכך שטקסט זה נשלח גם אליי, אולם היום אין לי סבלנות לקרוא אותו או לנסות ולאמץ אותו ללוח ליבי. לא נעים לי לשבת במחלקה האונקולוגית ולהבין שאני שייכת לאוכלוסיה שחולה במחלה ושאפילו היא אינה אוהבת לקרוא לה בשמה - סרטן, להבין שתמיד אהיה שייכת לקבוצה זאת גם אם אנשים רבים ואני הראשונה שבהם יאהבו את הקרחת שלי . אין הנאה או גאווה בלהיות שם. אין חלילה וחס ייאוש או בושה אבל זה מסוג הדברים שאתה יודע שאתה צריך להתמודד איתם, גם אם אתה לא רוצה ואתה פשוט מנסה להמתיק את הגלולה אבל לא עד כדי כך שממש תהיה שלם עם זה. מי שראה את ההצגה "סוף טוב" מבין שלא כל אחד רואה במחלת הסרטן את הדבר הכי טוב שקרה לו. אני בכל אופן לא. היו לי חיים טובים לפני ובטח יהיו לי גם אחרי .אני לא זקוקה למחלה כדי לשנות דברים בעצמי או כדי לאהוב את עצמי כמו שאני. אני הייתי ועודי אדם יוצר, חזק מאושר ואופטימי .מבחינתי הסרטן הוא משהו נוסף שנכנס ללו"ז שלי ול do list אבל אין בכך הכרח שאשמח לקבל זאת. ואולי מחר ארגיש אחרת...
|