אין לי השכלה מוזיקלית. אני רק אוהב מוזיקה. בין עשרות המלחינים החביבים עלי, יש לי פינה חמה בלב לגוסטב מאהלר. האזנתי ליצירותיו יותר מעשרות פעמים. ביניהן, כמובן, גם לסימפוניה השלישית שלו. 

אתמול הזדמן לי להאזין לה שוב ופתאום הבחנתי שיש בה תוכן סיפורי, נרטיב, שאותו נדמה לי שאפשר לסכם כאפוס חייו של בן האנוש.בעיני אין כל משמעות לחייו של אדם, אלא אם כן הוא בר מזל שמוצא להם משמעות. ואתמול הצלילים של הסימפוניה השלישית של מאהלר החלו פתאום לספר באזני אירועים מחיי בן אנוש שמאהלר נותן להם צורה מוזיקלית. אני שומע ביטויי צער עמוק ולעומתם צהלה ושמחת חיים. צלילי הצהלה המוזיקלית הזכירו לי את השמחה האינסופית שהרגשתי בשנייה שראיתי את נכדי הבכור. ואילו צלילי הצער העמוק הבזיקו בעיני רוחי את שהרגשתי בלוויות של הורי. מובן מאליו שמאהלר תאר מצוקות ושמחות פרטיות שלו. אך זו בדיוק גדולתו של אמן, שהוא יכול לעורר בליבותיהם של מאזיניו או קוראיו או המתבוננים בציוריו רגשות פרטיים שלהם. 

ועוד עוררו בי צלילי הסימפוניה השלישית של מאהלר אתמול, לה האזנתי כל כך הרבה פעמים, מחשבה חדשה עבורי: בחיי אדם קיימות אמיתות רבות, אך אין אמת מוחלטת. האדם מחפש לא רק משמעות לחייו אלא גם אמת אחת מוחלטת וצליליו של מאהלר אומרים לי אתמול שאין היא קיימת. אין אמת מוחלטת. אין לו לאדם במה להיתלות. החיים ברובם הם סבל וייאוש שבהם שזורים רגעים מועטים של אושר. טיפות זעירות שנעלמות מיד ונשארות רק בזיכרון. בכוחן של יצירות אמנות להעלותם שוב אל התודעה האנושית. 

ועוד שמעתי, כאילו לראשונה, בסימפוניה של מאהלר, את צלילי החירות המלהיבים והבנתי שזה הדבר היחיד החשוב לו לאדם בחייו: החירות;  אין לו לאדם דבר החשוב ממנה. ומחשבתי נדדה אל המילים שהסופר היווני ניקוס קזנצקיס רשם על מצבתו: "איני מצפה לדבר, איני חייב דבר, אני אדם חופשי".

ועוד מחשבות העלו בי צליליו של גוסטב מאהלר: האדם הוא ייצור בודד.  כמה בודד הוא האדם בקיומו. אין לו יכולת אמתית לתקשר עם אנשים אחרים למרות שאנשים מדברים המון זה עם זה, יש חברים, יש בני משפחה, אבל תחושת הקיום של כל אחד היא כה ייחודית, שאין הוא יכול להעבירה לחברו וחברו איננו יכול להעבירה לו. אנשים רק רואים זה את זה אך אין ביכולתם לחדור אל רגשותיו והוויתו של האחר. האם גבר יכול לחוש מה שחשה אישה, או ההפך?

האימה והמסתורין, שצליליו של מאהלר מעוררים אומרים לך: האדם נולד מבלי שביקש; חייו הם גזירה שהוטלה עליו, גזירה שבסיומה המוות שממנו הוא חושש וכל זאת מבלי שיש ביכולתו להבין מה התכלית של כל זה.

הסימפוניה מסתיימת בשורה מסמרת שיער של צלילים מטילי אימה, מלווים במקצב תופים גובר והולך. ולפתע הבזיקה במוחי המחשבה שזה מה שארגיש, לו יכולתי להרגיש משהו בלוויה שלי.

מוזיקה מרשימה; מאהלר במיטבו. חד, רהוט וברור. מטיל אימה מעורבת בשמחה.

זה מה שהרהרתי אני בהאזיני למוזיקה של מאהלר. אחר יחשוב על דברים אחרים, שלא יוכלו להעלות בדעתי.