יש את הרגעים ההם. הבודדים, שאני כמעט נוגעת בו. לא יודעת אם זה ממש צורך. לפני ימים הייתה לי "הארה". יש מי שמחליפים בערך כמו שמחליפים גרביים. אני לא יכולה. אני נדבקת. אולי בכלל דביקה. מדור חיפוש-קרובים. בעצם, רחוקים. יותר מתאים להגדרה. אז אני מוצאת לי חבל-ארץ חדש. אחד שמרגיש לזמן קצוב יותר ירוק ולא מוכר. לאט לאט מתחילים לבנות גם עליו רבי-קומות.
ואז. אז אני צריכה לזוז למקום קצת אחר. לשמור על מה שיש ולחדש טיפה. שיהיה. ופה ושם. נורא מתחשק לי להזיז את הוילון מהחלון. למרות שלי עצמי הוא מרגיש כאילו הוא כמעט לא מסתיר שום-דבר.
* * *
היום אמר לי חבר-לשכה, שהוא עוכר דין. לרגע זה הצחיק אותי. נורא, רגע אחרי כבר הלכתי לישון. ההרים. תמיד גבוהים יותר. בדרך. חזרה,
. |