להשיב את אבידת הרגש / ל. בן שלמה וזאת לפנים בישראל בימי בין המצרים, היה ניתן לראות את צער החורבן על כל יחיד ובוודאי על ציבור היראים לדבר ד', וק"ו בן בנו של ק"ו על יושבי עיר הקודש ירושלים תובב"א.
בדורנו, הן אמת בל נחטא ונמעיט מערכם של אלו שאכן צער החורבן תופס את כל מהלך היום שלהם בתקופה זו, אך לצערנו הגדול רוב מנין ובנין של כלל ישראל, לא מספיק בולט אצלם צער החורבן, ויעידו על כך רבני ישראל היושבים על מדין, כמה שאלות להלכה למצוא קולות כאלו או אחרות הן בשמיעת מוזיקה בשלושת השבועות והן בדיני רחיצה בתשעת הימים באים לפתחם. והלא דבר הוא... את מה איבדנו אנו? מה חסרנו שצער החורבן אינו כבעבר? השבוע במחאה החברתית ארע אירוע שבעבר היה מצליח לזעזע את אמות הסיפין ואילו היום, למרות שהדבר תפס כותרות ראשיות בכל המדיה התקשורתית, הזעזוע לא היה כבעבר, אלא תחושה של ניצול ציני על כאב איום של אדם לצורך התעמולת המחאה החברתית. ומעשה שהיה כך היה – יהודי קשה יום שאיבד את פרנסתו בנסיבות קשות ופשט רגל, ניצל את אירועי המחאה החברתית במוצש"ק פר' פנחס, כדי לעשות מעשה יאוש, במטרה להביא את צעקתו לפני כולם. וגם כאן זועקת השאלה איך??? איך קורה כדבר הזה שאדם מוכן מפאת קושי כלכלי להגיע לדברים שכאלו??? (ח"ו אינני דן אדם שהרי למדונו חז"ל אל תדון... עד שתגיע..., אבל הדבר מחייב התבוננות שלנו) ויתרה מכך, גם אם הוא הגיע למצב של קושי בלתי נסבל ולא מצא דרך אחרת להתמודדות – היכן הזעזוע שלנו? כיצד ניתן לעבור לסדר היום למשמע צעד נורא שכזה ולהמשיך כרגיל, מקסימום רגע או שניים של הבעת כאב וחוזרים לשגרה. איך זה קורה לנו??? שמעתי פעם מת"ח אחד שליט"א שהביא בשם רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל, שעיקר ההתמודדות בדורנו מול יצר הרע איננה התחום של תאוות כפי שמקובל לחשוב, אלא עיקר ההתמודדות היא בליצנות. הסבר המילה ליצנות אינה שחוק וקלות ראש, אלא לקיחת דבר שיש לו ערך ולהמעיט בערכו. זוהי מהותה של ליצנות (ואולי נזכה להסביר זאת בהזדמנות ביתר אריכות). זאת אומרת שהקושי הגדול איתו אנו מתמודדים יום יום הוא איבוד הערך האמיתי של נקודות שהן עיקרי החיים שלנו. אין ערך גדול יותר ביהדות מערך החיים. כל התורה כולה נדחית מפני ערך זה, שהרי פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, אך בתקופה בה אנו מתמודדים עם איבוד ערכים, גם ערך החיים איבד ממשמעותו, ולא רק אצל אחינו התועים, אלא גם אצלנו בתוך הבית פנימה אין אותה התייחסות לערך החיים כבעבר, שכן אילו אנו היינו שומרים על הערך האמיתי, הרי שהיינו מקרינים זאת החוצה ולא היינו מגיעים למצב שכזה, ואילו היינו אכן מעריכים נכונה את ערך החיים, הרי שסיפור שכזה היה מטלטל כל אחד מאיתנו לכדי כאב שלא היינו מצליחים לישון כמה לילות. גם הערך הנכון והאמיתי של בית המקדש, ירושלים, קרבת ד' וכו', גם הם איבדו את ערכם ואין אנו חשים את עוצמת הכאב על מה שאיבדנו ומה שחסרנו. איננו מרגישים ביום יום את הכמיהה הפנימית ל"ותחזנה עינינו בשובך לציון" או "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". לא שאיננו יודעים לדקלם את הדברים, אך לחוש את הכאב על החסר, לחוש את הכאב על האובדן, להרגיש את האבלות בחוש, למלא כוסות עם דמעות לסעודה המפסקת – כמו ששמענו וקראנו על אנשים מדור קודם, כל זאת חסרנו עם חוסר הערך הנכון לדברים שברומו של עולם. הבה נתבונן וננסה לחזור לערכי החיים כמו שחיו אבותינו, לתת לכל פרט מחיינו את ערכו האמיתי וכבר לימד אותנו מרנא ר"י סלאנטר זצוק"ל, שאם בן תורה מתחזק בקובנא, הרי יהודי אחד פחות יתבולל בפריז. כל פעולה לחיזוק של בן תורה היא משמעותית ומשפיעה גם מחוץ לכותלי ביהמ"ד, ונזכה במהרה לבנין הבית, אכי"ר.
גאון ובראש זקוף! / ל. מאיר הסברה זה ענין אחד. אולם רק אמת אחת ויחידה תאפשר לנו לזקוף גו!
אנו חיים בתקופה לא פשוטה. אין ספק. מחד, עולם התורה נרדף כפי שלא נרדף אלא בתקופות האפלות ביותר שצופנת ההסטוריה בין דפיה. נרמס כפי שלא ניתן היה לשער שירמס. בכל פעם צצה פרשיה חדשה, בכל פעם מנסים עוכרינו לתפוס את עולם התורה בפינה חשוכה אחרת, בניסיון להצר את צעדיו ולפגוע בטובי בניו. ומאידך, התרחשויות גלובליות מרעישות, שאיש לא יכול היה לצפותן ולהעלותן על דעתו, מטלטלות את העולם כולו ומשדדות מערכות. משטרים קמים ונופלים. גורמים קיצוניים שולטים בצמתים אסטרטגיים משמעותיים, ואף בעקיפין על כל התחומים המשמעותיים. איומים בלתי נתפסים מרחפים על ראשה של האנושות כולה, ומסכנים את בטחונו ויציבותו של העולם השפוי. בעין בלתי מזויינת לא ניתן לראות את הקשר. אולם אנו, כמאמינים בני מאמינים, מבינים את הקשר ההדוק. החד משמעי. אנו יודעים היטב שככל שינסו לפגוע בעולם התורה, כך יטולטל עולם המעשה בסערות שאיש לא ישורן. אנו מבינים שיציבותו וחוסנו של עולם התורה, הם הערובה היחידה ליציבותו ולחוסנו של העולם שלנו, כולו, על מיליארדי תושביו. אנו מכירים בכך, שרק התורה, ברית יומם ולילה היא, שבזכותה העולם קיים ומונהג בחסד ורחמים על ידי מנהיג הבירה. ואנו גם מבינים את ההשלכות. אנו יודעים כי איננו תורמים לבטחון המדינה פחות מכפי שתורם לו חייל קרבי המסכן את חייו בין השוחות בשדה הקרב, אלא להיפך. אנו משוכנעים ובצדק, כי תרומתנו בכל תחומי החיים עולה עשרות מונים על תרומתה של כל אוכלוסיה אחרת, שאינה יכולה לפעול יותר מכפי כוחותיה, בעוד אנו מגייסים את הבורא הכל־יכול למען העם היושב בציון. תרומתו המהותית והקריטית של בן־תורה לקיום העולם, אינה מסתכמת בשלוש שנות שירות צבאי. היא מתחילה מאז עמדו על דעתו, וממשיכה עד ועד בכלל. כל מציאות חיינו הינה מציאות של תרומה מכרעת למען קיום העולם, יציבותו ובטחונו. משום כך, כאשר מאשימים אותנו בהשתמטות, בפרזיטיזם, בטפילות ובעוד שלל האשמות בוטות ומשפילות כיוצא באלו – איננו משפילים את הראש. אנו מיישירים מבט בגאון, משום שאנו יודעים את ערכנו האמיתי ואת תרומתנו הבלתי נתפסת למען הסובבים אותנו. החילוני המצוי לא יבין זאת, אין זו תשובה אשר יש בה כדי לסכור פיהם של מינים, ואף ידי חובת 'דע מה שתשיב' לא נצא בה... אולם בכל זאת, אנו, לעצמנו, יודעים את האמת לאמיתה, וצועדים זקופי גב. ובצדק. וזה חשוב. משום שבראש ובראשונה, עלינו להשיב את התשובות לעצמנו. אסור לנו להיכנע בפני הדה־לגיטימציה שמנסים שונאינו לעשות לנו. אסור לנו להתכופף ולעמוד במקום המתגונן, המתנצל והמתרפס. עלינו לדעת את האמת, להכיר בה, לחוש אותה ברמ"ח איברינו ושס"ה גידינו, ולצעוד עמה שלובי זרוע – בגאון. עלינו לזכור את ערכנו, ומהמקום הזה – להסביר למחרפינו את עמדתנו בשפה אותה הם יכולים להבין. אלא שבשולי המחנה, בצידי דרכים, ישנם אלו שעדיין לא הפנימו את האמת הברורה הזו. ישנם אלו שמעדיפים לרקד את ריקוד מה־יפית בפני התקשורת לסוגיה השונים, להתרפס ולנסות למצוא את המכנה המשותף בינינו ובין הציבור הכללי, אותו ציבור אשר חי חיים חסרי ערך של הפקר בהמי, ותרומתו למען קיום העולם מסתכמת בשלוש שנות שירות צבאי ותו־לא. ישנם אותם 'יושבי אהלים', אהלי הסברה שונים ומשונים, שכל מטרתם אינה אלא למצוא חן וחסד בעיני אותם שבודאי נכנסה בהם רוח שטות. ישנם אותם שמנסים להיות מסבירנים מטעם עצמם, ולהציג את תרומתו של הציבור שלנו לחיי המעשה, כביכול יש בכך כדי להוות משקל נגד הולם לתרומה המסויימת מאד לה מצפה מאתנו החילוני המצוי. ישנם אותם שמכריזים השכם והערב כי רק הקשיים הטכניים שמערימה הבירוקרטיה הישראלית הם שחוצצים בינינו ובין השתלבות בציבוריות הישראלית. כל אלו, כאמור, עדיין לא הפנימו את המסר. עדיין לא הבינו באמת מה הם ומי הם. מה ערכם, מה תרומתם האמיתית למען עמנו ומה נדרש מהם לעשות. וכל עוד לא יבינו זאת, הם ימשיכו לחיות חיים חסרי הצדקה מוסרית. משום שבסופו של דבר, גם אם טענה זו אינה יכולה לשמש חרב פיפיות בידנו, ההצדקה האמיתית לדרכנו נעוצה אך ורק בתרומתנו הקבועה, העקבית והיומיומית למען העם, הארץ והאנושות כולה.
בדיקה ביומטרית / ל. ליזרוביץ הצעה פופוליסטית למעקב אחרי בני הישיבות באמצעות טביעת אצבעות, אינה מתייחסת לשום מקום לימודים ועבודה אחרים, אפילו לא למאה ועשרים פועלי משכן הכנסת המכונים ח"כים.
החלטתם של אנשי מחלקת התקציב היתה חד משמעית: מקום העבודה על משכורותיו הן היו אחראים היה מהטובים שיש, משכורת של ארבעים אלף שקל בחודש, חשבון הוצאות שוטף והטבות רבות. כמו גם ימי חופשה רבים מידי שנה. הדרישה היתה בלתי מתפשרת: מאה ועשרים העובדים יידרשו להציג טביעת אצבע ביומטרית מייד בכניסתם למקום העבודה, מפקח מיוחד מטעם אנשי התקציב יוכל להתקשר בכל רגע נתון ולברר מי נמצא במקום ומה הספק העבודה שלו, בתוך רבע שעה מאז שיודיע המפקח על דרישתו חייב העובד להתיצב ולהציג תעודת זהות, ולא, ינוכה משכרו ומעמדו יישלל. מאה ועשרים חברי הכנסת, עובדי משכן הכנסת, לא ישמעו את הדרישה הזו, ניתן לשער שאם מישהו היה מעלה אותה, הוא היה זוכה למבט של רחמים במקרה הטוב, לבוז נוקב במקרה האחר. • רבע מיליון הסטודנטים קבלו את הידיעה בתדהמה. אמנם תקציבי הענק שזרמו למוסדות להשכלה גבוהה, לא פסקו. (למשל סעיף 21 להשכלה הגבוהה ב־2010 עומד על כ־6,865 מיליארד ש"ח. משרדי ממשלה נוספים בסעיפים שונים באותה שנה עוד כ־217 מיליון ש"ח. הקרן לחיילים משוחררים – עוד 93.5 מיליון ש"ח. קרנות נוספות – עוד 10.5 מיליון ש"ח. סה"כ תקציב 2010 לסטודנטים – 7.186 מיליארד ש"ח), התקציב הגיע בממוצע לעשרות אלפי ש"ח פֶּר סטודנט לשנה, אך הפעם הדרישות עברו כל גבול. מכשירי רישום ביומטרים הוצבו בכניסה לאוניברסיטאות. כל סטודנט נדרש לדווח במדויק על כל יציאה מתחומי הכיתה או המבנה, מפקחים מיוחדים הגיעו לכיתות תוך כדי הרצאות, ובדקו מי נוכח ומי לא, אוניברסיטאות נדרשו להחזיר מידית תקציבי עתק שהועברו אליהן, וכל תלמיד נדרש להתיצב בתוך רבע שעה מהודעת המפקח על בואו. ההצעה, אל דאגה, לא עלתה ולא תעלה, איש לא ידרוש ממאות אלפי הסטודנטים, ולא משנה מה תרומתם לחברה, את הדרישה הזו. מי שינסה יוכה שוק על ירך על ידי העיתונות הישראלית. הם לא לבד, גופי ספורט, תרבות, תיאטרונים, מפיקי קולנוע וטלוויזיה, ושאר אנשי רוח למיניהם, מתוקצבים בסכומי עתק מידי שנה. מאות מיליוני שקלים מועברים ללא הנד עפעף למטרות שחלקן לא מעניינות רבים מתושבי המדינה, אך גם אלו שכן מעניינות, מתוקצבות בסכומי עתק, ומעולם איש לא דרש לערוך פיקוח צמוד, ביומטרי, משפיל נוקב ומחמיר. הדרישה לא נעשתה כלפי מגזרים שונים, לא בתרבות הערבית, הדרוזית, הצרקסית והמגזרית, לא במה שמשתייך לענפי ספורט, אומנות ואקדמיה נדירים חריגים ומשעממים, בשום צורה לא נעשתה דרישה שכזאת. הדרישה לא נעשתה ולא תעשה לחברי הכנסת, גם לא אלו של קדימה, איש לא ידרוש מהם דו"ח מפורט. אף גוף לא זוכה לביקורת שכזו, חוץ כמובן מהישיבות והכוללים. הכל, ההגיון, השכל הישר, ההגינות, הכל נעלם כשמגיעים להסתה הגורפת כנגד בני הישיבות. כי השנאה מקלקלת את השורה. הדרישה החצופה להעמיד מכונות ביקורת ביומטריות בכניסה לכוללים ולישיבות, מסעירה לא רק במידה ויישמו אותה, עצם הרעיון מעיד על החשיבה שעומדת מאחריו, ועל הזלזול העמוק שרוחשים אותם פוליטיקאים לתורה ולומדיה. הם ימשיכו שנה אחרי שנה, שוב ושוב להסית, להילחם ולהעלות הצעות משונות ומוזרות, ללבוש פני תם כביכול דאגת העם בפיהם, אחדות העם ובטחונו, אך האמת מבצבצת מבין השיטין: ההצעות הטעונות שנאה ורוע מעידות על מה שעומד מאחורי הדברים, הצעות שלעולם הם לא יעזו ליישם על עצמם.
פרומע פרייערס' / מ. שוטלנד קשה לצפות מאותם אלו שהתייצבו בחנוכה לצד רודפי היהדות בבית־שמש, שיהיו להם מניעים טהורים
בשבוע החולף, נחשף הציבור לסוג חדש של מאהל מחאה. חברי מפלגת ה"חרדים" החדשים הקוראים לעצמם "טוב", פתחו מאהל "פראיירים" מטעמם הם. לדבריהם, היחס המחפיר ללימוד התורה ולהם עצמם בתור כאלה, הממלאים את כל חובותיהם האזרחיות לפי ההגדרות החילוניות המחמירות ביותר, גורם להם לצאת למחאה, תוך שימוש בגימיק הנפוץ ביותר כיום, הלא הוא יציאה לקמפינג מתוקשר ברחובה של עיר. מה יש – רק החילוניים יכולים? גם איום יש להם: אם תתפתח הגזירה על עולם התורה בסגנון אותו תובעים הפריירים החילוניים, הם יעמדו לצד החרדים וישמעו לדברי גדולי ישראל. בראוו! המדובר הוא בניסיון ילדותי למשוך תשומת לב, לנוכח חוסר ההתייחסות מכל הצדדים, למהות המופרכת של פרומע פרייערס' (חופשיים־אדוקים), אותה יש מי שמנסה להחיות בהנשמה מלאכותית. יש לזכור, שבעבר הייתה לזרם כזה עדנה, תחת השם "פא"י". במשך עשרות שנים, כולל בעת גזירת "גיוס הבנות" בשעתו, שיחקו להם אנשי זרם זה בין קודש לחול, בנסותם לערבב בין השניים. אולם במשך הזמן דעכו והלכו בתוקף דרישתו של אליהו הנביא, "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים – אם הבעל הוא האלוהים לכו אחריו ואם ד' הוא האלוקים לכו אחריו", עד שנעלמו לגמרי מהשטח הציבורי של מדינת ישראל. סופם, שנטמעו לחלוטין בין שני הקצוות, כשחלקם בחרו בבעל והיתר שבו אל חיק היהדות הנאמנה. כל אותה העת שנוכחותם חסרה מהפסיפס הפוליטי, נותרו נכסים (דלא ניידי בעיקר) ומשאבים, שחיכו בידי קבוצה מצומצמת של פונקציונרים לשעת הכושר. בחלק מהזמן חברו להם הללו לאותו חוג משיחי של פורשי הציבור החרדי, בבחינת "מצא מין את מינו וניעור". מתוך כך היה בידם לקיים פלטפורמה, שהיה בה כדי להציע הטבות שונות כמו גם מסגרת מפתה לכל מי שיחפוץ בפרישה מהכלל התורני, תוך שמירה על זהות חרדית חיצונית. לאחר שנים רבות של חידלון, מצאה לה חבורה זו את הנתיב לחדור אל שולי הציבור, דרך העיתונות הצהובה בצביון חרדי שפשטה אט אט למימדים מסוכנים. לפני קצת פחות מתשע שנים פורסם מאמר ב"משפחה", בו למעשה התייסדה התאורייה אודות "אלף העילויים", שהפכה כיום לאבן יסוד בדו"ח פלסנר. לאחר שבועות מספר, פורסם בעיתון המתחרה מאמר מתריס, שבא לבשר לעולם, ש"חבורת הלומדים" כפי שהם קוראים לה, הינה נחלתו של מיעוט הציבור החרדי ולמעשה בקרב חלקו הלא ליטאי, מעולם לא הייתה כזו שיטה עפ"ל. כדרכם של תופעות מעין אלו, בתחילה, לנוכח הזעם הציבורי, באו ההתנצלויות המגומגמות. אולם במשך הזמן, הצטננה האמבטיה, עד שבשנים האחרונות נפרצו כל הסכרים ולצידי עולם הישיבות, ישנו זרם דלוח של פרייע פרומרעס', הרואה את עולמו בבקיעת בקיעים בחזית התורנית המקיפה את הציבור החרדי. לעת הזאת בה עולם התורה ניצב מול התקפה בזויה במטרה להשפיל את ערך לימוד התורה ולמעט בלומדיה, יש כנראה מי שמבחין בערכו הנמוך שבין הקטבים, המתגוששים בינם לבין עצמם בלי להתייחס אליו. לא נותר לו אפוא, אלא לייצר גימיק רעשני תחת אופי אוהד לשומרי התורה כביכול, בתקווה לקבלת תשומת לב. מעבר לתיאור הדברים כפי שהם נראים לכשעצמם, יש לעמוד על כך ולהדגיש, שקשה לצפות מאותם אלו שהתייצבו בהפגנת ה"מיליון" בחנוכה בצוותא עם רודפי היהדות בבית־שמש, שיהיו להם מניעים טהורים, בניסיון להתערבות בלתי קרואה לטובת החרדים בעניין גיוס בני הישיבות. לא תוכנם ולא סגנונם שייכים למחנה היראים. זאת ועוד: ממש כפי שהמחנה החילוני מביט בהם בבחינת "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי", כך אין מי שיעריך את מעשיהם כעת כמו גם בחנוכה, כבעלי משמעות. זה לא כבר אחד מעורכי השבועונים ניסה לסנוט במאמרי ההשקפה ב"יתד" הבאים להתריע מפני רעתם, באמרו, ש"לא כל אחד שכותב השקפה, הוא רבי משה שיינפלד (זצ"ל)". אף אנו נוסיף ונאמר, שלא כל שלימזל חסר דעה בדרכו המסוכסכת, ראוי להתייחסות כבעל עמדה מכובדת... |