כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Walk with Giants

    ארכיון

    Five Cards

    0 תגובות   יום שישי , 20/7/12, 14:28

    חמישה קלפים

     

    ''
     

    רק אחר כך נודע לי שכאשר נתנו לי את המשימה, סברו שהסיכויים שלי להשלימה לא גדולים. הם חשבו שמירב הסיכויים שלא אחזור ממנה בחיים. אבל אני חזרתי – והפכתי לגיבור הבלתי מוכתר של המערכת. לפחות בעיניי חלק מהאנשים. האנשים שקובעים.

     

    שישה חודשים קודם לכן 

    הדברים התחילו להשתבש כבר בכניסה לשגרירות

    הכרטיס שלי שהיה אמור לפתוח לפניי את הדלת הפנימית, לא עבד. הדלת נשארה נעולה.

    כשניסיתי לחזור על עקבותיי גיליתי שגם דלת החזית נעולה.

    הייתי נעול בין שתי דלתות הזכוכית.

    לרגע רציתי לשלוף את אקדחי ולפרוץ את דרכי החוצה ביריות... אבל נזכרתי שהדלתות עשויות זכוכית משוריינת שאמורה לעמוד גם בפני פגז אר. פי. גי

    צלצלתי בפעמון, ולבסוף הופיע איש בטחון בעמדה שלו.

    הוא העיף מבט בפספורט שלי אבל לא פתח את הדלת. אני נדרכתי.

    לאחר מספר שניות בהן דיבר לתוך השפופרת בעמדה המשוריינת שלו, הוריד אותה אל כנה באיטיות ושב לבחון את הפספורט שלי. אחרי שניות ארוכות נוספות – לחץ לבסוף על הזמזם שאפשר לי להיכנס.

    המבט של שולה, מנהלת לשכת השגריר היה מתוח.

    "מחכים לך.." אמרה לי ביבושת

    פתחתי את דלת לשכתו של השגריר וצעדתי לתוך הסיוט של חיי.

    מנהל החטיבה ישב מול השגריר. היו שם גם הקב"ט ומנהל השלוחה במערב אירופה

    לכול הנוכחים הייתה ארשת פנים רצינית

    "מישהו מת...?" ניסיתי להתבדח

    השגריר חייך לעברי בידידות ואחר התנצל שעליו  לעזוב ויצא את החדר

    מוטה, מנהל החטיבה, השמיע אנחה ואחר נפנה אלי...

    "מייק... זה לא יכול להמשך ככה..."

    שולה פתחה את הדלת בשקט וחילקה לנו פחיות משקה

    לגמתי את הקולה שלי בדממה

    "החלטנו להפסיק את שירותך..."

    סקרתי את פניהם של מנהל השלוחה ומנהל החטיבה

    שניהם לא אהבו אותי

    התוצאות שהבאתי קידמו אותם משך שנים ותרמו למאזן ההישגים שלהם

    אבל הם לא אהבו אותי

    אני הייתי בלתי צפוי, קשה לשליטה ודעתן

    אמנם הבאתי תוצאות... אבל הם לא אהבו את דרכי הפעולה שלי (ככול שהיו מודעים להן...)

    "תחזור לארץ ותתייצב במשרד..." אמרו לי בפשטות

    כאילו  ניתן לקפל 10 שנות פעילות באירופה לתוך מזוודה ולעלות אותן על מטוס...

    בדרך החוצה שולה אותתה לי לגשת לפינת הקפה

    "מה קרה...?" שאלה בהפתעה...

    "נגמרו החיים הטובים..." עניתי לה "זורקים אותי מהשירות..."

    לקחתי את התיק שהחזקתי איתי תמיד ברכב ומסרתי את המפתחות לקב"ט השגרירות.

    "אתה צריך טרמפ לשדה...? שאל אותי

    "לא... תודה, אני אסתדר..."

    הלכתי ברגל שתי תחנות טראם ואז עליתי על אחת הרכבות לכיוון תחנת הרכבת המרכזית של ציריך

    ירדתי שתי תחנות לפני תחנת הרכבת ועליתי לבית הקפה שאהבתי

    בחוץ ירד גשם.

     

     *  *  *

    ירד גשם דקיק, והקור היה מקפיא עצמות.

    הייתה לי שיטה משלי לנהל את תקציבי הפעולות. אני לא סמכתי על אנשי המנהלה שיכינו לי את התשתית למבצעים שלי. התעקשתי, בניגוד גמור לנוהלי הארגון, לבצע את ההכנות עם האנשים שלי בלבד. החלטה שקבלתי בשלב מוקדם לשירותי. בעיניים שלי – הייתה אחת הסיבות שחזרתי כול פעם הביתה בשלום...

    במהלך התקופה שפעלתי מאירופה הצטברו עודפים שונים בכול מיני חשבונות בכול מיני בנקים. במשרד חשדו שזה המצב, אבל איש מעולם לא העיז להתעמת איתי בנדון.

    עכשיו יצאתי לסיבוב כדי לאסוף את היתרות. החלטתי להתחיל באמסטרדם.

    אבני הרחוב העתיקות באחד הרחובות הראשיים באמסטרדם היו חלקלקות והרחוב כולו נטוש.

     

    הגעתי לעיר כשהבנקים כבר היו סגורים והיה לי ערב ולילה לשרוף עד שעת הפתיחה בבוקר.

    יצאתי מהמלון והתחלתי לשוטט ללא מטרה. הגשם הדקיק הפך פתאום לגשם זלעפות. הייתי עטוף היטב במעיל ה"בורברי" שלי, כפפות ומגפיים חמות. את הקור הרגשתי רק באפי.

    כשהגשם הפך בלתי נסבל דחפתי את דלת הכניסה למסעדה כלשהי וגל חום נעים אפף אותי מייד.

    הסרתי את המעיל העליון שלי והתיישבתי בשולחן שהשקיף אל הדלת. מלצרית צעירה לקחה ממני הזמנה לכוס קפה ואני התפניתי להעיף מבט מסביב. המסעדה הגדולה הייתה ברובה ריקה מאנשים.

    ליד מספר שולחנות ישבו כמה חבר'ה צעירים.

    לפתע נפתחה הדלת ונכנסו שני אנשים לבושים במעילי גשם גדולים, כהים.

    הלב שלי דילג על פעימה

    אחד מהם נראה בדיוק כמו דודי חברי הטוב, בעל חברת היבוא. אלא שדודי חברי הטוב חטף דום לב בלובי של מלון פאר באיסטנבול שנה וחצי קודם לכן, ולארץ חזר בתוך ארון.

    השתתפתי בלוויה שלו.

    עכשיו ישב בקצה המסעדה, מרחק 15 מטרים ממני ודיבר בשפה לא מובנת לי

    כנראה ישבתי ובהיתי כך משך זמן מה

    אחד מהאנשים בשולחנו התנתק מהרביעייה שישבה שם והתקרב אלי בצעדים נינוחים

    הוא לא ממש חייך כשפנה אלי, אבל מבטו גם לא היה מאיים

    "יש איזו בעיה... אדוני ?" שאל אותי בגרמנית

    "אנשולדיגו..." (סליחה) עניתי בגרמנית ומייד עברתי לאנגלית

    "אני מצטער... הגרמנית שלי לא ממש טובה..." המשכתי

    "חשבתי שאני מכיר את האדון הזה שנכנס יחד אתך..."

    האיש הסתכל עליי במבט משתאה ואחר פכר את ידיו לאנשים שנשארו בשולחן כאומר

    אינני יודע..."

    תואם דודי הרים ידו לאוויר ועשה תנועה גדולה, רחבה המזמינה אותי להצטרף אליהם...

    לחצתי את ידו והוא הסתכל אלי בדממה

    אחד האנשים קפץ הצידה ומשך כיסא נוסף

    התיישבתי והוא הציג את עצמו "קאי..."

    "מייק גילי..."

    כן, מייק... מה אני יכול לעשות עבורך..." אמר לי באנגלית בינונית למדי

    "אני מתנצל..." אמרתי "חשבתי שאתה מישהו אחר..."

    קיי הסתכל עליי במבט בוחן

    "פייר אינפ..." אמר לי "תשתה אתנו בירה...?

    "ברצון", אמרתי להם, נושם לרווחה "תרשו לי להזמין סיבוב על חשבוני..."

    המלצרית סדרה לנו את הבקבוקים והכוסות כשמבחוץ נשמעו קול טפיפות רגליים

    של מישהו שרץ במהירות מטורפת

    למסעדה פרץ בחור צעיר ושרירי במהירות מדהימה

    קיי הסתכל עליו במבט שיכול היה לרצוח וסינן מבין שיניו

    "פשבינדן..." (תסתלק בגרמנית)

    בשנייה שהבחור סגר מאחוריו את הדלת האחורית של המסעדה

    פרצו למסעדה חמישה בלשים הולנדים מלווים בשוטרים חמושים

    באותו רגע אנחנו כבר היינו השולחן היחיד במסעדה

    כול ארבעת האנשים נענעו ראשם לשלילה כשנשאלו אם ראו מישהו נכנס למסעדה

    אני הסברתי שבדיוק חזרתי מהשירותים...

    הבלש האחראי ביקש תעודות מזהות

    לשנייה אחת התלבטתי איזה דרכון להציג

    היו עלי דרכון השירות הדיפלומטי הישראלי ודרכון זר שהיה ברשותי

    לא ידעתי לתוך מה נקלעתי והחלטתי לחלץ עצמי במהירות

    שלפתי את דרכון השירות הדיפלומטי

    הבלש עיין בו, הרים עיניו אלי ואחר החזירו לי

    "האנשים האלה אתך...?" שאל אותי באנגלית

    ואני הנדתי ראשי לאישור

    הוא העיף בי מבט בוחן נוסף, אחר כך הצדיע לי וביקש סליחה על ההטרדה...

    הבלשים נפרדו מאתנו בברכת לילה טוב ונעלמו כלעומת שבאו

    עוד לפני שהיה סיפק בידי לחזור ולהתיישב

    צלצל הטלפון הנייד שלי

    אלכס הייתה על הקו

    בקשתי סליחה בנימוס והתרחקתי

    "גדעון העביר שם וטלפון וביקש שתיצור איתו קשר..."

    "גדעון... תמהתי " הקונסול שלנו מציריך...?"

    הוא הרי אמור לדעת שסיימתי את תפקידי בשירות...

    "כן" ענתה לי אלכס "אני מעבירה לך את הפרטים בטקסט..."

    נגשתי חזרה לשולחן והתנצלתי שעלי לטפל בנושא שצץ...

    קיי התרומם ואיתו שאר חבריו ושלף כרטיס ביקור

    "אני מתנצל... אבל עלינו לזוז עכשיו..."

    "אם אתה מזדמן למינכן..." אשמח לארח אותך לאחת מהמסיבות שלנו..."

    על גב הכרטיס כתב "חבר של לואי" והושיטו לי

    הודייתי לו ונפרדנו לשלום

     

     

    אחר כך עמדתי בקור המקפיא באיזו ככר

    וחייגתי לאיש

    נעניתי מייד

    "מייק..."אמר לי יהודי בגיל העמידה במבטא אידישאי כבד

    "לי ולך יש על מה לדבר...אתה יכול לבוא אלי...? שאל אותי באדיבות

    קבעתי איתו פגישה למחרת בערב בבית מלון

    המרוחק כמחצית השעה מאנטוורפן, בלגיה...

     

    למחרת נהגתי את מכוניתי לאנטוורפן, החניתי אותה

    בחניון מוסדר ולקחתי מונית למלון

    הנהג הסתובב אלי לאחור

    הנהן בראשו ואמר לי "זה מחוץ לעיר... נסיעה של חצי שעה בערך...

    תצטרך שאמתין לך...?

    הודייתי לו ואמרתי... "לא תודה..."

     בכניסה למלון הוא נשא את התיק שלי עד לדלפק הקבלה

    הוספתי לו 20 יורו טיפ על מחיר הנסיעה

    והוא הודה לי בחום

    בדלפק הקבלה היתה הזמנה מוכנה על שמי עם

    ערכת רישום מהיר

    מייד כשהצגתי את עצמי קבלתי מפתח לחדר

    ומידע בסיסי על אפשרויות הארוחה השונו

    כשניתקתי משולחן הקבלה התרומם גבר מבוגר

    בשנות השישים שלו, לבוש בחליפה שחורה ללא עניבה

    שישב בלובי בקרבת הדלפק

    "מר גילי..." פנה אלי "אני יודע שקבענו לעוד למעלה משעה...

    אבל אני הקדמתי...אם לא אכפת לך לקיים את הפגישה עכשיו...

    אתה עוד יכול להספיק לטיסת הלילה חזרה מבריסל לציריך..."

    חייכתי אליו ואמרתי "אני חושב שעשיתי מספיק קילומטרים ליום אחד...

    אני בשמחה אשוחח אתך מייד... זה בסדר אם רק אעלה

    לשתי דקות לחדר כדי להתרענן מעט...?"

    חיוך התפשט על פניו והוא הסכים בשמחה...

    כשחזרתי ללובי

    סימן לי פקיד הקבלה

    "ניקולס ייקח אותך אל הפגישה שלך..." אמר

    הבל בוי סימן לי ללכת בעקבותיו והוביל אותי לתא מבודד

    בתוך אחת משתי מסעדות המלון

    האיש חיכה לי שם עם כוסית יין לבן

    "שמי פרנקל..." אמר לי

    אני מכיר היטב את גדעון מביקוריי בציריך

    ומתפקידים קודמים שלו

    אני הבעלים של חברת טקסטיל שפועלת בכמה

    אזורים ברחבי העולם..."

    מזגתי לעצמי כוס מים קרים ובחנתי אותו בעניין

    איש צנום, קטן מימדים, שפניו חרוצי קמטים

    והמבט בעיניו יגע משהו

    "יש לי הצעה בשבילך...

    אני מבין ששלחו אותך הביתה...

    אני רוצה לממן את המשך הפעולות שלך כאן באירופה..."

    עצר ולגם מעט מהיין שלו

    "אף אחד לא ממש סיפר לי מה אתה עושה...

    אבל הבנתי שאתה משרת את המדינה...

    ושאתה מטפל בכול מיני דברים...

    שהמדינה לא יכולה, או לא רוצה, או מתקשה...

    לטפל בהם..."

    הופתעתי

    שום דבר במידע שקבלתי לא רמז על זה

    האיש המשיך לבחון את הבעת פניי

    ואמר: "אני אתן לך מיליון דולר בשביל זה..."

    "וכול עוד יהיה לי... ואתה תצטרך... אני אמשיך

    לממן את זה..."

    הייתי זקוק לזמן כדי לעכל את זה ולכן הצעתי לאיש

    לסעוד בחברתי את ארוחת הערב...

    האיש חייך חיוך קטן וענה לי

    "אני כבר לא אוכל הרבה... ובשעה הזו אני מעדיף

    להיות בבית... יש לי דרך ארוכה לחזור..."

    "תיראה..." אמר בהדגשה תוך שהוא אינו מסיר ממני את עינייו

    "מוצא חן בעיניי... שאתה לא ממהר לקחת את כספו של הזולת...

    אתה יכול לחשוב על זה... מבחינתי זו הצעה פתוחה...

    רק תגיד להיכן – ואני אדאג שהכסף יעבור..."

    "בינתיים..." אמר לי תוך שהוא מתרומם ממקומו ומרים חבילה

    שהייתה מונחת לידו על המושב... "הרשיתי לעצמי להביא לך קצת קנדיס..."

    (דברי מתיקה, באנגלית)

    והושיט קופסה גדולה של שוקולד בלגי משובח

    "ותזכור..." אמר לי "זה תמיד מה שסמוי מהעין בשכבה השנייה או השלישית

    שעושה את ההבדל..."

    לחץ את ידי בחום, ברך אותי ביידיש והלך לדרכו

     

    אחרי הארוחה עליתי לחדר

    שמתי את הקופסא על השולחן בזהירות

    והתקשרתי לגדעון

    שולה ענתה לי ומייד העלתה את גדעון על הקו

    "מייק" אמר בשקט " זה משלנו... חד משמעי, בדוק

    ומשך הרבה מאד שנים כבר... הוא הביא לך ממתקים?" שאל

    ולא חיכה לתשובה "אתה יכול לפתוח את הקופסא ללא חשש..."

    שמעתי את החיוך שלו עובר דרך הטלפון

     

    פתחתי את קופסת המתכת וטעמתי את אחד השוקולדים הנהדרים

    אחר כך הסרתי את הנייר הלבן שהיווה בסיס לשכבה הראשונה

    ולנגד עיניי התגלו חבילות של דולרים ירקרקים...

    למעלה היה מונח פתק מודפס במכונת כתיבה

    "מקדמה – 40,000 דולר"

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    בדרך  חזרה הביתה לשוויץ התחלתי לחשוב על ההצעה ברצינות

    כעצמאי, אני אצטרך לעבוד אחרת

    אצטרך להכין לי מערכת חדשה, לרכוש ציוד

    הבעיה תהיה לבנות צוות חדש

    הוא יצטרך להיות מבוסס על פרילאנסרים

    לא אוכל להחזיק את כולם על רשימת מקבלי משכורת

    למעט אלכס...

    הכביש החלק בדרך דרומה חייב אותי לערנות מלאה

    נזכרתי ביום בו פגשתי את אלכס לראשונה

    היא הגיעה לשגרירות כדי לחפש עבודה

    ניהלתי איתה שיחה ראשונית באולם המבואה של השגרירות

    אחרי רבע שעה לערך הצעתי לה לעזוב את המקום

    ולשוב ולפגוש אותי בשפרינגלי ליד הפארדה פלאטץ

    זכרתי את הפגישה הזו

    לקח לי 10 דקות להחליט שאני מגייס אותה...

    עכשיו אצטרך לשכנע אותה להתפטר ממקום עבודה מסודר

    עם תנאים ופנסיה... לא הייתי בטוח שאצליח

    צלצול הטלפון ברכב קטע את מחשבותיי

    המכשיר אפשר לי לבחור צלצול שונה לכול קבוצת מתקשרים

    לאלכס היה צלצול מיוחד

    "אתה בדרך חזרה...? שאלה אותי

    "התקשרו מהארץ... יש כמה דברים שצריך להסדיר מולם..."

    "הם מחזירים אותך...?" שאלתי אותה

    אלכס לא ענתה

    "נדבר על זה כשתגיע... יש לך ETA (זמן הגעה משוער) ?

    "שעתיים וחצי" עניתי לה

    "אוקיי" אמרה, "ניפגש בשעה 10 במעגן"

    בשעה היעודה החניתי את הרכב בחנייה

    וקפצתי על סיפון הסירה שהייתה כבר מוכנה להפלגה ומותנעת

    אלכס הצביעה על הצידנית הריקה

    "הכול כבר במקרר... אתה רוצה להחזיק רגע בהגה...

    להביא לך משהו לשתות...?"

    טיפסתי להגה העליון ואחרי רגע קצר אלכס

    התייצבה עם מגש עליו סנדביץ' סלמון ובירה קרה

    השטתי את הסירה בדממה לכיוון חלקו הדרומי של האגם

    "פיטרו אותי..." אמרתי לאלכס כאשר התיישבה מולי

    ועל פניה מבט בוחן

    "רוצים להחזיר אותי לארץ..."

    אלכס לא הגיבה. קצת הופתעתי מהשליטה העצמית שלה

    "חשדתי במשהו כזה..." אמרה לי

    "מאגף כוח אדם התקשרו ובקשו שאגיע לארץ... הם

    לא היו מעיזים אם אתה היית עדיין בתמונה..."

    "מה אתה מתכוון לעשות..." הישירה אלי מבט

    שני זוגות עירומים בסירה מצוחצחת חלפו על פנינו

    וברכו אותנו לשלום

    אלכס נעה בחוסר שקט במקומה

    ביום ההדרכה הראשון שלה הגיעה עם גופייה

    ואני איימתי לשלוח אותה חזרה הביתה אם תגיע

    שלא על פי קוד הלבוש שהצבתי לכול העובדות שלי

    עכשיו נעה בסירה בלבוש מלא שלא אפשר לה

    אפילו להשתזף מעט...

    "אני עוד מעט יורד... תוכלי לעבור לבגד ים

    או מה שתרצי ..." עניתי לשאלה שעמדה באוויר

    "כרגע זה עדיין פגישת עבודה..."

    "אני נשאר כאן כפרילאנסר..." שום דבר לא זע

    בפניה של אלכס

    "אוקיי..." ענתה לי אחרי רגע ארוך

    "אני נוסעת לבקר את הוריי במולדובה..."

    "אלכס – אני אזדקק לך כאן..."

    היא נענעה בראשה לחיוב ואמרה לי

    "תגיד מה אתה צריך..."

    הסברתי לה שאני מייצר חזות חדשה של

    חברה בינלאומית לסחר...

    אזדקק לכתובת, חדר אחד, ציוד בסיסי,

    כרטיסי ביקור, מחשבים וציוד אלקטרוני

    ואזדקק לכלים חדשים...

    "מאיפה אתה מתכוון לתחלף את מה שיש לנו...?" שאלה

    מבלי לנקוב בשמו ספרתי לה על קיומו של פרנקל...

    "אז יש לנו תקציב..?" ספק שאלה ספק אמרה

    "כן" אישרתי "יש לנו..."

    אלכס נטלה את הגה הסירה ושייטה מספר דקות בדממה

    אני לעסתי את סנדביץ הסלמון שלי

    אחרי כמה דקות הסתובבה אלי

    "אוקיי.. אני אזדקק לכמה ימים כדי לסדר את הדברים...

    אני יכולה להיעזר באנשי הקשר שלנו...?

    לפני שהשבתי, המשיכה

    אני אסע לשבוע להורים, אם לא יהיה משהו דחוף אחזור

    אחרי שבועיים

    ולארץ אני אודיע שאני יוצאת לששה חודשי חופשה ללא תשלום

    "את תבקשי חופשה..." תיקנתי אותה

    "לא..." הנידה בראשה באיטיות ובנחישות

    "אני אודיע להם..."

    "את מתחילה להתנהג כמוני..." הזהרתי אותה

    "הם עלולים לפטר אותך..."

    אלכס לא השיבה

    מזגתי לעצמי כוס קפה מהמכשיר

    וסימנתי לאלכס שאני יורד לתא כדי לישון קצת

    אלכס הכירה את הנוהל

    לא עוצרים, משייטים במהירות נמוכה, לא מושכים

    תשומת לב ולא מניחים לאף אחד לעלות לסיפון...

    "אם את מרגישה שאת מתעייפת... תעירי אותי..."

    ציטטה אותי בחיוך

    "יאללה לך לישון קצת..."

    ישנתי בערך שעתיים כאשר הטלפון שלי צלצל

    פרנקל היה על הקו

    "העברתי לך את היתרה לציריך" אמר לי

    תדבר עם מייק טורנר בכמיקל בנק

    הוא ידאג להעביר לך את  זה לאן שתצטרך..."

    שיהיה בהצלחה, ברך אותי

    "דבר איתי פעם בכמה חודשים... שאדע שאתה בסדר..."

    וניתק

    אחרי דקה חייגתי אליו בחזרה

    "כן..." ענה מתוך לאות

    "לא הספקתי להודות לך..." הוא שיסע אותי מייד

    בחדות והלאות נעלמה מייד

    "לא.. לא... אתה לא מבין... אני זה שצריך להודות לך...

    טורנר הוא בחור טוב... הוא יעשה מה שתצטרך..."

    אחר כך ירד הערב

    הספינות באגם הדליקו אורות

    ואנחנו הקפדנו שלא לחצות קו שיט של אחת הספינות הגדולות

    האגם היה שקט לחלוטין

    הירח בצבץ מעת לעת מבעד לעננים הגבוהים

    הסתכלתי על האורות המרצדים מהחוף

    ולאט לאט התחלתי להבין

    שחיי משתנים מהקצה לקצה...             

     

    בבוקר נסעתי לציריך

    הפקידה של טורנר הכניסה אותי למשרדו

    האיש סימן לי להתיישב באחת הכורסאות

    בעוד הוא ממשיך לנהל שיחות בשני טלפונים במקביל

    ולתת הוראות לעובדים שנכנסו לחדרו בזה אחר זה

    זו היתה הצגת תכלית מדהימה

    בטלפון אחד דיבר טורנר ביידיש עם איזו קשישה

    לגבי תיק השקעותיה

    בטלפון שני דיבר עם הסניף בפריז – בצרפתית רהוטה

    עם העובדים דיבר בגרמנית

    אלי פנה באנגלית מהוקצעת

    יד אחת תקתקה במהירות על גבי המקלדת

    יד שנייה דפדפה באיזה אלפון או אינדקס לקוחות

    משך מספר דקות האיש הה ניהל מספר משימות במקביל

    במהירות שיא

    כשהוא מנחה את העובדים שלו בקפדנות ובדייקנות

    אחר י 5 דקות בהן לא הצליח להתפנות אלי

    שאל אותי אם אפשר להזמין לי משהו לאכול...

    סירבתי בנימוס... וכנראה חייכתי

    טורנר הפסיק את אחת משיחותיו בטלפון

    ואמר לי: אני מזמין לעצמי כריך קורנביף

    תן לי להזמין אחד גם לך... זה יהיה אחד הכריכים

    הטובים שאכלת מימיך..."

    הנדתי בראשי לחיוב

    אחרי מספר דקות הכניסה אחת הפקידות

    מגש קטן עם שני סנדביצ'ים

    טורנר נטל אחד והעביר את המגש אלי

    תוך שהוא מסב את תשומת ליבי לשולחן קטן שעמד לצידי

    הסנדביץ היה באמת מעולה...

    טורנר הסתכל עליי בחיוך ואני החלטתי שהג'ינג'י המיוחד

    הזה מוצא חן בעיניי

    כשסיימתי לאכול את הסנדביץ' שלי טורנר שלף בקבוק ויסקי

    אני נענעתי בראשי לשלילה

    הוא הסתכל עליי בהפתעה מסוימת

    "מה תשתה..." שאל "יש לי כאן מבחר די גדול

    והתחיל לנקוב בשמות של משקאות איכותיים...

    "יש לך איזה ליקר...?" שאלתי

    "ששש..." צחק טורנר "שהבנות לא ישמעו שאתה פוסי כזה..."

    "אתה לא נעלב ממני..." מיהר להוסיף "אני בד"כ לא מדבר

    ככה ללקוחות... אבל אתה לא לקוח רגיל..." אמר במהירות

    "אתה חבר..."

    טורנר הסביר לי משהו לגבי העובדה שהכסף מוחזק עבורי

    באיזה חשבון מיוחד ושאני יכול לעשות כרצוני – למשכו במזומן בכול עת,

    להעבירו או להפקידו אצלו

    התרוממתי ממקומי "אני אודיע לך..." אמרתי בחיוך

    "תצטרך למלא טפסים של הוראות טלפוניות..." ולפני שהספקתי לענות

    לחץ על אחד מכפתורי מערכת הטלפונים שלו

    "קלייר, מר גילי יוצא עכשיו... תמסרי לו בבקשה סט טפסים

    שייקח איתו..."

    לחצתי את ידו, הודייתי לו עבור הארוחה הקלה... אבל הוא כבר היה בשיחה

    עם פרנקפורט וסימן לי בעליזות שישמח לדבר איתי בטלפון...

    ביציאה סימנה לי אחת הפקידות לגשת אליה

    בידה אחזה מעטפה גדולה

    "אם אתה זקוק לחדר משרד לצרכיך..." אמרה לי

    "יש לנו חדר כזה כאן קרוב" וסמנה אל עבר קצה המסדרון הקצר

    החדר היה מעוצב בגווני חום ומצא חן בעיניי מייד

    היה שם טלפון על השולחן ולוח שנה על הקיר

    "אתה תזדקק להדרכה כיצד להפעיל את הטלפון...? שאלה אותי

    "יש שם קווי חוץ ותוכל לדבר איתי על שלוחה 3..."

    "אני יכולה לדאוג לך לקנקן מים וקפה..."

    תוך דקתיים נפתחה הדלת ובחורה צעירה הכניסה מגש

    עם מים קרים וספל קפה מהודר עם מספר ביסקוויטים

    שלפתי את כרטיס הביקור שקבלתי באמסטרדם מקאי

    וחייגתי אליו

    קול נשי ענה לי בצד השני

    "חיכיתי לטלפון שלך... מייק... קאי מבקש להזמין אותך

    למסיבת סוף השבוע... אתה תוכל להגיע...? אני יכולה לשלוח

    רכב לאסוף אותך משדה התעופה או מרכז העיר... כול מקום שתבחר..."

    האישה הזו הייתה האדם האדיב והיעיל ביותר

    ששמעתי מעודי בטלפון...

    היא בקשה סליחה לרגע וירדה מהקו

    כשחזרה מייד – התנצלה בחן רב והודתה לי שהסכמתי להמתין

    "אנחנו נשמח מאד אם תוכל להצטרף אלינו...

    אני אדאג באופן אישי להנעים את זמנך אמרה..."

    אני צחקתי ושאלתי לשמה

    "אווה... אני צריך עובדת כמוך..." אמרתי

    "אני אגיע ביום שישי אחר הצהריים... וזה יהיה נחמד אם תאספו אותי

    ממרכז העיר. אני אתקשר כדי לתאם כשאגיע..."

     

    ברגע האחרון החלטתי לנסוע במכוניתי

    חציתי את הגבול לגרמניה ודהרתי על האוטוסטראדה

    בדרך הודיעה לי אלכס שכרטיסי הביקור מוכנים

    והיא שולחת אותם לתחנת הרכבת של מינכן

    כשהגעתי למינכן אפסנתי את מכוניתי בחניון תת קרקעי

    של מלון שנמצא ממש במרכז העיר ויצרתי קשר עם אווה

    "אני שולחת אליך את הנהג של  לואי עם מרצדס לבנה..."

    הסבירה לי ואני מעבירה לך את מספר הטלפון של הנהג..."

    כשאתה יוצא מתחנת הרכבת תפנה ימינה. אחרי כמה עשרות מטרים

    תראה את המרצדס ממתינה לך..."

    במשרד המטענים של הרכבת לא מצאו חבילה על שמי

    אבל לקחו את מספר הטלפון שלי והבטיחו להודיע לי

    ברגע שהחבילה תגיע

    "נוכל לשלוח את החבילה מייד אליך למלון..." אמרו לי

    חייכתי למשמע היעילות הגרמנית

    תהיתי בליבי איזו רמת שירות נותנת רכבת ישראל

    לחבילות בגודל של קופסה קטנטנה...

    תוך כדי הליכה לכיוון היציאה חייגתי לנהג

    "אני בחוץ..." אמר לי "אתה בחליפה אפורה של שלושה חלקים

    עם טרולי ביד...?" שאל

    בתוך שנייה יצא מהרכב שחנה חמישים מטר ממני

    בחור צעיר, מחייך, לבוש בחליפה שחורה

    הוא פתח את תא המטען ונטל ממני את המזוודה הקטנה

    ואץ רץ לפתוח לי את דלת המכונית

    "שכחת את הכובע..." אמרתי לו בבדיחות הדעת

    "או.. אני מצטער... אמר לי "לואי מוותר על הכובע בדרך כלל..."

    כשראה במראה שאני צוחק בכול פה... השתתק

    אני התנצלתי. "אני מתבדח כמובן..." אמרתי

    "כמובן..." גמגם בגרמנית "שמי אנטון...

    אנחנו נגיע בתוך כרבע שעה עד 20 דקות נסיעה

    תלוי בכמות התנועה על הכביש..."

    ואני התפניתי לבחון את הרכב המדהים

    זו הייתה מרצדס משנת ייצור משנות הארבעים או החמישים

    שמורה ומבהיקה כאילו עמדה במוזיאון

    אנטון הבחין שאני סוקר את הרכב בעניין

    והציע לנדב מעט פרטים

    "90% מהחלקים ברכב הזה עדיין הם החלקים המקוריים...

    לפני מספר שנים לואי החליף את מושבי העור

    ועוד כמה דברים קטנים... אבל פרט לכך כול הרכב מקורי

    ובמצב מצוין. המנוע צופה בנירוסטה והוא נראה מדהים...

    ההספק כמו של מנוע חדש מבית החרושת..."

    "כמה עולה רכב כזה...?" התעניינתי

    "זה קולקטורס אייטם (פריט לאספנים) ..." אמר לי

    "אני לא בטוח שיש לו תג מחיר ברור... אני מניח שזה

    משהו בין חצי מיליון יורו. – למיליון"

    הפלטתי שריקה חרישית

    די מהר הגענו לסביבת חווילה מפוארת

    הבית הענק היה צבוע ברובו לבן וישב על שפת נהר או אגם

    נסענו לאורך חומת אבן עתיקה והגענו לשער ירוק

    על השער הבחנתי בסמל מעוצב של האותיות L&P       בדיוק

    כפי שהופיע על כרטיס הביקור שנתן לי קאי באמסטרדם

    הנהג הקליד ארבע ספרות על לוח אלקטרוני שהיה

    מוסתר על ידי מגן השמש במכונית והשער נפתח לאיטו

    הוא עצר לי למרגלות המדרגות שהובילו לדלת הכניסה

    והודיעני שהתיק שלי כבר ימצא את דרכו לחדרי...

    "תיכנס... מחכים לך.."

    בעודי עושה דרכי אל דלת הכניסה הכבדה

    נפתחה הדלת ובפתח עמדה אישה יפהפייה

    לבושה בגינס וחולצה לבנה

    היא הייתה האישה המטופחת ביותר שראיתי

    מחוץ לשבועוני הכרומו המהודרים

    נעצרתי לרגע ובחנתי אותה ארוכות

    "ברוכים הבאים מייק... זו אחת המחמאות הכי גדולות

    שקבלתי אי פעם..." אמרה לי בחיוך

    "אני אווה, ואני שמחה שהגעת...

    אתה צריך חדר שירותים או משהו אחר...? שאלה

    והמשיכה מייד כשהנדתי בראשי לשלילה

    קאי ולואי ישמחו לקבל את פניך ומייד אחר כך

    אקח אותך לחדר שלך...

    בעוד חצי שעה אנחנו יורדים לחדר הספרייה

    לצורך הכרות עם המשתתפים,

    אחר כך מתוכנן אפריטיף על שפת הבריכה

    ואחר כך ארוחת ערב חגיגית בחדר האוכל הראשי...

    אם יש משהו שאתה צריך... תלחץ על הדבר הזה"

    ומסרה לי לחצן אישי קטן

    אווה הובילה אותי במסדרון ארוך

    היו שם שכיות חמדה שונות שלא הייתי מסוגל

    להעריך את מחירן

    אבל השטיחים הפרסיים שכיסו את רצפת העץ

    עלו עשרות אלפי דולרים

    אווה פתחה לפניי שתי כמנפות דלת עץ כבדה

    והנחה לי להיכנס

    החדר היה ספון כולו בעץ והתאורה עמומה מעט

    קאי עמד שם מדבר עם גבר גבוה וגדל גוף

    כשראה אותי נכנס התנתק מייד ובא לקראתי בחיוך גדול

    "אני שמח שהגעת.. מייק... בוא אכיר לך את בעל הבית..."

    לואי היה בחור מרשים מאד

    לבוש בחליפה יוקרתית שנתפרה ע"י חייט עלית

    הבחנתי שראשי התיבות L&P רקומות על צווארון כותנת משובחת

    בקצה שרווליו הבחנתי בחפתי יהלומים

    לואי חייך מעט ולחץ את ידי

    "תודה שבאת..." אמר לי קצרות "אני מקווה שתהנה במסיבה

    שלנו..."

    על ידו הבחנתי בשעון שוויצרי ענק כמותו מיוצרים רק בהזמנה מיוחדת

    לואי נטל את זרועי והוביל אותי לבר משקאות קטן שניצב בפינה

    עמד שם ברמן לבוש בקפידה שידיו עטויות בכסיות לבנות

    "ערב טוב," ברך אותי בגרמנית... ומייד למראה פרצופו של לואי

    עבר לדבר באנגלית טובה למדיי

    "מה אני יכול להכין עבורך..." והחל נוקב בשמות קוקטיילים ובקבוקי משקה

    איכותיים שעמדו לפניו

    היו שם ויסקי בן 30 שנה ועוד כול מיני משקאות שהכרתי בעיקר

    מעלעול בשבועונים יוקרתיים של אנשי חוג האלפיון העליון

    מאחורי הברמן הבחנתי בבקבוק קלואה

    הבחור עקב אחרי מבטי ואז הציע לי

    "תן לי להכין לך קלואה על פי דרך ההכנה הייחודית שלי...

    אתה תהנה..."

    קאי הצטרף אלי בעודי ממתין למשקה

    "אתה יכול להכיר את הרוזן... שיושב כאן על הכורסא הכבדה

    ואת השאר תוכל לראות כשתרד מהחדר שלך בעוד כחצי שעה..."

    קאי הציג אותי לפני הרוזן כאיש עסקים משוויץ

    ואילו הרוזן התגלה כבן לשושלת רוזנים עתיקה

    שתחילתה סביב לשנת 1000 לספירה ואשר שלטה

    על אחוזות קטנות באזור

    האיש היה כבן 70, לבוש בהידור עם מטפחת

    בורברי הסוגרת את מרווח חולצתו

    הרוזן לחץ את ידי באדיבות ועד מהרה חזר למשקה שלו

    לא לפני שהוא הפליט משהו על כך שהוא תמיד

    נהנה לפגוש פטריוט שוויצרי...

    בשלב הזה לחצתי על הלחצן שאווה נתנה לי

    ועשיתי פעמיי אל עבר הדלת

    לא לפני שבדקתי עם הברמן שאני רשאי להוציא

    עימי את הכוס המהודרת בה הכין לי משקה מדהים

    במרקם קטיפתי

    כשפתחתי את הדלת – אווה עמדה בפתח

    ביד אחת הנחתה אותי לאיזה כיוון ללכת

    עלינו קומה אחת ואווה הובילה אותי לדלת

    האחרונה שהייתה בניצב למסדרון

    היא שלפה כרטיס לבן דוגמת כרטיס אשראי

    והציגה אותו מול הדלת

    הדלת נפתחה לאיטה

    אווה הובילה אותי לתוך מה שנראה כמו סוויטה מדהימה

    הבגדים שלי היו מסודרים בתוך שידת עץ מפוארת

    החליפות והחולצות תלויות בארון

    חדר האמבטיה המפואר היה מצויד בחלוק מגבת לבן

    עליו נתפרו ראשי התיבות של שמי MG

    מסביב לכיור היו מפוזרים בקבוקי אפטר-שייב

    מכול הפירמות המובילות... כול הבקבוקים היו חדשים

    הפלטתי שריקת הערכה חרישית

    אווה עמדה במרכז החדר והסתכלה עלי במבט מבודח

    "תגיד... אתה אמיתי...?" שאלה אותי

    הסתכלתי עליה בתדהמה

    היא סגרה את שלושת המטרים בינינו במהירות

    ונישקה אותי על שפתיי

    היה לה ריח משכר לאישה הזו...

    כשחיבקתי אותה הבחנתי שהיא לא לבשה דבר

    מתחת לחולצת הכותנה שלה שהייתה מורכבת משני משולשים בחזית

    שנקשרו להם מאחורי גבה...

    לרגע חלפה במוחי המחשבה שאולי היא נערתו של לואי

    ואני ניתקתי עצמי משפתיה

    היא התרחקה ממני בחיוך. ליד הדלת הסתובבה ושאלה:

    יש לך חצי שעה עד שמתאספים בספריה...

    לשלוח אליך מישהי שתעשה לך מסאז' מרגיע...?

    כנראה הנהנתי בראשי לאות הן

    כי אחרי שתי דקות נשמע דפיקה בדלת ונכנסה

    בחורה יפהפייה שחורת שיער לבושה במכנסונים שחורים הדוקים

    וחולצת בטן לבנה הדוקה שלא הותירה מקום לדימיון...

    הסתבר שהיתה בחדר מיטת מסאג' שעמדה בתוך ארון גדול

    לצד שמני עיסוי רבים.

    השחרחורת זרזה אותי לגשת ולהיפרד מבגדיי במקלחת

    "יש לנו רק חצי שעה..."

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      the mentor
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      Themarker - חדשות

      ציזבט