כותרות TheMarker >
    ';

    צטל'ה

    0

    דם כחול

    2 תגובות   יום שבת, 21/7/12, 12:23

    "דם כחול. אתה רואה היינו צריכים לחכות 60 שנה והתקף לב אחד כדי לגלות שהדם שלך הוא דם כחול"

    - "כן דוקטור אני שומע" ענה ארנלוד בקול חלוש ומעורפל קלות, בעוד ראשו מבצבץ אי שם רחוק מהדוקטור המצנטר, מופרד במין סדין ירוק כחול משאר צוות חדר הצינטור.

     

    - "תיכף אני מגיע לאזור ופותח לך את הסתימה. אתה לא תרגיש כלום, אל תחשוש" אמר הדוקטור בקול רם.

    -אני לא חושש דוקטור, אני עדיין זוכר איך שנינו עבדנו בתור סטודנטים בחברת "השרברב" ואתה היית תמיד ראשון מזהה כל סתימה וגם פותח אותה בדרך הכי אלגנטית. אתה זוכר את הימים האלה דוקטור"

    -"ודאי שאני זוכר ארנולד. אך.. אילו ימים… אילו ימים טובים היו אלה" נאנח הדוקטור, אבל פתאום ניזכר ולא אמר זאת בקול רם, גם במקרה אחד בו הגיעו לתקן צנרת בביתה של זקנה אשר 30 שנה לא טיפלה בצנרת ביתה. אחרי שלוש שעות עבוד גילה פתאום את מקום הסתימה אבל כאשר ניסה לתקן, גילה שכל האזור הסתום חלוד לגמרי וכל הצנרת התפוררה לו ביד. מזל שזכרונו של ארנולד אינו בין המשופרים חשב הדוקטור ומייד סילק מחשבה מטרידה זו מראשו.

     

    בחדר הצינטור השתתקו הדיבורים. רק ציפצופי המוניטורים השונים וקול רחש של צוות מיומן העובד בתאום של טייס אוטומטי נשמעו. אור קר ולבן סינוור את עיניו של ארנולד. הוא רעד מקור המזגנים עצם את עיניו, ולאט לאט שקע בהזיות מעורבות בזיכרונות רחוקים. הוא דימה עצמו כמו פעם, יושב בבור הפיקוד, עומק חמש קומות מתחת לפני הקרקע, קור כלבים. כולם עם מעילי פרווה ורועדים מקור. כמה מהחיילים חובשים כובע מפרוות שועל מנומר. צוות חולית הקומנדו עליה פיקד ממרחק אלפי קילומטרים ממקומו הסתבך בתקרית ירי לא צפויה ובנסיגתו נתקע בסופת שלג אימתנית אי שם במזרח סיביר. מזג האויר והסופה האימתנית לא איפשרו לשלוח את החילוץ האוירי לו חיכו אותם חיילים תקועים. 24 שעות היה מפקד החוליה בקשר עם ארנולד. אבל לאט לאט החל הקשר להיחלש עד שאבד לחלוטין. סביבו בחדר הפיקוד 20 חילים וקצינים שותקים. אין בידו של אף אחד לעזור. היאוש פושה. כל אחד עם הרהורי ליבו. כולם יושבים ומביטים במכשיר הקשר. ממתינים לאות חיים. מידי פעם פולט המכשיר קירקוש קל, איזה רחש שהאטמוספירה החדירה לגלי הרקיע הארוכים בכדי למתוח את העצבים בהמתנה לאות חיים שמבושש להגיע מהחיילים התקועים בשלג.

     

    "מרדים. מרדים." התעורר ארנולד מהזיותיו בעודו שומע את קולו של הדוקטור שואג בטלפון הפנימי של בית החולים "מרדים דחוף לחדר צינטור"

    "למה הוא צריך מרדים" החלו מחשבות מטרידות לרוץ בראשו של ארנולד בעודו מטושטש חלקית. "מה שוב פעם התפרקה לו הצנרת ביד כמו אז אצל אותה זקנה שאח"כ הוא הרס לה את כל הבית ובסוף האשים אותי בפשלה"

    הדלת נפתחה בדחיפה בבת אחת "אני פה" שמע קול איטי וצרוב סיגריות.

    "הרדמה מלאה מידית" שמע את קולו של הדוקטור. במקום תשובה שמע ארנולד קול חריקה קלה כמו של סיבוב ברז מתכת קטן ומיד לאחר מכן רחש שיחרור לחץ אויר. כמו באוטובוס דמיין ארנולד את הקולות האלה אבל חצי דקה מאוחר יותר בעודו מרגיש בחילה קלה החלה הכרתו להתערפל בדיוק בקצב של הפסססט הארוך הזה של שיחרור הלחץ.

     

    © נעם אשכול

    הערה: נכתב בהשראת הציור הזה

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/7/12 13:36:
      סוף טוב??...
        21/7/12 12:34:
      ****

      ארכיון

      פרופיל

      NoamE
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין