"תזכרו, אם מישהו מתחיל עם אחת מאתנו,היא לא משאירה את השתיים האחרות לבד! באנו יחד,נישאר ביחד!", חזרה נעמה והזהירה, מתבוננת בנו בעיניה התכולות בהדגשה יתרה. אתי הנהנה בראשה בפיזור נפש, משליכה עוד שמלה ממנה והלאה בהבעת גועל. "אין לי כלום מה ללבוש!", התלוננה, "אז אין לצפות שמישהו יתחיל אתי בכלל...". אני שתקתי, כהרגלי.הסיכוי שמישהו יזרוק מבט לעברה של שמנה נטולת חן כמוני, שאף לאפס.

אחרי גיהינום של חיפוש חנייה בתל אביב הדביקה והמיוזעת של חודש יולי, הצלחנו להגיע למועדון הסלסה בדיוק כשהתחילו השיעורים בקבוצות השונות באולם הענק."איחס,כולם מגעילים!", אמרה אתי, סוקרת ממרומי עקביה החדים במבטי בוז את הגברים מסביב."אין טעם אפילו לפתוח בשיחה.כולם נראים טיפשים כמו קיר", העירה נעמה, המסיימת את התואר הראשון בפילוסופיה. אני שתקתי, כהרגלי. אתרכז בריקוד,זה הצד החזק שלי.היחיד, לצערי....

טל, זה היה שמו של המדריך בקבוצת המתחילים שלנו.הוא שפע מרץ כמו קערת קורנפלקס גדושת ויטמינים. "סלסה אל.איי מורכבת משני צעדים בסיסיים, שעליהם בונים את כל הוריאציות.אם תלמדו טוב את הבסיס,תוכלו לרקוד נהדר עם כל אחד!", אמר בהתלהבות."זה לא הגיוני שכל הסלסה מבוססת על שני צעדים",אמרה נעמה, מקמטת את מצחה בריכוז. אתי נעצה בטל מבט פלרטטני –"טל,תוכל להדגים עליי?", שאלה, מעפעפת בעיני השקד המהממות שלה. התבוננתי בתשומת לב עד שהריקוד חדר מתחת לעורי ואז רקדתי בחופשיות וללא טעות, בסנדליי השטוחים והנוחים, את צעדי הבסיס.ברגעים כאלה הרגשתי שזו לא אני. לא, זו לא השמנה, האיטית, הכבדה, שרוקדת. זו מישהי אחרת. חטובה, קלילה כנוצה, מושכת, חושנית,מיוחדת.

הטריק היה לא להסתכל במראה. שנים הרגלתי את עצמי לא להביט במראות, כדי לא לראות את דמותי המגושמת מולי. קצת קשה היה לי להתעלם מהמראות שציפו את כל האולם הענק, אך מבעוד מועד השארתי את משקפיי בבית, וכעת צפתי לי באושר, רואה במעומעם את דמותי המפזזת בעליזות, ללא הפרטים המפלילים.

צלילי סלסה סוערים,מהירים,הקפיצו את כולנו.השיעורים הסתיימו וכעת הגיעה עת המסיבה הגדולה של כל הרמות. כאן אי אפשר לרקוד חופשי כמו בשיעור, בתמיכת המדריך המזווג זיווגים כדי ליצור זוגות לריקוד. כאן צריך לחכות להזמנה של גבר. ובג'ונגל הזה, כמובן, אין לי מקום. אין לי למה לחכות.יושבת על כיסא ליד הקיר, אני מתבוננת בזוגות הרוקדים מולי ומסביבי. איש אינו מזכה אותי במבט. אני לא רואה בחדות בלי משקפיים, אך בכל זאת, קולטת את אתי בזרועותיו של חתיך שחור שיער חולפת על פניי, ואחריה נעמה, צמודה לבלונדיני עם משקפיים עגולים, מתווכחת אתו בלהט על משהו, כשהוא עושה את עצמו מקשיב, אך ידיו משוטטות על כתפיה וצוואר הברבור שלה כאילו במקרה.

האורות התעמעמו, המוסיקה הפכה חושנית יותר, הזוגות נצמדו, צלליהם מתארכים על הקיר, נעים כמו חיות טרף חרישיות בג'ונגל, התרות אחר ציד. עצמתי את עיניי והתכוננתי לנמנם.לא העזתי לחזור הביתה, כי נעמה ואתי יהרגו אותי – המונית תתחלק בין שתיהן במקום בין שלושתנו, ולאף אחת מאתנו אין כסף מיותר אחרי תשלום שכר הלימוד לאוניברסיטה ושכר הדירה האסטרונומי שחלקנו יחדיו. הכיסאות לצדי היו ריקים, אז יכולתי להשתרע בנוחות ולחכות שחברותיי יעירו אותי כשירצו ללכת. נכנסתי לחלום נפלא שבו חוללתי בזרועותיו של גבר מושך שלחש לי מילים חושניות באוזן. הייתי בעננים, כשהרגשתי טפיחה חזקה על שכמי. "יללה,תתעוררי, הולכים...", אמרה לי אתי לא בעדינות יתרה, כשנעמה מחרה מחזיקה אחריה –"זהו, מיצינו, אין פה אף אחד נורמאלי...".

קמתי בכבדות, מכווצת את עיניי קצרות הרואי במאמץ לראות את חברותיי באורות העמומים. נעמה ואתי כבר היו ליד הדלת, ואני פיגרתי אחריהן, מגששת דרכי כעטלף. למה עטלף? טנק עיוור! לפתע חשתי את רגליי ניתקות מהקרקע, כשמישהו מאחוריי משך אותי והחל לסובב אותי בסיבובי הסלסה שלמדתי היום. ניסיתי להתנגד, אך לרגליי היה רצון משלהן, והן פיזזו בקלילות, מלאות סיפוק שקלטו את השיעור במדויק."אני צריכה ללכת, החברות שלי מחכות לי...", מלמלתי, אך במקום תשובה סובב אותי הזר בסיבוב מלוטש, שללא ספק שייך לשלב מתקדם יותר בסלסה. האתגר מילא אותי אדרנלין. גופי הפנים את הצעד החדש וביצע אותו בשלמות. ריחפתי. הייתי חטובה, קלילה, מושכת, חושנית. נצמדתי לזר בלי לחשוב, מגמישה את גופי, מתאימה את עצמי אליו בהרמוניה מלאה. "נהדרת!", שמעתי אותו לוחש באוזני. "את פשוט פנטסטית!". ואז ללא התראה, נדלקו האורות.

מולי עמד גבר שמנמן נמוך קומה, אפו מזכיר תפוח אדמה גדול, וחיוכו הרחב שכוון אליי חשף שיניים קטנות וחדות כמו של סנאי. אם התאכזב למראה הטנק שעמד מולו, שזאת אני,הוא לא הראה זאת.

הוא דיבר בהתלהבות ועיניו החומות, הדבר היפה היחידי אצלו, זהרו, כשסיפר לי איך התבונן בי כשרקדתי ברמת מתחילים, איך זיהה את  הכישרון שלי והרגיש שהוא חייב לרקוד אתי. עמדתי בראש מושפל ושתקתי, כהרגלי. לא ידעתי מה להגיד. נעמה ואתי מחכות לי ביציאה והן בטח מעוצבנות עליי רצח, כי אם יש דבר ששתיהן שונאות זה לחכות.

"חשבתי שאולי נשתה משהו, את לא צמאה אחרי הביצועים המדהימים שהפגנת עכשיו?", הוא שאל. בראשי עבר מיד כל התסריט.אני הולכת לשתות אתו ואז הוא מבין שעשה טעות, כי מי יסכים להסתובב עם טנק כמוני בתל אביב...בינתיים נעמה ואתי לוקחות מונית לבד, מחכות לי בדירה זועמות כלביאות טרף, מודיעות לי שהחברות בינינו הסתיימה,ושאחפש לי דירה אחרת, כי שותפה כמוני הן ממש לא צריכות...

הרמתי את ראשי.הגבר שמולי החזיר לי מבט רך, כאילו חדר דרך מעטה השומן שלי והגיע למרכז ההוויה הסודי שלי, שבו חבויה מישהי אחרת, שאף אחד לא יודע עליה חוץ ממני. "בסדר". אמרתי בקול שהפתיע אותי. זה היה קול קליל וחושני, קול נטול דאגות וחששות, קול של אישה המכירה בערך עצמה.

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)