חברה טובה נתנה לי עצה מצוינת ופשוטה כשהתחלתי לכתוב כאן: אל תצנזרי את עצמך. אבל הצנזורה רק מתחזקת עם הזמן. צנזורה מטעמי צניעות, מטעמי סגנון, מטעמי פוליטיקלי קורקט, מטעמי לא-לצאת-פתטית ועוד ועוד. נכון שאלמנט הקהל נכנס כאן לתמונה. זו גם הייתה הסיבה שהתחלתי לפרסם – לבחון את עצמי במצב הזה. ובכן, אני נכשלת במבחן בינתיים. ובעצם מה זה קשור לכתיבה. אני כל כך שבורה שאין לי כוח לצרוח את הצרחה שיושבת לי בגרון. הצנזורה היא שלי בלבד. אז אני לוקחת שאכטה כדי לא להרגיש את הצריבה – וכותבת. נדמה שזו הדרך היחידה עכשיו לעשות משהו. מחר ייגמר החומר, נראה לי שאני אתמוטט, אבל אני יודעת שלא. חבל. נורא קשה להודות שכל הרומנים האלה לא מיטיבים עמי. סך הכל מה חיפשתי? היה מדבר. זימנתי הרפתקאות. קיבלתי. לרגע זה גם היה מרגש. גופות טריים, מסרוני זימה, גברים מסופקים, ערבים שאינם עוברים מול הטלוויזיה. אבל עכשיו אין לי תיאבון. והשינה אינה רוצה בי. זה תמיד גם יתרון, לרדת במשקל ולקום בזמן לעבודה, להרגיש שאולי משהו אחר וטוב ממלא את גופי. אבל גופי ריק ודווה. אתמול בלילה בזמן כששכבתי עם אחד שלח אחר הודעה. "אני לא מקנא" אמר הנוכח, "את על הזין שלי... ולא תרתי משמע... כלומר פשוטו כמשמעו..." האגו שלי, מסופק מן ההפרעה המרמזת על חיי התוססים, החליק על ההערה הזו. לקח אותה בהומור. כשהודיע לי שהוא גומר, שלוש פעמים, התרגשתי אפילו שידעתי שהוא פשוט מודיע לי שהלילה אני לא אגמור. בהודעה שציפתה לי מן הנפקד הייתה פשוט התנצלות על שלא מצא זמן לפגוש אותי. חנוק לי בגרון וכואב לי בין הרגליים. יש לי אובר-דוס ממפגשים אנושיים שהצפתי את עצמי בהם ביומיים האחרונים. אכן, סופ"ש למנוחה, כפי שהיה כתוב בהורוסקופ. אבל אני לא נחה. רק רוצה יותר כל הזמן. מוותרת על בן זוג, על הדייטים, על הכמיהה לחיבור. מנסה רק להתמסר ליצר שבי, מוכנה להיות אובייקט ומחפיצה בכיף גברים. אבל לא זוכה לתמורה. לא מרגישה נחשקת. נשארת המארחת, האחראית, היוזמת, המחמיאה. ולא שאין כיף בכל אלה. אבל היום אני שבורה. ונמאס לי משלטון הפין המאלץ אותי לוותר על צרכיי. אולי רוצה אורגזמה, אבל היום אסתפק בחיבוק. |