כותרות TheMarker >
    ';

    ashorer

    הַלְוַאי וְהָיִיתִי יָכֹל לְהַשְׁלִים כֹּל הַחֶסֶר
    הַמְּמַלֵּא יְרֹקֶת סְלָעִים בִּדְמָעוֹת צִפִּיָּה

    ענף זית מסוקס - פרק ח'

    13 תגובות   יום ראשון, 22/7/12, 07:01

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/1133350/

     

    פרק א': http://cafe.themarker.com/post/2646675/ 

    פרק ב': http://cafe.themarker.com/post/2651071/ 

    פרק ג': http://cafe.themarker.com/post/2656587/ 

     פרק ד': http://cafe.themarker.com/post/2663308/

    פרק ה': http://cafe.themarker.com/post/2669198/

    פרק ו': http://cafe.themarker.com/post/2673798/

    פרק ז': http://cafe.themarker.com/post/2678001/

     

     

     

     פרק ח'

     


     

    ישבנו בחדרה של סבתי. סבתא בכורסה המיוחדת לה ואני יושב לידה בכיסא ומסביר לה את דבריו של שמוליק. סבתא כבדת שמיעה וצריך לדבר לתוך אוזנה כדי שתשמע. היה צריך גם לתרגם לה חלק מדבריו של שמוליק. ישבנו בחדרה של סבתא, הוריי, אחיי וסבתי ושמענו את סיפורו המרתק של שמוליק.


    בזמן ששמוליק סיפר, הייתה דממה מוחלטת. איש לא דיבר ורק קולי המלחש לאוזנה של סבתא נשמע. מידי פעם נשמעה אנחה של אחד השומעים וגם דמעה סוררת שביקשה לצאת, נראתה.


    "התעוררתי בתוך התעלה מעלפוני. ראשי כאב מהחבטה בראשי מהאבן. בתחילה לא הבנתי היכן אני ולאחר רגע, נזכרתי ברגעים האחרונים ומה הביא אותי לתעלה. היה שקט", המשיך לספר שמוליק, "שכבתי  וניסיתי לזוז, אך מעליי היו גופות, הבנתי שאני נמצא בתוך קבר, אך חי. אימי כבר לא הייתה מעליי. זכרתי שאימי זרקה אותי לתעלה, קפצה עליי וכיסתה אותי בגופה. הייתי מכוסה בדמה, עוד חשתי את חום גופה. פתאום שמעתי קולות בגרמנים ורגליים רצות. לאחר רגע קצר חשתי שמשליכים עפר לתוך התעלה לכסות את הזוועה. נבהלתי והתחלתי לזוז, אני נע לכאן ולכאן אך לא מצליח להתרומם. הבנתי שעומדים לקבור אותי חי. פתאום אני חש ביד שמושכת אותי לאט. נמשכתי מהבור והושכבתי מעל כל הגופות. פקחתי את עיניי: לפניי עמד אדם, אחד מעובדי הכפייה ואת חפירה בידו. לידו עמדו עשרות אנשים עם אתים והטילו עפר לתוך התעלות. מרחוק אפשר היה לראות בחבורות חיילים גרמנים שהשגיחו על האנשים שהטילו את העפר".


    "תשמע ילד, תזחל קדימה ותגיע לקצה התעלה, שם גם מתחיל היער ואז פשוט תקום ותרוץ לתוך היער", אמר מושיעי.


    "אני רוצה את אימא", יבבתי בלחש.


    "אימך מתה ואם לא תעשה את שאני אומר לך, גם אתה תמות", אמר והמשיך להשליך עפר לתעלה. הבנתי שאם אני רוצה לחיות עליי לעשות בדיוק כפי שהאיש אמר.


    "אימא זרקה אותי לתעלה וכיסתה אותי בגופה כדי שאנצל. אעשה הכול להינצל לזכרה", חשבתי לעצמי ובליבי תהיה לאן נעלמה גופתה שהרי הייתה מעליי. זחלתי בין הגופות שהיו בתעלה עד שהגעתי לקצה התעלה. נשכבתי בשקט לרגע ואז קמתי על רגליי ורצתי לכיוון היער. איש לא ראה אותי. המשכתי לרוץ בכוחותיי האחרונים. ועיניי כעיני חיה נרדפת המביטה סביבה בבהלה.


    חשבתי שאימי חיה. בעצם התחושה שהיא חיה רק התחזקה. "הרי היא שכבה מעליי ופתאום נעלמה", חשבתי לעצמי, "אם היא מתה, איש לא יזיז אותה". הבטתי סביבותיי תוך שאני רץ בתקווה שאגלה את אימי, אך כמובן שלא ראיתי אותה.


    אנו יושבים ומקשיבים כמעט שעתיים. אימי ביקשה שנעשה הפסקה, יצאה ושבה עם כוסות תה ותקרובת. מזגה ספל תה לשמוליק ראשון ואחר כך לכולנו. היינו שקטים. רצינו שימשיך לספר, אך חשנו כמה קשה עליו הסיפור. לאחר שלגם כמה לגימות, אמר שמוליק:


    "האמת שקשה לי לספר, לא ספרתי את הסיפור הזה לאיש. אך אימי ציוותה עליי לבוא ולספר לסבתא שושנה את הסיפור, היא אמרה לי: תבטיח לי שתלך לסבתא שושנה החברה שלי ותספר לה מה עבר עליי, היא תבין".

     

    חשנו בהתרגשות עצומה לשמע דבריו אלה. עד היום איני מבין כיצד נקשרו שתי הקשישות האלה סבתי והקשישה גיטיל. שתיים שלא הבינו את שפת רעותה ובכל זאת נקשרו זו בזו וגם לאחר עשרים שנה קראו אחת לשנייה חברה.


    "רצתי שעות ביער. ממש איני יכול להעריך כמה רצתי. הייתי עייף, רעב, מבוהל, כולי מגואל בדם אימי ונרדף. רצתי מבלי לדעת לאן. בינתיים הלילה ירד והחושך כיסה את היער. לא היה לי כוח להמשיך, נשכבתי לי באדמה סמוך לגזע עץ רב מידות. חששתי שרודפים אחריי ועליי להמשיך, אך כבר לא היו לי כוחות. ניסיתי להשאיר את עיניי ואוזניי פקוחות לראות ולהקשיב לקולות היער. אוכל לשמוע קולות מתקרבים ולברוח. נרדמתי. לפתע התעוררתי מקולות רחש של אנשים הולכים. פקחתי את עיניי בבהלה והנה לפני דמויות של אנשים הולכים ממש לידי. הם לא היו חיילים. חיילים הייתי מזהה, אך פחדתי שהם פולנים והפולנים מסוכנים כמו הגרמנים".


    "שוכב שם מישהו", שמעתי קול, ואליי התקרבו מספר דמויות. התברר שאלה יהודים שברחו אף הם מפני הגרמנים ושוטטו ביערות מחשש לגרמנים.


    "מי אתה?" שאל איש צנום שהיה הקרוב אליי, שתקתי, עדיין הייתי בטראומה מהיום הנורא שעבר עליי.


    "אתה לא רואה שזה ילד?" שמעתי קול אישה וזו התקרבה אליי.


    "אל תפחד, אתה בטח יהודי, גם אנחנו. אוי אתה חלש כל כך. בא תאכל משהו" והוציאה מכיסה חתיכת לחם עבשה. טרפתי את הלחם והבטתי באישה. היא הושיטה לי בקבוק ובו מים. שתיתי והבטתי סביבי.


    "נשאר כאן הלילה", אמר האיש הצנום וכל הדמויות התקרבו אליי, הניחו את חפציהם והתיישבו. שכבתי בשקט, איש לא דיבר איתי. הבנתי שמדובר באוסף של יהודים בורחים שהדבר היחיד שקשר אותם אחד לשני היה הבריחה מהגרמנים.


    "אולי ראיתם אישה, את אימי?" שאלתי בתקווה, אך איש לא השיב.


    כולם שכבו לישון ואני שכבתי נים ללא נים מחכה לבוקר.


    הסתובבתי עם חבורת היהודים ביערות חודשים רבים, איני יודע כמה. למדתי להכיר אותם. כולנו היינו נרדפים, אך היינו חבורה אחת. כולם דאגו לכולם. היינו מתגנבים למשקים של פולנים וגונבים אוכל. חיינו ממה שהיער נתן וממה שהשגנו בדרכים לא דרכים. כל שביקשנו היה רק לשרוד ביער ולקוות שהמלחמה תסתיים. לא ידענו דבר ממה שקורה מחוץ ליערות. פשוט חיינו ושרדנו. היינו מתמקמים במקום מסוים ונשארים שם עד שהיינו צריכים לעזוב בגלל רעב או שחשנו בסכנה.


    אני עצמי, נער צעיר, מופנם, מפוחד ועצוב, נשרכתי אחר החבורה. למזלי אימצה אותי ציפורה, נערה בת ארבע עשרה, אף היא הייתה ללא קרוב. אביה זרק אותה מהרכבת שהובילה יהודים למחנות ההשמדה באחת מתחנות העצירה וכך הציל את חייה. אינה יודעת מה עלה בגורל משפחתה וכיצד הצליחה לברוח ולהגיע ליער, אך היא ידעה להסתדר, כך חשבתי. ידעה לדאוג לעצמה ולקחה על עצמה לדאוג גם לי. ציפורה ברבות הימים תהיה אשתי.


    לאחר חודשים הגיעו הרוסים.


    בתחילה שמענו הפגזות של תותחים וקולות מלחמה. רק את קול הֵדָם שמענו. אך קולות המלחמה באו והתקרבו אלינו ויום אחד הגיעו הפרטיזנים ואיתם הרוסים. השמחה הייתה עצומה. הבנו כי תם סבלנו ועתה נוכל לצאת מהיער. כולנו היינו שלדי אדם. אנשים רעבים ורדופים, לבושי בלויים. עינינו היו כבויות, אך התחיל ניצוץ קטן להציץ מהעיניים ברגע שידענו שהנה מגיע קץ לסבלנו.


    לא הלאה אתכם את שעברנו עד שהגענו לארץ ישראל, ממש לפני קום המדינה. לכל מקום שהגעתי חיפשתי את אימי. הייתי בטוח שהיא עודנה חיה. הייתה לי גם תקווה קלושה שאולי אמצא מי ממשפחתי האחרים: גיטה, מוישה, אבא, סבא וסבתא. אך לא היה לי בסיס לתקווה שאמצא מי מהם. נודע לנו בדיוק מה קרה לכל היהודים שנלקחו במשאיות וברכבות. אך את אימי ראיתי מול עיניי. היא שכבה עליי בתעלה ונעלמה.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/1/15 19:15:
      אני קוראת אותך פרק אחר פרק בדמעות, ושמחה לדעת שהאם והבן מצאו זו את זה לאחר התלאות הרבות והזוועה.
        26/7/12 14:12:
      סיפור הכתוב בבהירות ובדיוק, נותן תחושה של תיעוד הדברים.
        24/7/12 12:15:
      למרות שקראתי כבר אין ספור סיפורי שואה... הכתיבה כאן בהחלט טובה ומרתקת.
        24/7/12 07:16:
      תודה (שוב) על הדרך שבחרתָ לספר את המציאוּת של שם-ו-אז, שתמיד תהיה כאן-ו-עכשיו לאנשים האלה. איזה עולם, אשר! איזה קשר מופלא בין שתי נשים רגישות! איזו אישה נפלאה סבתך! אני מצפה להמשך הסיפור - כאילו מדובר בסיפור.
        23/7/12 19:41:
      כשאני קוראת את הפרקים האלה אתה מחזיר אותי באחת לספורים המזויעים והאיומים ששמענו לפני שנים. ואתה מספר את זה בצורה מאד אותנטית וסוחפת.
        23/7/12 16:12:
      את אימי ראיתי מול עיניי. סיפור מרתק המשלב בו אנושיות, זוועה, הישרדות (אמיתית) ונצחון רוח האדם על התופת.
        23/7/12 11:43:
      אשר, סיפורו של שמוליק מצמרר, את קריאת הפרק הקשה מלווה הידיעה שזכה לפגוש את אמו , שזכתה בחברה - סבתא שושנה, שהבינה אותה ללא מלים, כי המלים כל כך קשות. תודה על הסיפור
        23/7/12 07:50:
      המון תודה, אשר יקר, על עוד פרק בסיפור המרגש כל כך.....ואתה מביא זאת חי ונושם...יישר כוח!!....שבוע טוב וחודש טוב....סאלינה
        22/7/12 23:37:
      המעגלים האלה שניסגרים מסחררים.
        22/7/12 19:50:
      אשר יקירי, עמה שלא יספרו את הסיפורים האלה, תמיד יש איזה פן אישי בכל סיפור, תמיד זה אנושי ומרטיט. רוח האדם אל מול החידלון והסכנה, תמיד אוגרת את הכוחות האחרונים והכוחות שנדמה היה שאזלו, נמצאים בפנים והופכים לאנרגיה עצומה של חיים. הכתיבה שלך אשר מעצימה את הסיפור האנושי הזה של גבורת הנפש. תודה לך אשר.

      אשר יקר, הבאת פרק נוסף מרגש בעוצמתו, מזעזע וכואב . סיפורו של שמואליק הזכיר לי את הספר שכתבה ריקה ברקוביץ, מלאכים מהגהינום, מי יודע אולי שמואליק היה בין אותם פרטיזנים שברחו מהגרמנים. תודה לך על הכתיבה היפה והמרגשת, אני בטוחה שסבתך התרגשה מאוד מאותו סיפור שגיטל סחבה על כתפיה השחוחות.

        22/7/12 14:45:

      אשר חברי היקר נשיקה

      הבאת לנו עוד פרק מרגש וכמו קודמתי כתבה

      התרגשתי מאוד כשהוא סיפר שאותה נערה ציפורה תהיה אישתו בעתיד

      מחכה להמשך

      * כוכב אהבה ממני

      ושבוע ניפלא לכולנו

        22/7/12 11:48:
      בפעם המי יודע כמה אכתוב שוב, מרגש, מזוויע, מצמרר. הקטע עם ציפורה וזה שהם התחתנו אחר כך העלה לי גוש לגרון. תודה אשורר. לא ניתן לככב, מצטערת.

      פרופיל

      ashorer
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון