לרגל יום השלושים של אבא, זכרונו לברכה, אני מביא בפניכם את הסיפור שלהלן:

ראובן מצליח היה שָכן שלנו בשיכון בן שמונים דירות ברחוב מ"ג, שכונת רוממה המורחבת, ירושלים. הוא היה הדייר היחיד בבלוק שהייתה לו מכונית, ובכל שבת שנייה היה לוקח אותי למשחקים של בית"ר ירושלים. כשבית"ר ניצחה הוא הסתובב עם האוטו בשכונה וצפר את המנון הניצחון של הקבוצה, אבל כשהיא הפסידה, וזה מה שקרה כמעט כל שבת, הוא נכנס אלינו הביתה, קילל את השופט שלא נתן להם פנדל של מאה אחוז, וביכה את ההחמצות של אודי רובוביץ' שעמד פעמיים מול שער ריק ובעט את הכדור לשמים.

אמא חתכה לו שתי פרוסות מעוגת הגבינה שהכינה לשבת ומזגה לו כוס קפה שהמתיקה בשלוש כפיות סוכר. רק כך אפשר היה להרגיע אותו.

פעם הוא נכנס אלינו באמצע השבוע, ואני כבר חשבתי שעוד פעם הזיזו את השבת ליום שלישי. הוא התיישב על הכורסה, נאנח קצת וביקש מאמא כוס מים קרים.

"אני חושב לעבור דירה," אמר לאבא, ואני הרגשתי כמו צביטה בלב. "לך יש קשרים עם קבלנים, אז אם אתה מוצא משהו בהזדמנות, תגיד לי. אני מחפש דירה בערך באותו גודל, אבל בסביבה טובה יותר, רצוי קומה שנייה ועם צד דרום, ורצוי גם דירה של רסקו. אתם עושים להם את הנגרות, נכון?"

אבא ניהל אז את מחלקת הבניין של נגריית עציון, ושימש בתפקיד יושב ראש ועדת המכרזים של הקואופרטיב. חברת רסקו הייתה מן הלקוחות החשובים של הנגרייה, וכשראובן אמר את שמה נזכרתי מיד בפרשת הקפה.

זה היה בערב חנוכה. שליח הגיע אלינו הביתה והחתים את אמא על חבילה – שתי קופסאות מתכת מרובעות שנשלחו על ידי רסקו בע"מ.

"תראה מה קיבלנו," אמרה אמא לאבא בפנים קורנות כשחזר מהנגרייה, "זה הגיע היום בדואר."

אבא הביא סכין שטוחה מהמטבח, פתח את אחת הקופסאות, וריח חזק של קפה מילא את חלל הבית. "זה לא מוצא חן בעיני," אמר ועיקם את פרצופו. הוא פתח את המעטפה שהיתה מודבקת על הקופסה והסתכל על דף הנייר שהוציא מתוכה. "הם השתגעו... הם השתגעו לגמרי," הניד את ראשו מצד לצד. "מחר אני מחזיר להם את זה," הוסיף ואמר, כשלפתע התרככה הבעת פניו ובת צחוק קלילה עלתה על שפתיו.

למחרת הביא אבא הביתה חבילה של מאה מעטפות חומות, כמו לשליחת מכתבים אבל קטנות יותר. הוא יצק כמויות מדודות של קפה לכל אחת מהמעטפות והדביק את קצותיהן. כשסיים את מלאכתו ולא נותר בקופסאות אף לא פירור של קפה, נטל דף נייר עם סמל המפעל והתיישב מול מכונת הכתיבה ששימשה להדפסת הצעות מחיר:

לכבוד הנהלת רסקו,

עובדי נגריית עציון מודים לכם מקרב לב על השי הנאה ששלחתם להם לכבוד החג.

בשם העובדים,

ניסן אליהו,

יושב ראש ועדת המכרזים.

אבא הכניס את דף הנייר לתוך אחת המעטפות, הדביק עליה בול, ונשם נשימה ארוכה.

"אתה בטוח שאתה רוצה לקנות רק מרסקו?" שאל עכשיו אבא את ראובן. שלוש פעמים ברציפות מאז אותו חנוכה דחתה רסקו את הצעות המחיר של הקואופרטיב.

"אם לא הם אז לפחות סולל בונה," אמר ראובן, "אני לא קונה מקבלן שבכל יום עלול לפשוט את הרגל."

אבא שאל את ראובן מה התקציב שלו, והבטיח לחפש לו משהו מתאים.

כמה שבועות לאחר מכן חזר אבא מהעבודה קצת מוקדם מהרגיל, וסיפר לי שמצא בדיוק את מה שראובן מחפש. העיניים שלו נצצו כשהוא תיאר באוזנַי את הדירה. "תקרא לו שיבוא מיד," אמר לי אבא, "כל רגע חשוב."

ראובן נכנס עם עיתון ספורט ביד, התיישב על הכורסה בסלון ונאנח. "מה תגיד על זה?" הצביע על אחד הטורים בעיתון, "אודי חמודי פצוע ולא יהיה בהרכב..."

"תעזוב עכשיו את העיתון," קטע אבא את דבריו, "יש לי בשבילך דירה, ממש מציאה!" הקול שלו קצת רעד. "שלושה וחצי חדרים בבית וגן, עם ארבעה כיווני אוויר ונוף לעמק הארזים. הדירה נמצאת קומה וחצי מעל הקרקע, ויש לה שני חדרים ומרפסת שפונים לצד דרום... דיברתי עם הקבלן ונראה לי שזה מתאים לתקציב שלך. הוא דורש תשעים ושמונה אלף לירות, אבל הוא קצת לחוץ ויתפשר על תשעים וחמש..."

"מה קבלן?" קטע ראובן את שטף דבריו של אבא, "אמרתי לך רסקו או סולל בונה."

"הקבלן הזה כבר בנה שלושה שיכונים בבית וגן," אמר אבא, "ותשעים וחמש זה מחיר שלא תמצא לא ברסקו ולא בסולל בונה."

"אבל אמרתי לך שהתקציב שלי הוא שמונים וחמש... גג – שמונים ושמונה."

"מה זה בשבילך עוד שבעת אלפים?" אמר לו אבא כמעט בתחינה. עוד הלוואה, עוד מאמץ קטן והדירה שלך. ממש חבל שבגלל סכום כזה פעוט תפספס את העסקה.

"אני לא מתכוון לפרנס את הבנק," אמר ראובן, "וחוץ מזה, כבר אמרתי לך, המקסימום! אבל המקסימום שאני יכול לשלם זה תשעים אלף... גרוש לא יותר."

"ומה עם האוטו?" אמר אבא וחיוך ניצחון נמרח על פניו, "תמכור את האוטו, תקנה את הדירה, ותוך שנה-שנתיים תוכל לקנות לעצמך אוטו חדש."

"למכור את האוטו?" אמר ראובן בקול נכאים ואני כבר התחלתי לחייך, "תבין שהחיים שלי זה בית"ר, וכל שבת אני נוסע באוטו הזה לכדורגל. כל שבת אני שם, אפילו כשזה יוצא יום שלישי."

"תמצא לך סידור אחר, תיקח מונית, תלך ברגל," הרים אבא את קולו, "ואם יוצא יום שלישי תוכל לנסוע לשם באוטובוס... בשביל כדורגל אתה מוותר על הזדמנות של פעם בחיים?"

"מה אתה כבר מבין בזה?" הרים ראובן את העיתון אל מול עיניו של אבא וכמעט בכה, "רואים שעוד לא היית באף משחק... ואם הדירה הזאת היא ממש מציאה, למה שלא תיקח אותה לעצמך?... גם אתה הרי רוצה לברוח מהשכונה."

אבא השפיל את מבטו ועצם לרגע את עיניו. דקה ארוכה לא הוציא הגה מפיו ולפתע פתאום הזדקף.

"אבל רק ברשותך," אמר בקול רך, "רק אם אתה מרשה לי."

עוד באותו ערב חתמו אמא ואבא על חוזה עם הקבלן.

ואם הקבוצה הירושלמית ניצחה באותה שבת, היה זה ודאי לא מעט בזכותו של אבא, שעמד שם ליד ראובן והוציא את הגרון שלו בקריאות "יאללה בית"ר!"

ואבא גר בדירה הזו עד ימיו האחרונים.