| פרישה מוקדמת
נינוח בכורסתו, הקשיב בן-דור לשירי מולדת אהובים והרהר בצמתים שעבר בחייו. בפקודת הרופאים פרש מתפקידו הרם באחד המוסדות הגדולים במדינה וראה בצו זה הזדמנות משמיים, לכתוב סוף-סוף את הביוגרפיה שלו, על רקע תמורות העתים במדינה.
בהתענגות מאופקת דפדף באלבומי התמונות, דף אחר דף, אירוע אחר אירוע ולפתע נעשה קצר-רוח. שב ודפדף לאחור, דילג קדימה, הניח את האלבום שהיה מונח על ברכיו וקם לפשפש במגירות. שני אוגדנים מלאים בגזרי עיתונים, המפארים את פועלו בכל תפקיד שהתמנה לכהן בו, הסתירו מתחתם מכתביית עור תפוחה, בה תויקו מכתבי הערכה ושבח, מתקופת שירותו הצבאי, ממפעלים שניהל, ממוסדות ציבוריים וממשרד ראש הממשלה.
אז איפה, לכל הרוחות, התמונות בשחור לבן? כך סתם לא הולך דבר כזה לאיבוד... לא יכול להיות שרינה לקחה את הקופסה ההיא כשנפרדנו... חיפש גם בצדו הנעול של שולחן הכתיבה הענק ובארון הבגדים, אולם המבוקש לא נמצא לו...
מעוצבן ומוטרד התיישב חזרה, נשען לאחור ובעיניים עצומות ניסה להיזכר בשמות חברי הילדות שגרו בשכונתו ובאלה מתנועת הנוער. ניזכר בשלומית עם הצמה השחורה, בה נהגה לדגדג את עורפו במפתיע וצמרמורת, כמו אז, הרטיטה את גוו. ככל שהתאמץ, לא עלה בידו לזכור את שמו של המדריך שחיבב ביותר ולחרדתו גם לא את שם חברתו השנייה... לעזאזל עם הזיכרון הבוגדני הזה...!
שלושה צלצולים קצרים קטעו את הרהוריו. מבלי להטיל ספק בסימן, ניגש אל הדלת, מכין עצמו להקשיב שעה ארוכה לדיבור רצוף וצפוף. מה היא כבר רוצה הפעם? הרי סידרתי לבטלן שלה משרה אצל לוצקי ולפרינצסה הסטז'רית יש כבר חדר משלה אצל אבינועם, אז מה עכשיו...? בתוך כך פתח את הדלת ואחותו פרצה פנימה להוטת לחיים. "אין לי זמן ואל תנסה אפילו להציע לי לשבת. באתי רק למסור לך את הקרטון הזה מאימא, פשוט שכחתי, עם כל הבלגן שיש לי בחיים". "אבל, עברו כבר איזה שלושה חודשים מאז ש..." ניסה למחות, "בעוד יומיים כבר חמישה, אם לא אכפת לך, אז מה, אתה חושב שחסר לי דברים על הראש?!" הניחה את הקרטון על הדום הכורסה ובצאתה, הוסיפה מבלי להביט בו, "אתה יודע, הדרך מהבית שלי לשלך היא דו סטרית. עכשיו שאתה כבר פנוי והתירוצים שלך לאימא לא רלוונטיים יותר, יהיה נחמד אם תבוא לבקר מדי פעם. חוץ מזה, להתאוורר קצת יעשה לך רק טוב!"
להתאוורר אצל דבוירה, נו באמת...! אבל גם זו לטובה, לפחות לא ביקשה שאשתדל עבורה אצל אחד "הגדויילים שלי", כפי שהיא נוהגת לסנוט בי - כמה שקוף - כדי להקל על עקת מצפונהּ, בשל הטורח והמעמסה שבקשותיה מטילות עליי... חזר אל כורסתו, אלא שהקרטון המרוט הפריע לו להניח את רגליו. קם ונשא אותו לגומחה שליד המטבח. שום דבר לא בוער, שימתין עוד קצת, הרי כופתאות שזיפים חמות אימא לא שמה בו! גיחך לעצמו בחצי פה...
הרוגע והפניוּת לצלילים ולהרהורים היו כבר ממנו והלאה. לפתע חש רעב, נכנס למטבח ועט על שיירי התבשילים הטעימים שהוכנו עבורו. מזווית העין הבחין בחבל שהיה כרוך על הקרטון ברישול. אפילו לארוז חבילה כהלכה היא לא יודעת, הדבוירה הזאת! בעוד צלחתו מלאה למחצה, קם וניגש להתיר את הקשר רק כדי לשוב ולקשור את החבל כראוי בעיניו, אולם משהתחככו פרקי אצבעותיו בקרטון, רפו ידיו והחבל נשמט מהן. מה יש כאן? תהה עם שכרע על ברכיו. הרי כבר חילקנו בינינו את דברי הערך המעטים שהצליחה להביא עמה בשלהי 39...
יישר את קיפולי הקרטון העליונים ובהה באפלולית ששררה בו. כשהטה אותו אל מול החלון, גילה אריג צמר כהה. פרש אותו ומצא שזו שמיכה בדוגמה סקוטית שלא הזכירה לו דבר. יפה מאוד ותודה רבה לך, אחותי היקרה, על השמיכה של אבא או של אימא ואולי בכלל של סבא שמריהו... יכולת בשקט להשאירה ברשותך, בשביל החייל המפונדרק שלך, שלא יתקרר, חלילה, כשהוא חוזר אלייך יום-יום מהקריה, כמו איזה פקיד זוטר... השליך את השמיכה לעבר הקרטון וזה התהפך על צדו ומתוכו התגלגל פעמון ענבלי זעיר עם ידית עץ מצופה בלכה אדומה. דקה ארוכה קבע בו מבט קפוא. ביד רועדת קלות, לפת את הידית הקטנה והניעה. לשמע הדנדון החלו לסתותיו וצדעיו במחול כיבוש הרגש החמים שעמד להציפו ואז, כמו לו היה פיגול, השליכו ממנו והלאה וכבר שלח ידו להוציא מן הקרטון את הנותר.
חפצים קטנים לא נמצאו בו עוד, רק חבילה גדולה, ארוזה בנייר חום, שנעשה בו שימוש חוזר, כדרכה החסכנית של אימו. בתנועות מגושמות, עלה בידו להתרומם על רגליו, כשהוא נושא אותה בזרועותיו... בזה דבוירה לא נגעה, זה בטוח! זאת העבודה של אימא, מה שאומר שהיא הכינה את זה עוד כשהייתה על הרגליים... הפך את החבילה מצד לצד, מנסה להעריך מה אצור בה ובתוך כך גילה בשוליה את שמו, כתוב בכתב ידה הזעיר והזהיר של אימו. לסתותיו וצדעיו שבוּ לרקד, עם שהחליק על אותיותיה בזרת השמאלית, נוגע לא נוגע, כחושש להפריע את מנוחתה...
בסקרנות ילדותית ויראת-מה, החל לקרוע את העטיפה. מקק קטן ויבש נשר על השטיח מבין קפלי הנייר וכמו עמדה עליו אימו בקלקלתו, התמסר לאתרו, לא מודע שבאופן זה הוא דוחה את גילוי התכולה ככל האפשר.
ציפית פרחונית ישנה מכותנה, בצבצה מתחת לנייר... לרגע נקרע פתח במסך השכחה ולנגד עיניו נגלתה לו אימו, כשצמתה הבהירה משתלשלת לה עד למותניה, רק צדודיתה מופנית אליו והיא רכונה ודומעת מעל ציפית מפוספסת בוורוד וצהוב. בידיים רוטטות הייתה טומנת בתוכה תמונות שנותרו לפליטה, מכתבים שנכתבו בעט נובע, תעודות, מסמכים ושעון כיס גדול מזהב, בו לא הרשתה לו לגעת... כמו מתוך ניסיון לשוב ולהחיות את הרגע, רכן אל החבילה ושאף אל קרבו את ניחוח הבד שכובס עד דק, ועמו את כל רשמי הילדות שאבדו לו. •
אך בקושי עלה בידה להיחלץ מן המעלית, עם עגלת הקניות הדחוסה והשקיות המלאות. בתנועה להטוטנית בררה מתוך צרור המפתחות הגדול שהיה בידה, את המפתח עם הנקודה הכחולה, שני סיבובים וכבר נפערה לפניה דלת הכניסה. במיומנות שרכשה אחרי שנים רבות, כמבשלת לגברים בודדים, נכנסה 'אילנה הטובה' עם כל הכבודה ישר למטבח, מבלי להעיף מבט בבעל הבית המנמנם בכורסתו. תבונת חיים הנחתה אותה להפריד הפרדה מוחלטת בין עובד למעביד וכך שמרה על לקוחותיה לאורך שנים.
בעודה מארגנת את המצרכים במקרר, הבחינה כי שכחה לקנות שזיפים. ניתרה לעבר הפנקס התלוי, מסננת לעצמה בלחש את המנטרה הקבועה שלה: הלך לישון הזיכרון - לרשום מיד בעיפרון. נושמת ונושפת בין התכופפות אחת לשנייה, כשחזָהּ הנדיב, כמו הלב שמתחתיו, מתחכך בבטנהּ הענקית, הכינה לעצמה כוס לימונדה צוננת וכמו בכל יום, מזה ארבע שנים ושמונה וחצי חודשים, כבשה בקרבה את הדחף להכין לוֹ קפה, ולו פעם אחת, ביוזמתה.
מבלי להבין מה אחז בה לפתע, הציבה על השיש את המאג הגבוה שלו, חרצה לשונה לאותו ציווי עליון והכינה לו קפה מן התערובת המובחרת שלו, כפי שהורה לה ביום הראשון לבואה: "רותח-רותח, חצי סוכרזית, שלוש כפות שמנת לקפה ושיסלח לי דוקטור אורן השמן ואם לא, שיהיה לי בריא וימשיך לעשן!"
בידה האחת נשאה טס עגול קטן ובשנייה, בזהירות רבה, את המאג הגדוש, כשעיניה קבועות בשפתו, לבל תזלוג ממנו טיפה על השטיח הבהיר. אנחת רווחה חרישית נמלטה מחזה, עם הגיעה בשלום אל השולחן הקטן שליד מסעד הכורסה ורק אז קלטה מה עשתה. נבעתת מהעזות שהשתלטה עליה לפתע, נסוגה לאחור, מהססת אם לנוס חזרה אל המטבח או להמתין עד שניחוח הקפה הנהדר יעלה באפו ואז יתרצה וימחל לה על גחמתה. משנוכחה כי השמיים לא נפלו על הארץ, התייצבה מולו ובחיוך אימהי של נחת, התבוננה ארוכות בפניו השלווים. כעבור שהות מהורהרת, הבחינה שמכף ידו הימנית נטה להשמט פעמון קטן ובשמאלו הידק אל חזהו בד פרחוני ושעון כיס בלפיתה מעוותת.
דקה או שתיים נדרשו לה לעכל מה שהלך והתבהר בהכרתה ואז, ביעילות מעשית שכה אופיינית לה, הרימה את האיגרת התכלכלה שנכתבה בכתב יד קטן, את קופסת הבונבוניירה מתוצרת צ.ד. ואת כל התמונות הקטנות בשחור לבן שגלשו ממנה אל מתחת לכורסה. באותה זהירות שנקטה בה קודם, שבה ונשאה את המאג והטס חזרה אל המטבח. התיישבה במקומה הקבוע ולגמה לגימות קטנות מן הקפה הנפלא, שמעולם לא הרשתה לעצמה לטעום ממנו.
עננה קלה הזדחלה להאפיל על המלכות הגנובה שהשתררה עליה עם כל לגימה, כשעלה בה כי יותר לא תהיה לה סיבה להיכנס לחנות התבלינים הקטנה והאפלולית של מרדכי ושוב לא תצפה באצבעותיו הארוכות, כשהוא מודד כמויות שונות של פולי קפה, מארבעה זנים לשופכם מגובה רב, כברד כהה, אל תוך המטחנה. לא עוד יתמלא לבה מן השיחות הקטנות שניהלו ביניהם ומדברי השבח שנהג להעתיר על מעבידהּ, כאילו מהלל היה באוזניה את בנה יחידה שהלך אחר אהובתו הסקנדינבית...
שלֵווה ורפוית איברים, התבוננה סביבה, בירקות הטריים שכבר נרחצו לסלט, בסיר הגדול והבוהק שהכינה לבישול המרק הסמיך שאהב... לגמה מן הקפה עד הטיפה האחרונה והתקשתה להרפות מן הכלי . איך מכל הכוסות והספלים שבבית, בחר לעצמו, הגבר הרציני הזה, מאג פשוט עם פסים בוורוד וצהוב...?! אולי זה היה המאג של אשתו...? יכול להיות שהיא חסרה לו בכל זאת...? שטויות, מה זה חשוב... אמרה לעצמה והציצה בשעון הקיר. יש זמן, שום דבר לא בוער, אסדר מסביב ואחר כך אודיע לה... אולם יד המשרתת המסורה כבר הושטה לעבר הטלפון.
~ • ~ • ~ • © כל הזכויות שמורות לאסתר הודיה |