"איזה זבל אתה, יה מסריח. למה אתה כזה זבל, הא?" שאלתי. פח המטבח בהה בי במכסה פתוח. באמת זבל. כפי שאתם רואים, הייתי משועמם. עקב נסיבות שזה אינו המקום לפרטן, הכרזתי על יום מחלה בעבודה, ומצאתי עצמי משועמם עד זרא במעוני, כשחום ולחות יולי שהשתלטו להם על החוץ, מונעים כל אפשרות לפעילות חוץ ביתית. במחשבה שנייה, אפרט בכל זאת. הכרזתי על יום מחלה כי הייתי חולה. "אתה חתיכת חרא, תאמין לי, יה מסריח. למה אתה כזה חרא?" ניסיתי כיוונים נוספים. הגוש בהה בי ללא אומר מהאסלה. איזה חרא. "לך, יה חתיכת חרא" הורדתי עליו את המים. סקרתי את האפשרויות: לישון על הספה, לישון במיטה, לישון על הספה השניה, לא לישון. מכיוון שקמתי באחת עשרה, נראו שלוש האופציות הראשונות מעט חוצפניות, אך מאידך, אופציה ארבע לא קידמה אותי לשום מקום, שהרי אי עשיית דבר היא אינה פעילות כשלעצמה. "איזה זין אתה" ניסיתי נואשות כיוון נוסף. איברי השפיל ראשו ולא פצה פה. "מניאק מי שמפנק אותך הערב" אמרתי. "אין כמו קצת Day time TV חשבתי לעצמי בעודי מסתרח על הספה כשק תפוחי אדמה ומדליק את הטלויזיה. "זבל, חרא, זין" סרקתי את הסוגה העילית שריצדה מן המסך. "קראת לי?" נשמע קול מן המטבח. "אני גולשששש" נשמע קול עמום ומהדהד ממעמקי האסלה. "אז יש מצב לפינוק?" שאל איברי. זינקתי מן הספה ונעתי במהירות לעבר המטבח. בפזיזותי, נתקלה זרת רגל ימיני במקרר. הוא לא הגיב. "למה אתה כזה קר?" שאלתי אותו בכאב. "הוא אילם" אמר הפח, "ולידיעתך, הטוסטר חרש, אז אל תנסה לדבר אליו, והכיור סתם לא סובל אותך". "אל תשאלי מה היה לי אתמול" חלקתי למחרת בעבודה עם המדפסת במשך כרבע שעה את ההתרחשויות. לא ענתה הזונה, לא בעל פה ולא בהדפסה. "מניאק מי שמדפיס" אמרתי לה, "מהיום רק מיילים". המשך ל "עונת המלפפונים". |