אם מביטים על מדגם מייצג, או שלא על רצף הזמן, ואני מרשה לעצמי גם להכליל כמה דורות מלפניי, ושלא לדבר על אלה שיבואו, למעט כמה טרנדים זמניים ביותר שחלפו על פנינו במהלכם של חיים שלמים, עוד בטרם לכתנו,לרבות הקפסולה המשפחתית שאט אט אולי משנה אף היא את פניה, ותוכניות ריאלטי, וטלפונים חכמים, והפצצה האיראנית, והחיים בארץ וכל התמהיל הזה של פרקי חיים שלמים, עדיין יש את אלה שמעיזים להתחתן, לעשות ילדים, ולבנות להם בית בישראל, חלקם עוד מעז לחזור על זה בשנית. פיסת שפיות. לעתים נדמה לי שהמודל הזה שציינתי כבר לא באמת מחזיק מים. ומכיוון שהתחתנתי כבר, ואף בשנית, ומאחר שכבר נולדו לי שני ילדיי, כל מה שנותר הוא ליישם את החלק השלישי במודל – הלא הוא לבנות בית בישראל. תמיד יהיה אפשר עוד להגות על עומקם של הדברים שרשמתי עד כאן, ולא שבאמת יש לי מושג על מה ולמה הפתיח ההגיגי הזה, אולי פשוט עדיף לצאת לפרסומות. אבל הפוסט הזה הולך להיכתב בשבחם של כל אלה, ואני,איך לא, בתוכם. על אלה שהעזו לרכוש בית בישראל – קחו אוויר.

אף פעם לא היה מרווח כאן יותר מדי בבית, ואז היא עברה לגור איתי, ונאלצתי להיפרד מכמה רהיטים לא ממש הכרחיים בבית לרבות כל המדפים השווים בארון הבגדים, והכל בשם האהבה. אח"כ נישאנו ואז היא זרקה לי חצי בית לרבות קנקני פלסטיק שהייתי מאוד קשור אליהם בטוענה שרק היא קובעת עליי והיא הבוסית של הבית. ואז עם ההריון היכתה בי ההכרה שכבר אין הרבה מקום בבית, וזאת רק דירת שלושה חדרים וחצי ממוצעת עם מרפסת שמש אי שם בצפון מערב כפר סבא, והכל מתחיל לסגור עלינו מסביב. באחד מן הלילות הקרים אני מוצא את עצמי שוכב על הגב, אשתי עומדת מעליי חמושה בעקב גבוה אחד מיני רבים של ארסנל סנדלי הקיץ שלה נעוץ לי עמוק בבטן, לופתת אותי עם שוט ופוקדת עליי למצוא לנו בית חדש. סתם, לא באמת. זה אני הבעייתי כאן. כרגיל.

המסע המופלא, ואו, המופרך, ואו, הדמיוני בחיפושים אחר הנכס הנכסף ידע המון עליות ומורדות, תמורות ופניות חדות, עיקולים ולא מעט סיבובי פרסה, שרלטנים, ואיך אפשר שלא להזכיר איזו דירת חלומות שניסו למכור לנו בהבטחת שהלקוחה שרכשה אותה לא עומדת בתשלומים עליה ותיכף הקבלן מחפף אותה משם. נשבר לי הלב מהדירה ההיא אבל חייבים להמשיך הלאה. תוך כדי כל זה וצריך גם למכור את הבית שלנו. והמודעות, והטלפונים, ואלה שכמעט התעלפו מהמחיר שביקשנו על הבית, והמתווכים, אוי המתווכים, והעצבים, והפרעת האישיות שלי, והחרדות, והריבים, והמיניסקוס. בסוף מכרנו. ואיפה הכי נכון לגור, ואיפה הכי כדאי ומלא שאלות. ובכלל, נצטרך משכנתא? אז זהו שכן!

אז קנינו בית בסדר?! איזה בית,דירה. החלטנו ללכת על תמהיל כזה מיוחד של רטיבות עם דירה ומשכנתא. הרטיבות פשוט כדי שזה ירגיש לנו בבית, הדירה כדי שתמיד יהיה לי איזה שכן להתעצבן עליו, והמשכנתא כדי שיהיו לי תירוצים לסבול. עסקה נהדרת באמת. די נבהלנו בהתחלה עם כל הרטיבות, אבל הקבלן הבטיח שהכל יסתדר. נדבר בחורף, או שלא. חדשה מקבלן, פרויקט ירוק כזה בשכונה ירוקה חדשה כזו בכפר סבא הירוקה, עכשיו בונים, הבניין שלנו לרבות הדירה כמעט גמורים, את הירוק אני עדיין מחפש. אפילו ציפור שיכורה אחת שמבחינתי יכולה להיות גם עובדת זרה ללא היתרים שעושה ציף ציף עוד לא שמעתי. אבל זו שכונה ירוקה. באלוהים.

יש חדר מצב, חדר מפות, גדוד של יועצים, מעצבים, בעלי מקצוע, מנהל עבודה, משרד מכירות, בנק מלווה, בנק שמאשר הלוואות, בנק שמאבד את כל מה שהמלווה הכין, הלוואת גישור, בנק מלווה של קבלן, יש את הקבלן, הפקידות במשרד של הקבלן, עורך הדין של הקבלן, עורך הדין של עורך הדין של הקבלן, עורך הדין שלנו, הביטוח, סוכן הביטוח, הסקר של הביטוח, אתה מעשן? אה באמת?!כמה?! יש את זה ששכח לחתום, את זה ששכח את החותמת ותמיד אבל תמיד יהיה חסר איזה טופס. אז שוב פעם כל הנ"ל בדיוק בסדר הזה. ולא, אין בכלל בירוקרטיה ובכלל לא חם. הכל עובר חלק, הכל עובר חביבי וגם כשנהיה עמוק מתחת לאדמה, עוד תרוץ אליי אריאלה מהבנק ותבקש ממני לחתום על הוראה בלתי חוזרת שמותר לה לעשות בנשמתי ככל העולה על רוחה ומצפונה. אני רכוש הבנק עכשיו, ובשביל זה יש מכתב החרגה.

אז עשינו טעות וקנינו משכנתא בסדר. והגרפים, והמדדים, והפריים? מה זה הפריים הזה בכלל עד שהבנתי מה זה מדד. שלוש פעמים כל סידור – הצהרת כוונות, חתימה, חתימה שוב פעם ואז הם מאבדים את הטופס, ובכלל לא משנה מי, ואז שוב חסר טופס, ואפילו לנוטריון היינו צריכים ללכת פעמיים כי המחשב של הבנק עשה טעות. אהה. תרוצו תרוצו, קחו שנה חופש מהעבודה, אל תנשמו, רציתם משכנתא – תסבלו. והכל בזכות אשתי שרצה עם תינוקת פצפונת מסידור לסידור ואז שוב פעם. בינתיים אני יושב על התוכניות ומעביר פקסים למשרד "שינויי דיירים" בקטנה, מורידים קיר, בונים קיר, מעתיקים את הכיור של המטבח לצד השני ועוד כל מיני שינויים של הדקה המאה ושלוש. שלשום התבשרתי שפיטרו את "ההיא" משינויי הדיירים. רק קצת מלחיץ. רק עוד בקבוקון של רסקיו. פסקה זו נכתבה בדם.

הספקים. עולם הספקים מתחלק לשניים. אלה שאף פעם לא מחזירים לך טלפון ואלה שנתקעו עם הילד חולה בבית. מה שבטוח זה שאתה חתום על התוכניות הסופיות כך שאם הרכיבו לך את המטבח הפוך אתה אשם. מה שפייר פייר, שלא לדבר על חציבה בבטון, בלוק גבס ואינטרפוץ שלוש דרך. לא נורא כל דבר והמפרט שלו, מה שלא תקבל נזכה אותך. במה נזכה אותך? בכוונות טובות. מצווה ללא ספק. מעבר לכל הספקים של הקבלן החלטנו בנוסף "לשדרג" קוראים לזה? קצת פרקטים, קצת ארונות, ספה חדשה, פינת אוכל, את הדגים באקווריום כבר מסרתי, את הרמקולים שלנו בסלון אני עדיין מנסה למכור היות והם לא ממש יתאימו לגוון הפרופיל של האלומיניום בדירה החדשה. קטע כזה של עיצוב. אה ומעצב, בדיוק חסר לי מעצב, מישהו מכיר? כן והאיש של המזגנים, והמוביל. העיקר שאני רגוע.

מנהל העבודה. ללא ספק הדמות העיקרית שהכי מפחידה אותי בסיפור הזה הלא הוא בכבודו ובעצמו מנהל העבודה באתר. הוא? אסור להתעסק איתו. הוא מבחינתי לא קדוש אלא קודש הקודשים. הוא תמיד עסוק כזה וצועק על כולם בטלפון. אם חלילה ואני צריך לתפוס אותו טלפונית אני חושב פעמיים. בעצם שלוש ורק אז אני יוצא מהמשרד למסדרון ומחייג אליו מפוחד קלות. אני זוכר שלאחר קבלת תוכניות השינוי שהעברתי הוא ביקש לפגוש אותי, סוג של ראיון עבודה כזה, ידעתי שזה הכל עניין של קליק, אם אני מוצא חן בעיניו עוד אולי יסתדרו הדברים בבית ואם לא, אני לא רוצה לחשוב על זה. קצב העבודה, איכות וכמות העבודה נתונה אך ורק בידי שמיים ובידיו שלו. אני חושב שאני יכול לסמן אותו כאיש מפתח בעלילה ובמהלך חיי. נשמה טובה, אוהב אותו הרבה.

כל יום שישי כמו רומני טוב אני פוקד את הדירה לראות מה התחדש. כל השבוע אני מתכנן לעצמי מה אני צריך לבדוק ביום שישי שיבוא, ההוא מהפרקטים ביקש ממני למדוד את גובה הפאנלים, וההוא שהרכיב לי את המשקוף עוד בכלל לא בא לקחת כסף. אני רוצה לדמיין שאנחנו בתחילת הסוף. זה קשה לי לראות את כל החציבות האלה בבית. הכי מלחיץ אותי? הכי מלחיץ אותי זה שלא ימצאו את החור של הרמקול. כתוב בחוזה במפורש הכנה למערכת קולנוע ביתית עם חמישה רמקולים. שיו איזה פינוק. בפועל אני רואה רק ארבעה. חסר לי חור מאחורה. אכן תמונות קשות. החור שבקיר. פחחחחחח.

יש חדרים ענקיים לילדים ואפילו החדר שלנו בסדר. כן החדרים מאוד גדולים וזה כבר טוב. יש גם מחסן ושתי חניות מקורות. מקווה שלא יתפסו לי כי ככה זה שאתה דביל. אממם המחסן? תחנה אחרונה לכל הדברים שאשתי מנפה לפני שהם הולכים לפח? או שמא זו תהיה פינת העונש שלי? היא אוהבת לזרוק, אני מעדיף לשמור, קטע של רומנים כבר אמרתי?

אם הכל יהיה בסדר, ואם ירצה בורא עולם, תוך שבוע מקסימום שנה אנחנו אמורים לקבל את המפתח לדירה החדשה שלנו, עוד קצת פינישים, עוד כמה ספקים ואפשר להזמין הובלה. מדהים שאני שורד את זה, עוד יותר מדהים שאשתי שורדת אותי. אין רטיבות, בינתיים.

אני עדיין רוצה חתול. אשתי לא.

עמית