כשאני הולכת לתיאטרון אני לעולם נושאת תפילה חרישית לאלוהי התיאטרון, עשה שהמחזה יהיה עדכני ומרתק, שהמשחק לא יבייש את השחקנים שההצגה תהיה בסדר. אין כמו הצגה שווה. אני יוצאת מהאולם ומרגישה שאני מהלכת על עננים. יש לי פתאום המון אסוציאציות והשיחה שמתגלגלת לא עוצרת דקות ארוכות. בעיני אין כיף גדול יותר מהצגה שווה בתיאטרון.

ל"גפרית וצרי" מאת דניס פוטר, מי שכתב את סדרת הטלוויזיה המופלאה "הבלש המזמר" הגעתי בזכות ידידי הוותיק שמכיר את הפרזנטציה הנ"ל והחליט להמר.

למי שלא יודע, תיאטרון הסמטה ממוקם ביפו העתיקה, במעלה אחת הסמטאות. תיאטרון פרינג' שהוקם לפני מיליונים על ידי ניקו ניתאי ואני מצדיעה להישרדותו. המחזה עוסק בזוג שבתם עברה תאונת דרכים קשה, ומזה שנתיים היא מרותקת לכיסא בלי יכולת לדבר או ללכת. האם מטפלת בה כל העת ואחרי שנתיים היא הייתה רוצה לצאת מהבית לערוך הפסקה בטפול חסר ההפסקה. האב, שמרן בהופעתו, גס רוח שעובד קשה למחית המשפחה לא מאפשר לאשתו לשכור מישהו כדי להקל עליה. אל חייהם צונח  גבר צעיר שמציג את עצמו כחברה לשעבר של הבת היפיפייה. הדמות שהיא דו קוטבית מפיסטופלס מצד אחד ועלם חמודות מצד אחר מטלטל את המשפחה, ומעמיד את כולם בפני מציאות חדשה.

אני לא רוצה לקלקל למי שילך, ולכן אינני מספרת את העלילה כולה. היא כבדה,מפותלת, מרתקת,עדכנית, וטוחנת את הקישקס. עבודת הבימוי קרובה מאד ל"בלש המזמר". הבמאית המצוינת מערבבת בין המציאות לבין הפנטזיה ברוח סדרת הטלוויזיה. פשוט ללקק את האצבעות.

ארבעה שחקנים מצוינים עושים את העבודה: בהט קלצ'י ,ניר מנקי, עדי נוי ורן שחף