אני מחפש תרוצים למה לא לכתוב את התסריט שאני עובד עליו (כי מלבד היותי צלם לפרנסתי, אני גם תסריטאי (שלא לפרנסתי), וכשאני אהיה גדול אני אהיה גם במאי - ועל דרכי המקצועית בפוסט אחר). קראתי לא מזמן את הספר של סיד פילד על כתיבת תסריטים שכותב שבעת כתיבה כל דבר חוץ מכתיבה נראה לו יותר חשוב, החל מלסדר את הבית, המשך בלקרוא ספר וכלה בלראות סרט.

בינינו זה כל כך נכון, וכל מי שכתב אי פעם תסריט (או למד לבגרויות...) יודע במה מדובר. מאז שהחלטתי שאני כותב הבית שלי מבריק (טוב, לא באמת...בל נגזימה...). הבעיה היא שבצרת רבים אין חצי נחמה. אין נחמה כי זה מוביל בסופו של דבר לתיסכול ולמירמור עצמי. ותיסכול ומירמור עצמי לא מובילים ליצירה אלא לתקיעות. זה נכון שיצירה באה מכאב (לא יודע למה בעצם...) אבל גם מחדווה. בביקורת עצמית אין שום חדווה. גם לא בתחושה של תקיעות. יש כאב אבל לא פרודוקטיבי. חוצמזה אני כותב קומדיה, בקומדיה הכאב היחידי הוא בצד....

אני אוהב לכתוב. יש משהו בכתיבת תסריט שגובל באלוהות. זו בריאה וזו יצירה. יש כאלה שמשווים את זה ללידה (או לגילגול אבן במעלה הר...). אני מאמין שזה צריך להיות פאן, וכשזה קורה וזה נכון זה דומה להנאה. אבל כשזה לא קורה זה סיוט. זו תחושה של חוסר הגשמה וחוסר מימוש.

אז עכשיו התסריט שלי תקוע. וכשהתסריט שלי תקוע - גם אני תקוע.

בסוף אני אצא מזה...

 עד אז אני אסתפק בזה שהחיים יפים.