כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    גילגול הנשמות של ציור

    39 תגובות   יום רביעי, 25/7/12, 17:36

    גילגול הנשמות של ציור


    לרבים מציוריי יש היסטוריה. אני תמיד חשבתי שאני היא זאת שיוצאת למסע כמי שהולכת אל הבד הריק ומטביעה עליו חותם. חותמי. לימים התברר לי שהציורים שלי הופכים להיות ישות בפני עצמה, יש להם דרך, יש להם מסע, ובסופו של דבר יוצא שהם בכלל אלה שמספרים לי את הסיפור. הם נבראים לתוך המסע הזה כדי להיות ולספר את עצמם.


    ואני? מה אני? רק כלי שרת בידם, משום שהם אלה שרוצים להיוולד, להיות, להשתנות, ואני רק המתווך שמוציא מן הכוח אל הפועל. אני שם להיות, לבצע,  ואחר כך עומדת אני מנגד בשביל לראות וכשעולה בידי הרצון אז גם לדווח ( דבר שאותו אני עושה ברשימותיי אלה).


    אז, כן, יש להם חיים. הם נולדים/נוצרים, לפעמים הם בתחנת ביניים, לפעמים נגזרת עליהם כליה לכאורה (כשאני למשל גורסת ויוצרת מהחומר הגרוס דבר אחר) לפעמים הן נקלעות ונכלאות אלה בתוך אלה, לפעמים משתנה גם השם שלהם, עד שלבסוף הן מגיעות לתחנה האחרונה שמקבעת את דמותם לעד – ובעצם מי יודע?


    אז זה למשל גלגולה של היצירה שנקראת היום 'אני תבנית נוף' – ואשר בימים אלה יש לה גם עדנה והיא עוברת מתערוכה לתערוכה.


    מי היא הייתה פעם? ומה היו גלגוליה? או יותר נכון, כיצד נשמתה מתגלגלת בה ואתה?


    בשנת 1990 זו הייתה צלע אחת מתוך טריפטיכון בתערוכה שהנושא שלה היה 'כן, לא, שחור, לבן'. שם העבודה היה 'אשה, טוטם, כד '. העבודה השלמה הייתה מורכבת משלושה חלקים ובכך בעצם רציתי להדהד ולרמז על המשפט שאמרו חז"ל "שלושה שותפים לאדם...". הציור, על פי שיטת הצמצום שבה נהגתי בתערוכה זו ואשר כשמה כן היא (כן, לא, שחור, לבן), מצוייר בנזיריות רבה על קרטון עבה תעשייתי, ברובו בשחור ולבן (צבע, גירים וכו') ורק פה ושם נגיעות קלות ושקופות של אדום וכחול. כאילו אומרת אני שם, על אף המגבלות שיצרתי בתערוכה זו. המגבלות נרמזות היטב משם התערוכה, כאילו אומרת אני שם "אין חכמות, לא כן ולא לא, רק שחור לבן. רק קצוות, רק קיצוניות".

     

    ''

    'אשה' - פרט מתוך הטריפטיכון 'אשה,כד, טוטם' - מתוך התערוכה 'כן, לא, שחור, לבן' - נורית צדרבוים - 1990

     

    והנה בציור זה, שהוא חלק מתוך התערוכה אני בכל זאת אני חורגת מעט מההגבלות שאני הטלתי על עצמי. שהרי כן, זה השיח. אני יוצאת לעבודה בנושא מסוים ומתחיל להתפתח שיח ביני לביני, במודע וגם שלא במודע. ראה כן, לא, שחור, לבן – זה לא רק משחק


    אז אמרתי רק שחור ולבן. נכון. אבל הרי גם אמרתי 'כן, לא'. השחור והלבן שם מגדירים באופן נוקשה את הקצוות ואת הגבולות. אבל ה'כן והלא' שמשתרבבים מרמזים על השאלות, התהיות, החריגות והוויכוח. ובאשר לתערוכה בכלל ולשם הנושא אותה,הרי שצריך להבין ששם התערוכה לא מכוון רק למשמעת שנוגעת לעניין הטכניקה (האם רק שחור ולבן? או לא), השם הוא מטאפורה למערכת שלמה של לבטים ותהיות הנוגעים לי ולחיים בכלל.


    ובכן, במסגרת הצמצום, עבודה זו היא ברובה שחור לבן על נייר עבה וגס תעשייתי. גודלה 220X90 והיא כאמור חלק משלישיה (טריפטיכון).

     

     

    ''
     

    טריפטיכון 'אשה, כד, טוטם' - מתוך התערוכה 'כן, לא, שחור, לבן' - נורית צדרבוים 1990


    לימים, כעבור ארבע שנים ב – 1994 , נגזר גורלה של תערוכה זו לעבור את מסע הגריסה. מי שעוקב אחר רשימותיי בוודאי מכיר את מסע הגריסה שאחר כך הסתיים במיצב שנקרא 'תחילת נעילה'. 'תחילת נעילה' – בזמן של מחאה .

     

    לשם ריענון ניתן לצפות כאן בסרטון שמתאר את מה שאני קוראת לו מסע הגריסה, או במילים אחרות ונכונות יותר 'תחילת נעילה'

     

     

    ''


     

    ובכן, במסגרת מסע הסינון, מיון ובחירה "מי למוות ומי לחיים" הטריפטיכון הזה ניצל. הוא היה בין העבודות שלא נגזרה עליהם גזירה וגריסה. הוא, כמו עוד כמה עבודות אחרות שעליהן כבר סיפרתי כמו למשל 'הפסלים של תרח, הפסלים שלי והתרפים של רחל'. ובכן, עבודה זו לא נגרסה. אבל, כבר אז היה ברור לי שכל העבודות שלקחו חלק בתערוכת הצמצום הזאת (שהייתה תערוכה ענקית), עומדים לעבור שינוי וגם אלה שלא ייגרסו, בוודאי ישתנו.


    הכול עניין של זמן ושל עיתוי, וכשהוא מגיע אני יודעת – הוא פשוט מודיע ואז אני מתייצבת שם ועושה את אשר מוטל עלי. כבר אמרתי, אני רק המתווך בין הקול הפנימי לתוצר החיצוני שעומד להיווסד (להיוולד) כאשר שפת האמנות היא זו שעוזרת לי לדבר במפגש הזה.


    כך הגיעה עבודה זו לשלב השני, אשר בזמנו בעת העשייה, חשבתי, כמו שזה קורה לי תמיד, שהנה זו העבודה, וכך היא תראה לעד.


    בשלב ראשון העברתי את הטריפטיכון הזה ממצב של עבודה על קרטון, שהופכת אותה למשהו כאילו זמני, לעבודה יציבה יותר והוא הודבקה תחת דחיסה על דיקט. מה שנראה שכאילו עתה, משנצלה מאימת הגריסה מיועדים לה חיי נצח (לימים הסתבר שלא כך הם פני הדברים). שלושת העבודות שיחד הן נקראות טריפטיכון – אשה, כד, טוטם עמדו עכשיו סדורות זו ליד זו יציבות מודבקות על דיקט קשיח.


    באותו זמן חשבתי שעכשיו הגיע זמן לצאת מבית הכלא שגזר עליהם שני צבעים שאינם כלל צבעים – שחור ולבן. החלטתי להכניס לחייהם את עולם הצבע. עולם הצבע, משמעו קודם כל ולפני הכול צבעי יסוד – אדום , צהוב, כחול. ואז החלטתי שכל יחידה מתוך הטריפטיכון תהיה בצבע אחד בלבד ,מתוך צבעי היסוד. שלוש עבודות, שלושה צבעים אחת אדום, אחת כחול, אחת צהוב.

     

    נשמע פשוט. אבל זה לא. כי להפוך להיות עבודה שמשדרת אדום (או כחול או צהוב) זה אומר שמצד אחד היא אמורה לשנות את פניה, אבל מצד שני לשמור על כל מה שיש בה. שהרי לא סתם לא נגזר עליה גריסה וכליה. היא נשארה משום שייתכן שחשתי בתוכי שמה שיש בה צריך להישאר. ולא זו גם זו, לימים הבנתי שעל אף שנדמה היה לי שהנה פרצתי פריצה, שברתי את גבולות השחור והלבן, הנה מגיע החופש. מסתבר שזה היה רק כאילו. משום שגם עתה, יחד עם החופש שפתח פירצה לצבעים להכנס, נשארו גם המגבלות. רק צבע אחד לכל עבודה, רק צבע יסוד. בלי ערבובים, בלי שיח בין צבעים. במבט לאחור, היום, אני די מבינה שעבדתי על עצמי בעיניים, ועוד גם האמנתי לעצמי.

     

    אבל, אם לחזור למשימה עצמה. הרי, כמו שאמרתי היא הייתה צריכה להתקדם. להיות עכשיו צבעונית ( בצבע אחד) ויחד עם זאת לשמר את מה שהיה בה. כאילו, לכסות וגם לחשוף.


    אם כן, איך אפשר להיות משהו אחר ובו בזמן להיות גם מה שהיא הייתה?


    השאלה הזאת כמו רבות מן השאלות שעולות בי בעת העבודה, הם אלה שמייחדות את עבודת הצייר החוקר, היוצר, הבורא והחושב מול עבודתו של הצבעי. שכן לא באתי אל העבודה על מנת לצבוע אותה באדום. רציתי, לייסד כאן אמירה שנובעת מתוך המטאפורה. המטאפורה היא שלושת צבעי היסוד – מה הם? למה הם? מה המשמעות שלהם? מה המשמעות שלהם ביחס למצב הקודם של רק שחור ו/או לבן? אבל עדיין מדובר כאן בציור שיש לו צורות שונות, מבנה, קומפוזיציה, נגיעות מכחול כאלה ואחרות, דימויים, ואלה צריכים לבוא לידי ביטוי, להישאר. להישמר.


    עם השנים למדתי והבנתי שהעבודות שלי חיות, נושמות אולי, גדלות ואולי בשל כך גם מתעצמות. יש להן היסטוריה, הן עוברות מסע וכל זה נצבר אל תוכן וגם אם בשלב הסופי אי אפשר לראות את המסע כולו, בכל זאת עקבות המסע משוקעות בו בציור עמוק פנימה והן נמצאות שם בין אם אפרט ואספר ואכתוב על כך ובין אם לא, בין אם אני עצמי יודעת להסביר זאת ובין אם לא. זה שם.


    אבל אני כאן, ובמבט לאחור אני יודעת ( וגם רוצה) לחפור, לספר, ולהסביר – שלא נדבר על כך שתוך כדי היותי מסבירה, גם אני עצמי מבינה זאת טוב יותר.


    ובכן, איך בכל זאת העבודה המיועדת לעבור עתה לשלב ההתבגרות הבא שלה, איך היא תהיה אחרת, חדשה, שונה ובו בזמן לא תאבד את מה שהיה בה? את מה שהיא הייתה?

     

     

    ''
     

    'טוטם אדום' - פרט מתוך הטריפטיכון 'אשה,  טוטם, כד' - נורית צדרבוים 1994



    זה הרגע שבו החלקים השונים של אונות המוח אמורים להיכנס לדיון משותף. זה הזמן שבו ניתנת הזדמנות למוח ימין (היצירתי, החושי והחושני, הדמיוני, האסוציאטיבי והבלתי מודע) להיות שווה ערך למוח שמאל (המובנה, הליניארי, השיטתי, והמודע). זה הזמן שבו עליהם לעבוד בשיתוף פעולה. אלה הם רגעי החסד של היצירה כתוצר ושל היצירה כתהליך. זה הרגע שבו מוח ימין ייתן את המקום ואת המרחב ליצירתיות, להמצאות, לדמיון, לחופש ולשחרור ומוח שמאל ישמור על הסדר, על ההיגיון ועל המבנה.


    והם פעלו שם יחד – כפי שאני מבינה. ואני הבנתי שאני מוהלת את הצבע הנבחר (אדום , או כחול או צהוב) בהרבה מאד מים ובכך יוצרת אותו להיות צבע שקוף. וכך, כצבע שקוף הוא יוכל מצד אחד לשדר את הנוכחות שלו בבחינת "הנה, אני ציור צהוב" אבל, בשל היותו שקוף אפשר יהיה לראות את כל מה שחשוב שייראה בציור שנגזר עליו לעבור תהליך של שינוי. אפשר יהיה לראות את הדימוי המצויר, את הקווים, את החיבור בין הצורות, את המרקם ואת הקומפוזיציה. במילים אחרות, הטריפטיכון 'אשה, כד, טוטם' – יצאו מגבולות הקצה של השחור והלבן ועברו אל ממלכת הצבע – כשתחילת הדרך היא קודם כל צבעי היסוד. והנה שמרתי על הרעיון של 'שלושה שותפים באדם' ועוד הוספתי ואמרתי אלה הן היסודות.

     

    ''
     

    'כד כחול' - פרט מתוך הטריפטיכון 'אשה, טוטם,כד' - נורית צדרבוים 1994


    במקביל, כיוצרת, וכמי שעולם היצירה מבטא את עולמי הפנימי, אני הרי מתארת כאן סוג של מעבר – מגבולות קשים וחד משמעותיים (כן, לא, שחור, לבן) ומרפה ומרשה לצבע נוסף לחדור. אבל המעבר הוא לא פראי. הוא הדרגתי. לאט לאט. צבעי יסוד. וגם כאשר הם מופיעים ומפציעים כצבע בציור שהיה שחור ולבן וחד משמעי לכאורה, הרי שהם עדיין לא מופיעים במלוא הדרם. הם שקופים כאמור. הם גם נראים ובולטים (שהרי רואים אותם), ובו בזמן הם גם נבלעים ומתמזגים (שהרי הם שקופים). סוג של פשרה. הם שם נוכחים, אבל הם משאירים מקום גם לעקבות ברורים של מה שהיה בציור. הם עולים בשכבת כיסוי, אך אינם מכסים, אינם מסתירים. התוספת שלהם לציור היא יותר גדולה מסך הכול החלקים. זאת משום שהם גם מוסיפים את עצמם כמימד נוסף וגם משמרים את כל מה שהיה קיים קודם לכן.

     

     

    ''
     

    טריפטיכון 'אשה, טוטם, כד' - שלב שני . נורית צדרבוים 1994



    הטריפטיכון שרד. עבר מדרגה. יצא מגבולות ה 'כן, לא'. עתה הוא טריפטיכון בשלושת צבעי יסוד. משם הוא עבר אל 'ארכיון העבודות שלי' – ולא נודע כי בא אל קרבו. הוא שכח ממני, אני שכחתי ממנו. יצאתי לרעות ולראות בשדות אחרים. נשאתי בתפקידים שונים, השתתפתי בתערוכות אחרות ובפרויקטים אחרים, עברתי לעולם הדיוקן העצמי ולמחקר. עברו ימים יותר מעשור שנים והנה לימים שבתי לעשות סדר בסטודיו החדש שלי.


    והנה הטריפטיך הזכור לטוב – שנושא על גבו את צבעי היסוד ואת עקבות העבר, נגלה לי במלוא זהרו ובדידותו. ואני בימים שבהם אני שוב עוברת מסדרת וממיינת ובודקת עבודה אחר עבודה. מעין תהליך של ניקוי והתנקות. עושה סדר חדש ומחודש בסטודיו שלי. שוב ממיינת, שוב בוררת ובוחרת והפעם, אני יודעת, זו כבר לא תהיה גריסה. הפעם זו שריפה. אני מתכוננת לפרויקט 'מה שלומי על הגבול' שאותו אני עושה בשיתוף עם 'מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי' – ועל רקע הרמת גבה של רבים, אני מתכננת פרויקט שבו חלק גדול מעבודותיי עומדים לעלות על מוקד השריפה.


    (מי שמעוניין לדעת יותר על תהליך השריפה מוזמן לקרוא את רשימותיי בעניין זה – רשימות שעשו הרבה מאד עשן ואש עוד בטרם בכלל היה הדבר. הרשימה היא 'תערוכה נודדת ותערוכה נולדת' והיא כבר מובילה לקישורים נוספים שעוסקים בשריפה) .


    השנה כבר 2012 . בתהליך המיון שוב עומד לפני הטריפטיך – 'אשה, טוטם, כד – אדום צהוב כחול' – פגישה מחודשת. חלפו יותר מ- 15 שנה. שנות דור. גם הפעם לא נגזרה על עבודה זו שריפה. משהו בה, וגם בי, ידעו שזו עבודה שעוד לא סיימה לגדול. לא היא ולא אני הגענו למיצוי ובעצם חד הננו. עוד יש כאן מה לעשות, ובטח לא לזרוק, או לשרוף. לא סתם היא שרדה את הגריסה. ואם היא שרדה אותה אז, היא עדיין בדרך. בעין של מי שבוחנת אותה אחרי 15 שנים, ובינתיים גם אני גדלתי עוד קצת, וגם העיניים שלי למדו לראות עוד, ויותר, וגם אחרת, בעיניים אלה הבנתי שעבודה זו לא גמורה. אז מה אם החלטתי להפוך אותה כאחת משלושת צבעי יסוד? אז מה אם היא נהייתה עכשיו אדומה, או צהובה, או כחולה? אז מה? בעיניים שלי היום, כפי שאני בוחנת אותה ממרחק, לא קרה כאן כלום שיכול להפוך אותה לעבודה טובה וחזקה בעיניי.


    פתאום הבנתי, מה שלא הבנתי, אז שהמעבר לצבעי יסוד, שקופים, אמנם יצרו את השינוי, אמנם העבירו אותה למחוזות אחרים, אבל זה לא יותר מגימיק. גימיק מחשבתי. איפה? אני שואלת, איפה באמת היה אז מוח ימין? חשבתי שהיה אתי, אתנו, עם מוח שמאל. אבל כנראה שלא.


    ואז החלטתי להפר את הברית בין שלושת אלה לבחור עבודה עבודה ולעבוד עליה כאילו אין לה מחר, אבל בעיקר כאילו לא היה לה אתמול. העברתי אותה אחר כבוד אל חדר העבודה שלי והחלטתי להתייחס אל מה שיש בה, כאל סוג של מתווה (סקיצה). הדימוי שנמצא שם הוא הנושא של העבודה, אבל איך היא תהיה? מה היא צריכה להיות? מה אני רוצה? – אני לא יודעת. זה בוודאי יתברר לי תוך כדי העבודה. הפעם פילסתי את כל הדרך למוח ימין, כאילו אני אומרת לו, הנה יש לך דרך, לך בה, אף מוח אחר לא יפריע לך הפעם. לא סתם קראתי לבלוג שלי 'לאן הדרך הולכת'. גם אני רוצה לדעת מדי פעם, את הדרך של הדרך.....


    תחילה משחתי את כל העבודה בשכבה עבה של צבע לבן מעורב בדבק ובחול על מנת לקבל טקסטורה עשירה ומעניינת. והעבודה שהובאה אלי כעבודה צהובה, תהפוך קודם כל ללבנה. תתחיל דף חדש, לבן, נקי ( עד כמה שאפשר למחוק נשמה והיסטוריה של עבודה).

     

    ''
     

    'אשה צהוב' - פרט מתוך הטריפטיכון 'אשה, כד, טוטם' - נורית צדרבוים 1994

     

     

     

    אני מכינה אותה ומיכנה לה מצע לבן נקי. מצע מזמין.

     

     

    ''
     

    'אשה' מתוך טריפטיכון 'אשה, כד, טוטם' - שלב ביניים - נורית צדרבוים 2012

     

     

     

    ומשם התחילה חגיגת הצבע כשכלי העבודה שלי הן לסירוגין מכחולים, אצבעות, שפכטלים והיד שלי רצה ואני אחריה, והיד שלי בוחרת, מוהלת, רוקחת ומטביעה ואני אחריה. אחרי מספר ימים הושלם הציור שהפך להיות ירוק ואדום (צבעים משלימים) עם נגיעות של גווני ביניים. והציור עבה עשיר בצבע, ורק הוא (ואני) יודעים את סיפור השכבות שהפכו אותו להיות בסוף מה שהוא נהיה.

     

     

    ''
     

    עבודה ללא שם - בתהליך - נורית צדרבוים 2012



    וזה עדיין לא הסוף. ראשית, יש לזכור שיש לו עוד שתי צלעות (טריפטיך) שמחכות גם הן לתורן (והוא יגיע). שנית, כפי שיתברר, זה באמת לא היה הסוף. מיד אספר על הסוף, אך עוד קודם לכן, אספר שבתהליך הסופי שלה היא מוצגת בימים אלה בתערוכה, וזו לה תערוכה שנייה חודש אחר חודש.


    בהקשר זה, לפני איזה זמן פירסמתי סטטוס בפייסבוק שלי , בסטטוס אני מציגה את הציור בשלב הסופי שלו, ומתייחסת גם לכך שעתה הוא מוצג בתערוכה.

    וכך אני כותבת שם "אחר כך, שאולו אותי "מה זה התפרים האלה"? (העבודה היא שמן על דיקט וחלקיה החתוכים מחוברים בחבל אדום).

    אז עניתי - "היא הייתה גדולה מדי ולא נכנסה לאוטו, אז חתכתי אותה בג'קסו, חוררתי במקדחה וחיברתי בחזרה בחבל אדום. כך היא התקפלה, ונכנסה לאוטו כמו גדולה....."

    והיו כאלה שהאמינו שזו הסיבה היחידה..."


    ואף אחד לא הבין באמת אם זו הייתה הסיבה שבגללה חתכתי את העבודה וחיברתי את חלקיה מחדש, או שמא רק חמדתי לצון לומר זאת.


    כאן , אם כן המקום, לגלות, לחשוף ולעשות סדר בדברים.


    ידוע שבכל אמירה גם היא נשמעת כמתחזה לאמת, יש בה מה משהו מן האמת, וגם אם היא מתחזה לשקר, אין היא השקר בהתגלמותו. אז מה היה כאן?


    נכונה לגמרי העובדה שכשסיימתי סופית את העבודה וידעתי שזהו כך היא תישאר, היא כבר גמרה את סדרת גלגוליה, גם ידעתי שארצה להציג אותה בתערוכה הקרובה הבאה. עצם הרצון להציגה, כבר היה סימן פנימי מספיק טוב בעבורי לדעת שאכן סיימתי להפוך בה ולהפוך בה. אלא מה? היא ענקית ולא גמישה. אורכה 220 מ' והיא על דיקט.


    איך בדיוק אני אמורה להעביר אותה מכאן לתערוכה שעוד נמצאת בת"א?


    כבר ידעתי תלאות עם תערוכה שבה עבודה שלי בגודל של 200X90 עד היום עוד לא חזרה אל הסטודיו שלי עקב בעיות הובלה. ולצערי, כל עוד אינני שייכת לקטגוריה הזאת שבה אוצר הגלריה נוטל על עצמו את ענייני הטלטול וההובלה והלוגיסטיקה, אני צריכה להיות זו שגם מציירת, גם מובילה, גם לוקחת, גם פורקת וכו' (זמן מבוזבז עבר אמן יוצר וחבל). ובכן, אינני יכולה להרשות לעצמי להשיג איזה מוביל מזדמן (אפילו בתשלום) ואחר כך להסתכן בכך שלא תמצא הדרך להחזירה חזרה למקום מושבה (שזה הסטודיו שלי, ואשר אני תמיד מקווה שיהא זה מקום זמני של העבודות – רק תחנת ביניים).


    מה עושים? איך מעבירים את העבודה. כל עוד היא בגודל הזה היא לעולם לא תצא מכאן.


    ובעוד השאלה מתחפרת בי, עולה בי ומתבצרת גם התשובה.


    ואני כבר ראיתי לנגד עיני איך אני חותכת את העבודה לחלקים ואחר כך מחברת מחדש. ולא זה לא זר לי. כאן המקום להגיד שאמנם שאלת הטלטול והניידות הייתה הטריגר. אבל לא סתם אמרתי שם למעלה "שהיו כאלה שאמינו שזו הסיבה היחידה". משום שכאן צריך שאוסיף ואומר, שלו לא הייתי מסוגלת לעשות פעולה כזאת, ולו לא הייתה לי היסטוריה משלי שבה אני מפרקת עבודות, שוברת ובונה אותן מחדש, לא היה עולה בי הפתרון הזה גם כאן, למרות ועל אף המצוקה.


    המצוקה ובעיית הטלטול הייתה רק הטריגר שהעלה מחדש פתרון שכבר הפך להיות חלק משמעותי בעבודתי לאורך השנים. במילים אחרות הפתרון הזה כבר היה בי, כזרע שנזרע בי מאז ומזמן. המצוקה המקומית רק עזרה לזרע זה להצמיח את עצמו ולהימצא כאן בזמן הנכון כתשובה ופתרון.


    כן, ידוע שאני יוצרת, בונה, מפרקת, הורסת ומההריסות בונה שוב ומחדש. כך עשיתי ברבות מעבודותיי למשל ב 'אהל שרה', למשל בעבודות שלהם אני קוראת 'קליעה וכליאות' ( ועוד אכתוב על כך). בעבודה שלי 'מיצר – מיצב מצוייר' ועוד.


    העבודות שלי הן כמו הצדיקים שעליהם נאמר "שבע יפול צדיק וקם" – כך הן עולות, נופלות, מתרסקות, נשברות, נשרפות, ומחלקיהם הם נבנות ומתעצמות מחדש. יש להן סיפור והיסטוריה ואני קורעת ופורעת (כפי שכבר כתבתי בכמה משירי).


    כלומר, זה לא היה פתרון טכני בלבד וגרידא. השאלה הטכנית שעלתה כאן הובילה אותי לנקוט בדרך שכבר די מאפיינת את עבודתי. ולהיפך, קפצתי על הבעיה ועל הפתרון כמוצאת שלל רב. חשבתי שזה הטאצ' האחרון שצריך לתת לעבודה זו. עוד רגע אחד לפני שאני באמת אומרת וגומרת לעסוק בה, אעשה עליה עוד סיבוב אחד קטן של ירידה לצורך עלייה.


    סימנתי בעפרון את קווי השבר, ובלא מורא ופחד יצאתי לעבודה מחומשת בג'קסו. חתכתי אותה לארכה ולרחבה. חתכתי וידעתי שהנה עוד מעט קט היא תחזור להיות שלמה ומחוברת. וכן, אני יודעת, היטב שכל פעולה פיזית שנעשית בתהליך היצירה היא מטאפורה. גם אם היה כאן צורך פיזי אמיתי ופתרון לבעיית השינוע של העבודה, זה רק הכיסוי החיצוני. הדבר הפנימי האמיתי שעולה ומפציע ומתבהר ומתברר מתוך פעולה זו מדבר על 'השבר ותקנו' – ודי אם אומר זאת.


    סיימתי לחתוך. אחת החברות אמרה- כתבה לי "זה כואב". ואני חשבתי שכאב הוא חלק מהחיים, אבל היכולת לאחות את השבר ואת הכאב, זו המתנה שניתנת לאדם, כמו שזו גם חובתו. מעוות, רק "מעוות לא יוכל לתקון" (אמר קהלת החכם באדם). וכל שאינו מעוות, גם אם שבור הוא או מצולק ניתן ואפשר לאחותו ולתקנו.


    סיימתי לחתוך. עכשיו צריך לחבר מחדש. וכדי לחבר וכדי להשלים, צריך לעבור דרך. הדרך לגן עדן, כך אומרים, רצופה ייסורים. לכן שלב הפציעה עוד לא תם. עכשיו במקדחה אני קודחת חורים על מנת שדרכם אוכל להשחיל את חוט השני האדום שאמור לחבר ולהשלים. והמקדחה פוצעת בצבע, בנייר ובדיקט – חודרת חור אחר חור.

     

    "לעבודה זה לא כואב" אמרתי לחברתי, זה רק חומר. זה נייר, זה עץ מה כואב? והיא הביטה בי תוהה. גם לי זה לא כואב, המשכתי, כי הבנתי שזה מה שהיא חושבת. "למה שיכאב? אני החלטתי, אני בחרתי, אני דווקא חשה בשמחת היצירה. אני לא הורסת. זה רק נדמה, אני הורסת כדי לבנות".


    "לציור זה לא כואב" המשכתי והסברתי. הציור הוא תוצר פיזי, שבמקרה הזה הוא אכן מייצג כאב, מדבר על כאב. בדרך הזו העבודה הזו אולי גם מספרת סיפור שלכאב. אז אם פעולת החיתוך משדרת ומספרת על כאב ועל שבר, מה רע? וכי אין בחיים כאב? אבל צריך לזכור שהפעולה הבאה, החיבור, משדרת גם את התפר, את החיבור ואת התיקון שהרי "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן".


    ואכן, השלב הבא היה החיבור. חבל אדום בחרתי, חוט השני, ויצרתי את החיבורים.

     

     

    ''

    'אני תבנית נוף' - פרט - נורית צדרבוים 2012


    אבל צריך לזכור שכאן מדובר ביצירת אמנות, ויצירת אמנות מדברת בשפת הנראוּת. שפה שגם לה יש כללים, וסדר, ומבנה ופני שטח. שכל הציור, כמו שאומר אהרונצוויג, יש לו את פני השטח שהוא הציור כפי שהוא בנוי ערוך וסדור לפנינו, ופני העומק שהם החלקים הפנימיים העמוקים של היצירה, שהם בבחינת משמעויות העומק שלה, שנגזרות ממנה ומה שנראה. משמעויות, אשר במקרה של הציור הנוכחי, אפשר להבין לפחות בחלקן ממה שאני מספרת כאן.

     

     

    ''

    'אני תבנית נוף' - פרט - נורית צדרבוים 2012


    מבחינת הנראוּת של הציור, החתכים שיצרתי הם עוד סוג של קו, כמו כל קו בציור. כמו שאפשר לעשות קו בעיפרון או בצבע כך אפשר ליצור קו על ידי חיתוך. כך שבציור זה הקו החתוך, הוא עוד קו בציור, קו לכל עניין ודבר. קו שמתפתל לאורך ולרוחב ומייצר עוד מסלול על פני השטח של הציור. מיותר לומר כאן, שגם הוא סוג של מטאפורה שיש לה משמעויות עומק. ובאותה מידה קווי התפר האדומים שרצים בעקביות לאורך ולרוחב הציור, גם הם עוד סוג של קו, קו שיש לו רצף, ויש לו מקצב (ריתמוס) והוא חוזר על עצמו על פני כל השטח ויוצר עוד סוג של קומפוזיציה.

     

     

    ''

    'אני תבנית נוף' - פרט - נורית צדרבוים 2012


    בהזדמנות זו כאשר יצרתי את החיתוך על פני כל הציור, ואחר כך חיברתי מחדש באדום, כאשר הצבע הדומיננטי בציור הוא ירוק, בהחלט התכתבתי עם עבודות שלי מתקופת העבר, מהתקופה בהם השתתפתי בתערוכה 'קו אדום, קו ירוק'.


    מה שאומר שפעולת החיתוך והחיבור ההרס והבנייה, הפירוק וההרכבה הם חלק מהאמירה של היצירה וכל פעולה שכזאת מעבר לכך שהיא טעונה במשמעויות עומק, היא גם פעולה שאמורה לתרום עוד מימד לנראוּת של העבודה ושל התוצר הסופי. במילים אחרות, חשבתי שהבעיה שהזדמנה לי, אפשרה לי להוציא מתוק מעז. ראיתי בבעיה ברכה שכן הבעיה הזאת אילצה אותי למצוא פתרון שהפך את העבודה לטובה יותר בעיני, למעניינת יותר, לעמוקה יותר ועשירה יותר וככל שהיא כזאת כן גם מעמיקה ומתרחבת גם המשמעות שלה.

     

     

     

    ''
     

    'אני תבנית נוף' - נורית צדרבוים 2012

     



    בינתיים, משהופרד הציור משני צלעותיו, והפך להיות יחידה פרטית ועצמאית שעומדת בפני עצמה, כרת ברית עם המילה וקיבל שם חדש 'אני תבנית נוף' והפך להיות חלק מסדרת עבודות שבהם אני עוסקת בדיאלוג שבין נוף פנימי ונוף חיצוני, נוף ויזואלי ונוף רגשי וחווייתי.


    ומאחר וידי אוחזת לפי הצורך פעם במכחול, פעם בשפכטל, פעם בג'קסו, פעם במקדחה ופעם גם בעט (או בימינו במקלדת) או במילים אחרות מקצועיות יותר, אומר שאני עוסקת באמנות השירה כמו גם באמנות פלאסטית – כך ארע שהציור הזה, שנשמות רבות התגלגלו בו, גילה את פניו לא רק בשפה הוויזואלית אלא גם בשפת המילים. כך התרחב הציור, והרחיב את ממדיו והפך להיות גם שיר. בגלגול האחרון שלו 'אני תבנית נוף' – 2012 הוא מוצג בתערוכות יחד ובצמוד לשיר שנגזר ממני ובהשראתו).



    אֲנִי תַּבְנִית נוֹף/ נורית צדרבוים


    "רבבה כצמח השדה נתתיך

    ותירבי ותיגדלי ותבואי בעדי עדיים

    שדיים נכונו ושערך צימח ואת עירום ועריה....

    ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך.

    ואומר לך: בדמייך חיי   ואומר לך : בדמייך חיי!" "

    (יחזקאל)

     

     

    אֲנִי תַּבְנִית נוֹף.

    עוֹפֶרֶת יְצוּקָה מְאֻפֵרֶת מְצוּקָה

    עַל מַצָּע טֶבַע וַצֶּבַע

    רְגָבָי אֲדָמָה בְּמִרְקָם נַחַל יָם

    פְּרוּעָה קְרוּעָה פְּרוּמָה - נִתְפֵּרֶת

    גֻּמָּה אַחַר גֻּמָּה נֶחְפֵּרֶת וְעוֹלָה,

    כְּיוֹרְדֵי דּוֹמָה מִשְּׁאוֹל

    חֲשׁוּבָה וּבַעֲלַת תְּשׁוּבָה. דְמוּמָה.

    מַחֲרִישָׁה בֵּין תַּלְמֵי זִכָּרוֹן וַחֲבוּלָה

    בְּחוּט שָׁנִי מַוְרִיד כְּדָם וְעוֹרֵק

    וְעוֹזֵב וּמוֹדֶה - תְּנֻחָם תְּרֻחָם.

     

    אִמָּא אֲדָמָה מוֹרִיקָה אֲזוֹבֵיהָ עַל קִיר

    בּוֹ דָּם אָדָם לֹא שָׁקַט לֹא נָדַם

    כְּגוּף אִשָּׁה שֶׁקִּדְּשָׁה אֶת חוֹלָהּ

    חִלְלָה קְדֻשָּׁתָה בְּזֶמֶר נוּגָה

    נֶחְבֵּלָה וְקָשְׁרָה נָפְשָׁה

    בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם.

    חֲבָלֵיהָ הָיוּ לֵדָה וּמָשִׁיחַ,

    וְהִיא תָּפְרָה בְּעֶרְגָּה אֶת סוֹדָה

    בְּלֹא סְיָג וַשִּׂיחַ.

    בֵּין וּבְאֵין קוֹץ וְדַרְדַּר, עָלֶה וַזֶּרֶד

    וְאָדַמְתָּ טְרָשִׁים.

     

    הִכְּתָה בַּסֶּלַע, וְשֹׁרָשִׁים

    מַלְבּוּשִׁים עָשְׂתָה כִּשְׂרוֹךְ לִכְרוֹךְ

    סְבִיב עֶרְוַתָהּ בְּתֹם

    שַׁדַּיִים נָכוֹנוּ וְשַׂעֲרָה צִמֵּחַ, אַךְ

    הֻתְּרָה חֲשׂוּפָת עֵירֹם

    בְּקַו יָרֹק וְקַו אָדֹם בְּלֹא גְּבוּל.

    הָיְתָה לִיְבוּל, הָיְתָה זְבוּל.

     

     

     

    עכשיו אני יודעת, יותר לא אגע בה. סוף מסלול.

    אלא שעכשיו צריכות להצטרף אליה השתיים האחרות. והן תגענה. 

     

     ©כל הזכויות שמורות  לנורית צדרבוים

    דרג את התוכן:

      תגובות (39)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/7/12 20:47:
      נראה שאת והיצירה אינם יכולים זה בלעדי זה....

      צטט: נורית-ארט 2012-07-26 23:47:44

      צטט: יהודית מליק שירן 2012-07-26 08:15:39

      אֲנִי תַּבְנִית נוֹף.

      עוֹפֶרֶת יְצוּקָה מְאֻפֵרֶת מְצוּקָה

      עַל מַצָּע טֶבַע וַצֶּבַע

      רְגָבָי אֲדָמָה בְּמִרְקָם נַחַל יָם

      פְּרוּעָה קְרוּעָה פְּרוּמָה - נִתְפֵּרֶת

      גֻּמָּה אַחַר גֻּמָּה נֶחְפֵּרֶת וְעוֹלָה,

      כְּיוֹרְדֵי דּוֹמָה מִשְּׁאוֹל

      חֲשׁוּבָה וּבַעֲלַת תְּשׁוּבָה. דְמוּמָה.

      מַחֲרִישָׁה בֵּין תַּלְמֵי זִכָּרוֹן וַחֲבוּלָה

      בְּחוּט שָׁנִי מַוְרִיד כְּדָם וְעוֹרֵק

      וְעוֹזֵב וּמוֹדֶה - תְּנֻחָם תְּרֻחָם.

      דרך ארוכה ופתלתלת עברה עבודה זו. את מאוד קיצונית בהתייחסותך

      לעבודותייך: את גורסת אותן ונהנית מהגריסה. יש לי חברה,

      שהיא ציירת. ציוריה תלויים בביתה, כשנמאס לה כמוך, היא מורחת צבע לבן

      על הציור ומציירת שוב מחדש ויצירה חדשה מקשטת את הקיר. העבודה

      המיוחדת הזאת עברה שלבים מרתקים. קראתי את מחשבותייך ומצאתי

      בהן תובנות של עומק. אין לי ספק שאת סקרנית, חקרנית ויצרנית, כי מתוך

      "האין" את בוראת "יש". "אישה, טוטם, כד". בשלב הראשון הייתה זהות

      בשלבים אותם צבעים סדרה אחת. בשלב השני צבעת אותם בצבעי היסוד

      ונתת להם ייחוד שלא היה. אחר כך בשלב השלישי, כל ציור קיבל ייחוד ועומק

      משלו  על מצע לבן . הצבע הלבן הבליט אותן פתאום הארת אותן במיוחדות.

      אהבתי את דרך ההתעסקות שלך בציור הראשון, דרך של חקירה צבעונית

      אמנם, אך היא דרך של מסע מרתק, גם השאלות שלך מוסיפות לבטים

      והתחבטויות על הדרך הזאת שבחרת בה. כל כולך היית בציור הזה : האצבעות,

      הידיים, השפכטלים והנשמה שלך.זו דרך שהביאה את המסע הזה להתעוררות

      מפוכחת שתפתור לך בעיות של הובלה וניידות.

       

      כשראיתי בתחילה את הציור התפור הזה, ראיתי את הדימוי של ארץ ישראל,

      שנתלשים ממנה שטחים כמו ימית, גוש קטיף והתפר הגס שבולט הוא התפר

      המדמם מתוך לבנו. בציור אמנם זה תפר עדין, אך אופן החיתוך שלך מראה

      על חיתוך פרוע הנוגס בכל איבריה של הדמות. זה מראה על חוסר שלמות.

      גם ביצירה אין שלמות. למרות שצבעי הירוק משתלטים יחד עם הצהוב

      והלבן, יש צמיחה המבליטה אנושיות. ונשאלת השאלה

      האם לאנושיות הארצית הזאת פיללתי? והתשובה באה דווקא מתוך הציור

      שעבר מסע תלאות של שינויים והתרגשויות, מסע המתאר מלאות בדמות

      אישה תוססת נשיות מתפרצת, ידיה מורמות מצדדי ראשה ועיניה פקוחות

      ומפוכחות כאילו היא אומרת: "זו אני, זה מה שיש לי להציע". אין שלמות

      בחיים. אני מייצגת תבנית של נוף טיפוסי. נוף שהוא חלק ממולדתי. ואם לא

      די בכך את משלימה את הדרך של המסע האישי של הדמות כמו מסעה

      האישי של היוצרת המנהלת דיאלוג עם עצמה: דיאלוג עם בריאת המילים,

      הלא את משוררת היוצרת יש מאין גם במילים. ולא סתם אלו נבחרו

      והפכו לפואמה המבליטה את ההתעסקות עם "אני תבנית נוף מולדת",

      בדיוק כמו טשרניחובסקי, שהבין עוד קודם שהאדם נוצר מאדמה והחיבור

      ביניהם הוא חיבור תבניתי. ככה באות מילותייך:"

      אֲנִי תַּבְנִית נוֹף.

      עוֹפֶרֶת יְצוּקָה מְאֻפֵרֶת מְצוּקָה

      עַל מַצָּע טֶבַע וַצֶּבַע

      רְגָבָי אֲדָמָה בְּמִרְקָם נַחַל יָם

      פְּרוּעָה קְרוּעָה פְּרוּמָה - נִתְפֵּרֶת

      גֻּמָּה אַחַר גֻּמָּה נֶחְפֵּרֶת וְעוֹלָה,

      כְּיוֹרְדֵי דּוֹמָה מִשְּׁאוֹל

      חֲשׁוּבָה וּבַעֲלַת תְּשׁוּבָה. דְמוּמָה.

      מַחֲרִישָׁה בֵּין תַּלְמֵי זִכָּרוֹן וַחֲבוּלָה

      בְּחוּט שָׁנִי מַוְרִיד כְּדָם וְעוֹרֵק

      וְעוֹזֵב וּמוֹדֶה - תְּנֻחָם תְּרֻחָם."

      והן מתקשרות היטב למה שרואים בציורך.האם התפר יכול להסתיר

      את הפצעים החבולים של הדמות, של הארץ עליה נלחמים מלחמת קיום?

      התפר הזה האדום הוא אותו עורק ראשי הנותן חיים לירוק,לצהוב וללבן

      לצמוח מתוך מפת הרגשות של הדמות לעולם טוב יותר, אולי חזון אחרית הימים,

      בו לא יהיה תפר זיכרון מדמם שיזכיר לנו, שלאהוב אישה או לאהוב ארץ תמיד

      יהיה כרוך במלחמה על לבה ועל מקומה בחיינו. אהבתי מאוד. תודה על השיתוף

      המרתק והמעניין בדרכך היצירתית.

      ''

      יהודית יהודית, איזו עבודה הרבצת כאן. ריגשת אותי מאד. אבל מאד.

      ירדת לנבכי ונפתולי השיר. קלטת את הריבוי משמעות האישית הפרטית, את אוניברסלית או יותר נכון הכללית המקומית. הבנת את התהליכים הפיזיים של היצירה, את העומק שלהם כאשר הם נתפסים כמטפורה. הבאת ציטוטים מתוך העבודה ( השיר והציור)ובקיצור לקחת את מפת הדרכים ששרטטתי כאן, והלכת בשבילים שלה, נכנסת גם לדרכים הצדדיות, נברת בשולי הדרכים ובסוף גם הגעת לדרך המלך.

      כולי מוקירה, מעריכה ואפילו נהנית מהמסע שהצטרפת אלי, במילה, באות, בצבע, ובכלל.

      תודה יקירה. זה מסוג התגובות שמעשירות את הפוסט ומצדיקות אפילו עוד יותר את קיומו.

       

      נורית יקרה.

      קיבלתי אימייל לסדר את תגובתי אצלך ,כדי שחברים בקפה יצליחו לקראה.

      אֲנִי תַּבְנִית נוֹף.

      עוֹפֶרֶת יְצוּקָה מְאֻפֵרֶת מְצוּקָה

      עַל מַצָּע טֶבַע וַצֶּבַע

      רְגָבָי אֲדָמָה בְּמִרְקָם נַחַל יָם

      פְּרוּעָה קְרוּעָה פְּרוּמָה - נִתְפֵּרֶת

      גֻּמָּה אַחַר גֻּמָּה נֶחְפֵּרֶת וְעוֹלָה,

      כְּיוֹרְדֵי דּוֹמָה מִשְּׁאוֹל

      חֲשׁוּבָה וּבַעֲלַת תְּשׁוּבָה. דְמוּמָה.

      מַחֲרִישָׁה בֵּין תַּלְמֵי זִכָּרוֹן וַחֲבוּלָה

      בְּחוּט שָׁנִי מַוְרִיד כְּדָם וְעוֹרֵק

      וְעוֹזֵב וּמוֹדֶה - תְּנֻחָם תְּרֻחָם.

      דרך ארוכה ופתלתלת עברה עבודה זו. את מאוד קיצונית בהתייחסותך

      לעבודותייך: את גורסת אותן ונהנית מהגריסה. יש לי חברה,

      שהיא ציירת. ציוריה תלויים בביתה, כשנמאס לה כמוך, היא מורחת צבע לבן

      על הציור ומציירת שוב מחדש ויצירה חדשה מקשטת את הקיר. העבודה

      המיוחדת הזאת עברה שלבים מרתקים. קראתי את מחשבותייך ומצאתי

      בהן תובנות של עומק. אין לי ספק שאת סקרנית, חקרנית ויצרנית, כי מתוך

      "האין" את בוראת "יש". "אישה, טוטם, כד". בשלב הראשון הייתה זהות

      בשלבים אותם צבעים סדרה אחת. בשלב השני צבעת אותם בצבעי היסוד

      ונתת להם ייחוד שלא היה. אחר כך בשלב השלישי, כל ציור קיבל ייחוד ועומק

      משלו  על מצע לבן . הצבע הלבן הבליט אותן פתאום הארת אותן במיוחדות.

      אהבתי את דרך ההתעסקות שלך בציור הראשון, דרך של חקירה צבעונית

      אמנם, אך היא דרך של מסע מרתק, גם השאלות שלך מוסיפות לבטים

      והתחבטויות על הדרך הזאת שבחרת בה. כל כולך היית בציור הזה : האצבעות,

      הידיים, השפכטלים והנשמה שלך.זו דרך שהביאה את המסע הזה להתעוררות

      מפוכחת שתפתור לך בעיות של הובלה וניידות.

       

      כשראיתי בתחילה את הציור התפור הזה, ראיתי את הדימוי של ארץ ישראל,

      שנתלשים ממנה שטחים כמו ימית, גוש קטיף והתפר הגס שבולט הוא התפר

      המדמם מתוך לבנו. בציור אמנם זה תפר עדין, אך אופן החיתוך שלך מראה

      על חיתוך פרוע הנוגס בכל איבריה של הדמות. זה מראה על חוסר שלמות.

      גם ביצירה אין שלמות. למרות שצבעי הירוק משתלטים יחד עם הצהוב

      והלבן, יש צמיחה המבליטה אנושיות. ונשאלת השאלה

      האם לאנושיות הארצית הזאת פיללתי? והתשובה באה דווקא מתוך הציור

      שעבר מסע תלאות של שינויים והתרגשויות, מסע המתאר מלאות בדמות

      אישה תוססת נשיות מתפרצת, ידיה מורמות מצדדי ראשה ועיניה פקוחות

      ומפוכחות כאילו היא אומרת: "זו אני, זה מה שיש לי להציע". אין שלמות

      בחיים. אני מייצגת תבנית של נוף טיפוסי. נוף שהוא חלק ממולדתי. ואם לא

      די בכך את משלימה את הדרך של המסע האישי של הדמות כמו מסעה

      האישי של היוצרת המנהלת דיאלוג עם עצמה: דיאלוג עם בריאת המילים,

      הלא את משוררת היוצרת יש מאין גם במילים. ולא סתם אלו נבחרו

      והפכו לפואמה המבליטה את ההתעסקות עם "אני תבנית נוף מולדת",

      בדיוק כמו טשרניחובסקי, שהבין עוד קודם שהאדם נוצר מאדמה והחיבור

      ביניהם הוא חיבור תבניתי. ככה באות מילותייך:"

      אֲנִי תַּבְנִית נוֹף.

      עוֹפֶרֶת יְצוּקָה מְאֻפֵרֶת מְצוּקָה

      עַל מַצָּע טֶבַע וַצֶּבַע

      רְגָבָי אֲדָמָה בְּמִרְקָם נַחַל יָם

      פְּרוּעָה קְרוּעָה פְּרוּמָה - נִתְפֵּרֶת

      גֻּמָּה אַחַר גֻּמָּה נֶחְפֵּרֶת וְעוֹלָה,

      כְּיוֹרְדֵי דּוֹמָה מִשְּׁאוֹל

      חֲשׁוּבָה וּבַעֲלַת תְּשׁוּבָה. דְמוּמָה.

      מַחֲרִישָׁה בֵּין תַּלְמֵי זִכָּרוֹן וַחֲבוּלָה

      בְּחוּט שָׁנִי מַוְרִיד כְּדָם וְעוֹרֵק

      וְעוֹזֵב וּמוֹדֶה - תְּנֻחָם תְּרֻחָם."

      והן מתקשרות היטב למה שרואים בציורך.האם התפר יכול להסתיר

      את הפצעים החבולים של הדמות, של הארץ עליה נלחמים מלחמת קיום?

      התפר הזה האדום הוא אותו עורק ראשי הנותן חיים לירוק,לצהוב וללבן

      לצמוח מתוך מפת הרגשות של הדמות לעולם טוב יותר, אולי חזון אחרית הימים,

      בו לא יהיה תפר זיכרון מדמם שיזכיר לנו, שלאהוב אישה או לאהוב ארץ תמיד

      יהיה כרוך במלחמה על לבה ועל מקומה בחיינו. אהבתי מאוד. תודה על השיתוף

      המרתק והמעניין בדרכך היצירתית.

        30/7/12 00:49:

      צטט: rachely111 2012-07-29 22:48:51

      איך נולד דבר פשוט נפלא ! זו אומנות. תודה.

      תודה רחלי. אכן, כך אפשר לראות מה קורה ליצירה במטבח שלה, ומאחורי הקלעים.

        30/7/12 00:48:

      צטט: sari di 2012-07-28 18:03:28

      תהליך ארוך ומופלא. גלגולים רבים שכולם בתוכך ומתורגמים ליצירה. מרגש.

      תודה שרי.

        30/7/12 00:48:

      צטט: ג.ע. 2 2012-07-28 11:47:07

      נורית היקרה, כמו שאת יודעת, התהליכים שלך מעניינים אותי, אבל הפוסט היה כל כך ארוך, שלקח לי מס' ימים לקרוא אותו בחלקים. אז הנה, עכשיו סיימתי. אני כמובן מכירה כבר את התמונה, וגם את התמונות המהוות חלק משלביה, אבל לא ידעתי או לפחות לא זכרתי שהיא חלק מהתערוכה "כן, לא, שחור, לבן". מכיוון שהתייחסתי כבר גם לתמונה הסופית, שנדמה לי נקראה אז "פרצופה של המדינה" או לפחות שהשתתפה בתערוכה בשם זה וגם לשיר המתלווה, אגיד הפעם שבהחלט מעניין לראות איך תמונה שהתחילה אי-שם בשנות ה-90 ממשיכה לחיות, וכמו אדם, עוברת אין ספור שינויים במהלך השנים, שבעצם מעניקים לה את החיות שלה.

      גימל יקירתי, כבר אמרתי לך פעם שאת יכולה כבר להיות ההיסטוריונית של העבודות שלי. זוכרת כל דבר איך נקרא ומתי היה. איזה כיף. צודקת הרשימה הזאת ארוכה ( ובעצם איזה רשימה שלי לא ארוכה?) ואני שמחה שהתייחסת אליה מספיק ברצינות בשביל לקרוא אותה בקצב שלך. ואכן, צדקת, ליצירה יש מסע, וכמו שאמרתי אני רק המתווך שמוביל אותה. בסוף המסע גם היא וגם אני מבינות ויודעות מה הייתה הדרך. והנה את רואה שעל אף שאת מכירה , כאן את מרבית התמונות, ואת המופעים השונים שלהם, תמיד מסתבר שמתחת מסתתר עוד משהו, עוד סיפור. תודה לך.

        30/7/12 00:44:

      צטט: debie30 2012-07-28 08:53:42

      נורית, תהליך היצירה שלך מרתק, מרתק ומרגש לקרוא את התהליך שכל יצירה עוברת לאורך זמן, אכן ליצירה כאן יש חיים משלה. תודה על השיתוף המיוחד הזה, יש בו משהו מאוד מעשיר.המון הצלחה

      דבי. שמחתי מאד למקרא דברייך. הגמול הכי גדול שיכול להיות לי לאחר שאני כותבת וחושפת, זה לקוות שיהיו קוראים סקרנים, שאכן יקראו בשקיקה מה שנכתב בחדות(וכאב) היצירה. תודה שעברת בקריאה את הסמע שתיארתי. שמחה שראית בזה סוג של העשרה. והמון תודה לך.

        30/7/12 00:41:

      צטט: שולה63 2012-07-28 06:50:10

      בשבת בבקר אני מתפנה לקרוא קראתי בעיון את גלגולו של ציור ציור של אישה- ההסברים של התהליכים מאד מענינים והשיר כמין חותמת לסיום. מבריק

      תודה לך שולה.

       

        30/7/12 00:41:

      צטט: פילוסופיה 2012-07-27 18:21:40

      הציור ואת אחד הם נשמה אצילה

      פילוסופיה, תודה. משפט אחד קצר וכה נוגע.

        29/7/12 22:48:
      איך נולד דבר פשוט נפלא ! זו אומנות. תודה.
        28/7/12 18:03:
      תהליך ארוך ומופלא. גלגולים רבים שכולם בתוכך ומתורגמים ליצירה. מרגש.
        28/7/12 11:47:
      נורית היקרה, כמו שאת יודעת, התהליכים שלך מעניינים אותי, אבל הפוסט היה כל כך ארוך, שלקח לי מס' ימים לקרוא אותו בחלקים. אז הנה, עכשיו סיימתי. אני כמובן מכירה כבר את התמונה, וגם את התמונות המהוות חלק משלביה, אבל לא ידעתי או לפחות לא זכרתי שהיא חלק מהתערוכה "כן, לא, שחור, לבן". מכיוון שהתייחסתי כבר גם לתמונה הסופית, שנדמה לי נקראה אז "פרצופה של המדינה" או לפחות שהשתתפה בתערוכה בשם זה וגם לשיר המתלווה, אגיד הפעם שבהחלט מעניין לראות איך תמונה שהתחילה אי-שם בשנות ה-90 ממשיכה לחיות, וכמו אדם, עוברת אין ספור שינויים במהלך השנים, שבעצם מעניקים לה את החיות שלה.
        28/7/12 08:53:
      נורית, תהליך היצירה שלך מרתק, מרתק ומרגש לקרוא את התהליך שכל יצירה עוברת לאורך זמן, אכן ליצירה כאן יש חיים משלה. תודה על השיתוף המיוחד הזה, יש בו משהו מאוד מעשיר.המון הצלחה
        28/7/12 06:50:
      בשבת בבקר אני מתפנה לקרוא קראתי בעיון את גלגולו של ציור ציור של אישה- ההסברים של התהליכים מאד מענינים והשיר כמין חותמת לסיום. מבריק
        27/7/12 18:21:
      הציור ואת אחד הם נשמה אצילה
        27/7/12 15:58:
      אחזור להתעמק לכשאתפנה.
        27/7/12 15:08:

      צטט: ניקיטה רנא 2012-07-27 15:04:37

      תשמעי העלית לי זיכרון עם פסיפס שהכנתי. לא יאמן... פשוט לא יאמן. יש לציורים לא רק גילגול אלה גם השלכות על החיים של הצייר. אני אוכל לספר לך בפרטי אך זה הרבה יותר מזה מניסיון. זה קטע שמאד הפתיע אותי בחיים. לא תארתי לעצמי עד כמה יש בזה עוצמה!!!

      מסכימה אתך מאד. כמובן. וסקרנית לשמוע את ההשלכות. מחכה בפרטי. ותודה לך.

        27/7/12 15:07:

      צטט: סטאר* 2012-07-27 13:35:43

      גלגולי נשמה של ציור הם דרך נפלאה להתבוננות עצמית מבפנים אל החוץ ודרכה להגיע אל החוצ פנים של הווייתנו , דרך נפתולי ושבילי ה(ע)אור... בהארה " זאת התוצאה " נהניתי לקרוא את רשימתך ואת התגובות . שבת מוארת ופוריה .

      כוכי יקרה. ראשית תודה על דברייך הנהדרים ובעיקר אני שמחה שאכן צללת לרשימה וקראת.

      אהבתי גם את המשחק בין ה(ע) אור. נראה לי שיש לנו כמה קווים משיקים. יש לי ציור שנקרא 'העור והצל' , וציור זה ( אם תלחצי תוכלי לראותו, גם מתכתב עם שיר של המשורר אשר רייך - אפשר לקרוא אותו כאן  ( לא חייבים כמובן, הוא פשוט אסוסיאציה למה שאת כתבת כאן.

      ושוב תודה.

        27/7/12 15:04:
      תשמעי העלית לי זיכרון עם פסיפס שהכנתי. לא יאמן... פשוט לא יאמן. יש לציורים לא רק גילגול אלה גם השלכות על החיים של הצייר. אני אוכל לספר לך בפרטי אך זה הרבה יותר מזה מניסיון. זה קטע שמאד הפתיע אותי בחיים. לא תארתי לעצמי עד כמה יש בזה עוצמה!!!
        27/7/12 15:02:

      צטט: ד'ר רותי לאופר 2012-07-27 08:20:03

      ציבעוני במובן העמוק והטוב של המלה. וכרגיל, מחייב קריאה שניה ושלישית.

      תודה רותי. אהבתי את ה'עומק' של הצבעוניות...

        27/7/12 15:01:

      צטט: חופר סדרתי :) 2012-07-27 08:11:42

      *

      תודה לחופר.

        27/7/12 15:01:

      צטט: שיר_שטוטית 2012-07-27 03:10:30

      כל כך הרבה לגלגל * בשעה זו לילה טופ נורית

      תודה שיטוטית. מי שלא רוצה לגלגל הוא יכול לשוטט ( במיוחד אם גם זה השם שלו...) קריצה

        27/7/12 13:35:
      גלגולי נשמה של ציור הם דרך נפלאה להתבוננות עצמית מבפנים אל החוץ ודרכה להגיע אל החוצ פנים של הווייתנו , דרך נפתולי ושבילי ה(ע)אור... בהארה " זאת התוצאה " נהניתי לקרוא את רשימתך ואת התגובות . שבת מוארת ופוריה .
        27/7/12 08:20:
      ציבעוני במובן העמוק והטוב של המלה. וכרגיל, מחייב קריאה שניה ושלישית.
        27/7/12 08:11:
      *
        27/7/12 03:10:
      כל כך הרבה לגלגל * בשעה זו לילה טופ נורית
        27/7/12 00:04:

      צטט: razam-דודי רצם 2012-07-26 20:32:00

      לאחר שקראתי את שם הפוסט, עלתה במוחי אסוציאציה לסיפורים על "דרוזים" וגלגול הנשמות.... אבל את היית בכיוון אחר... אספר לך סיפור עלי. בצעירותי כשאימנתי קבוצה בוגרת בכדוריד, מכוון שלא היו לי תנאים נוחים, נאלצתי להיות": הנהג המסיע, האפסנאי שמוביל ציוד, שחקן מחליף, ראש קבוצה,והמאמן. הדבר דומה לדבריך:" אני צריכה להיות זו שגם מציירת, גם מובילה, גם לוקחת, גם פורקת וכו' (זמן מבוזבז עבר אמן יוצר וחבל). ובכן, אינני יכולה להרשות לעצמי להשיג איזה מוביל מזדמן (אפילו בתשלום)". נורית, אני רוצה להמחיש לך כיצד אני רואה את כל התהליך שלך, בצורה מטאפורית. את שטה בסירה ששמה: "התחלה", משוט ומצוף על הגוף חיש למורד הנחל עם תיבה גדולה ופתוחה (עם מספר בקבוקי בירה לדרך) כך המסע מתחיל... בהמשך את נתקלת במחסומים שצרכים ידע תכני עליהם את מתגברת בזכות יצירתיות וניסיון שצברת... לפעמים הנחל זורם חזק ונופלים מהתיבה חפצים או שאת זרקת למים דברים לא רלוונטית בזמן השיט, כי הם היו כבדים אז על הסירה, כדי ליצור יציבות מסוימות עד שתגיעי ליעד ...,מקסימום את תאספי את הנותר בהמשך...לכן את מביטה לצדדים... פוגשת באנשים עם סירות כמו שלך, נעזרים אחד בשני ע"י עצות על המשך המסע לאורך הנחל, מחלפים מטענים או שומרים על מטענים של אחרים... בסופו של מסע, הסירה והמטענים שלך קבלו רטיבות וחלק נמוג ונהרס, את טיפלת,תיקנת ובנית מחדש מהחומרים שלא שרדו, כולל שיפוץ הסירה ושם הסירה כעת :"התפתחות" השם והמטען קבלו ממד אחר... ומוכנים לנוע בהמשך המסע המאתגר . לעת ערב על הבר הווירטואלי, אנחנו יושבת אתך על כוס בירה קוראים את שירתך בשקיקה,ושומעים על חוויות מרגשות במהלך השיט בנחל הגואש, על דרך קבלת החלטות שלך...בקצרה, זהו סיפור האמנותי המדהים שלך שהגיע עד הלום. תודה על החוויה "המשייטת" והמלמדת.

      ואני עליתי על הסירה שלך עכשיו ושטתי אתה בצד סירתי שלי לראות את המסע הזה. כי זכרתי, אמרו לי לא פעם, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. איזה יופי של מסע עשית לנו כאן. מדהים דודי. והנה אתה עובר מסיפורי שוק לסיפורי ים.... איזה יופי.

        27/7/12 00:01:

      צטט: איציק אביב 2012-07-26 19:58:44

      מושקע, מעניין, יצירתי.

      תודה איציק.

       

        27/7/12 00:00:

      צטט: שולה ניסים 2012-07-26 17:26:32

      דרוש הרבה אומץ לחתוך עבודת אמנות  ולחבר מחדש באמצעות תפירה. כי מה יהיה אם לא נהייה שבעי רצון מהתוצאה ולא ייצא כמו שחשבנו? סתם חתכנו? נזרוק לפח? הצליח לך, וגם אם לא היה מצליח, זה חלק מהמסע.(  גם אני קילקלתי עבודות ) ברגע שמוכנים לשלם את המחיר, אפשר לעשות הרבה ולהגיע רחוק.  ומאוד אהבתי את השיר נורית.

      הי שולה, אמרת כאן כמה דברים חשובים מאד בעיני. וכמובן שאני רוצה להתייחס אליהם. ראשית, נכון כנראה וזה מה שרבים אומרים לי, שצריך אומץ. אבל, האמת אני לא מרגישה שאני צריכה אומץ. אני לא סוגדת לעבודות שלי, בטח לא לתוצר, ובכלל לא לחפץ. אני כן סוגדת לתהליך. התהליך בעיני הוא כל העניין כולו, נראה לי שאני משועבדת לתהליך כמו עבד נרצע. אבל, צריך לומר, מה שגם הייתי נוהגת לומר לסטודנטים שלי, אין מקום ואין צורך להתאהב בעבודה. כי כמו שגם את אמרת כאן, ברגע שמתאהבים עוצרים, ואז נוצר קבעון שגם עלול לתקוע את העבודה. אם מוכנים, כדברייך, לשלם את מחיר הסיכון, אפשר, כך אני חושבת, להגיע באמת רחוק. עוד דבר אחד, אומר. אצלי לא קיים החשש הזה שאם לא אצליח. לא שאני בטוחה במאה אחוז בהצלחותיי, אלא שאינני יודעת מה זה נקרא להצליח. באמנות, אין תוצאה ידועה מראש שאליה צריך לשאוף. אין כאן להצליח, יש כאן לעשות. הציור או התוצר הסופי נבנה, מתפתח, אני מדברת אתו ועבודת אתו ועליו עד שהוא נהיה מה שהוא צריך להיות. יחד עם זה אני חייבת להודות, שכאשר ראיתי בעיני רוחי את החיתוך והתפרים, ראיתי את זה בדיוק כך וידעתי שזה הטאצ' האחרון שעבודה זו צריכה. היא כאילו ביקשה ממני להתפרק כדי להבנות..... ותודה לך. שמחה שאהבת את השיר.

       

       

       

        26/7/12 23:47:

      צטט: יהודית מליק שירן 2012-07-26 08:15:39

      אֲנִי תַּבְנִית נוֹף.

      עוֹפֶרֶת יְצוּקָה מְאֻפֵרֶת מְצוּקָה

      עַל מַצָּע טֶבַע וַצֶּבַע

      רְגָבָי אֲדָמָה בְּמִרְקָם נַחַל יָם

      פְּרוּעָה קְרוּעָה פְּרוּמָה - נִתְפֵּרֶת

      גֻּמָּה אַחַר גֻּמָּה נֶחְפֵּרֶת וְעוֹלָה,

      כְּיוֹרְדֵי דּוֹמָה מִשְּׁאוֹל

      חֲשׁוּבָה וּבַעֲלַת תְּשׁוּבָה. דְמוּמָה.

      מַחֲרִישָׁה בֵּין תַּלְמֵי זִכָּרוֹן וַחֲבוּלָה

      בְּחוּט שָׁנִי מַוְרִיד כְּדָם וְעוֹרֵק

      וְעוֹזֵב וּמוֹדֶה - תְּנֻחָם תְּרֻחָם.

      דרך ארוכה ופתלתלת עברה עבודה זו. את מאוד קיצונית בהתייחסותך לעבודותייך: את גורסת אותן ונהנית מהגריסה. יש לי חברה, שהיא ציירת. ציוריה תלויים בביתה, כשנמאס לה כמוך, היא מורחת צבע לבן על הציור ומציירת שוב מחדש ויצירה חדשה מקשטת את הקיר. העבודה המיוחדת הזאת עברה שלבים מרתקים. קראתי את מחשבותייך ומצאתי בהן תובנות של עומק. אין לי ספק שאת סקרנית, חקרנית ויצרנית, כי מתוך "האין" את בוראת "יש". "אישה, טוטם, כד". בשלב הראשון הייתה זהות בשלבים אותם צבעים סדרה אחת. בשלב השני צבעת אותם בצבעי היסוד ונתת להם ייחוד שלא היה. אחר כך בשלב השלישי, כל ציור קיבל ייחוד ועומק משלו  על מצע לבן . הצבע הלבן הבליט אותן פתאום הארת אותן במיוחדות. אהבתי את דרך ההתעסקות שלך בציור הראשון, דרך של חקירה צבעונית אמנם, אך היא דרך של מסע מרתק, גם השאלות שלך מוסיפות לבטים והתחבטויות על הדרך הזאת שבחרת בה. כל כולך היית בציור הזה : האצבעות, הידיים, השפכטלים והנשמה שלך.זו דרך שהביאה את המסע הזה להתעוררות מפוכחת שתפתור לך בעיות של הובלה וניידות.

       

      כשראיתי בתחילה את הציור התפור הזה, ראיתי את הדימוי של ארץ ישראל, שנתלשים ממנה שטחים כמו ימית, גוש קטיף והתפר הגס שבולט הוא התפר המדמם מתוך לבנו. בציור אמנם זה תפר עדין, אך אופן החיתוך שלך מראה על חיתוך פרוע הנוגס בכל איבריה של הדמות. זה מראה על חוסר שלמות. גם ביצירה אין שלמות. למרות שצבעי הירוק משתלטים יחד עם הצהוב והלבן, יש צמיחה המבליטה אנושיות. ונשאלת השאלה

      האם לאנושיות הארצית הזאת פיללתי? והתשובה באה דווקא מתוך הציור שעבר מסע

      תלאות של שינויים והתרגשויות, מסע המתאר מלאות בדמות אישה תוססת נשיות מתפרצת, ידיה מורמות מצדדי ראשה ועיני פקוחות ומפוכחות כאילו היא אומרת: "זו אני, זה מה שיש לי להציע". אין שלמות בחיים. אני מייצגת תבנית של נוף טיפוסי. נוף שהוא חלק ממולדתי. ואם לא די בכך את משלימה את הדרך של המסע האישי של הדמות כמו מסעה האישי של היוצרת המנהלת דיאלוג עם עצמה: דיאלוג עם בריאת המילים, הלא את משוררת היוצרת יש מאין גם במילים. ולא סתם אלו נבחרו והפכו לפואמה המבליטה את ההתעסקות עם "אני תבנית נוף מולדת", בדיוק כמו טשרניחובסקי, שהבין עוד קודם שהאדם נוצר מאדמה והחיבור ביניהם הוא חיבור תבניתי. ככה באות מילותייך:"

      אֲנִי תַּבְנִית נוֹף.

      עוֹפֶרֶת יְצוּקָה מְאֻפֵרֶת מְצוּקָה

      עַל מַצָּע טֶבַע וַצֶּבַע

      רְגָבָי אֲדָמָה בְּמִרְקָם נַחַל יָם

      פְּרוּעָה קְרוּעָה פְּרוּמָה - נִתְפֵּרֶת

      גֻּמָּה אַחַר גֻּמָּה נֶחְפֵּרֶת וְעוֹלָה,

      כְּיוֹרְדֵי דּוֹמָה מִשְּׁאוֹל

      חֲשׁוּבָה וּבַעֲלַת תְּשׁוּבָה. דְמוּמָה.

      מַחֲרִישָׁה בֵּין תַּלְמֵי זִכָּרוֹן וַחֲבוּלָה

      בְּחוּט שָׁנִי מַוְרִיד כְּדָם וְעוֹרֵק

      וְעוֹזֵב וּמוֹדֶה - תְּנֻחָם תְּרֻחָם."

      והן מתקשרות היטב למה שרואים בציורך.האם התפר יכול להסתיר את הפצעים החבולים של הדמות, של הארץ עליה נלחמים מלחמת קיום? התפר הזה האדום הוא אותו עורק ראשי הנותן חיים לירוק,לצהוב וללבן לצמוח מתוך מפת הרגשות של הדמות לעולם טוב יותר, אולי חזון אחרית הימים, בו לא יהיה תפר זיכרון מדמם שיזכיר לנו, שלאהוב אישה או לאהוב ארץ תמיד יהיה כרוך במלחמה על לבה ועל מקומה בחיינו. אהבתי מאוד. תודה על השיתוף המרתק והמעניין בדרכך היצירתית.

      ''

      יהודית יהודית, איזו עבודה הרבצת כאן. ריגשת אותי מאד. אבל מאד.

      ירדת לנבכי ונפתולי השיר. קלטת את הריבוי משמעות האישית הפרטית, את אוניברסלית או יותר נכון הכללית המקומית. הבנת את התהליכים הפיזיים של היצירה, את העומק שלהם כאשר הם נתפסים כמטפורה. הבאת ציטוטים מתוך העבודה ( השיר והציור)ובקיצור לקחת את מפת הדרכים ששרטטתי כאן, והלכת בשבילים שלה, נכנסת גם לדרכים הצדדיות, נברת בשולי הדרכים ובסוף גם הגעת לדרך המלך.

      כולי מוקירה, מעריכה ואפילו נהנית מהמסע שהצטרפת אלי, במילה, באות, בצבע, ובכלל.

      תודה יקירה. זה מסוג התגובות שמעשירות את הפוסט ומצדיקות אפילו עוד יותר את קיומו.

        26/7/12 23:42:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2012-07-26 05:29:59

      מרתקים השילובים שלך והצבעוניות הזו של כל החלקים מהממת ממש. את מסע כולך בתוך החיים. מסע של הרים וגבעות גאיות עליות מורדות והכל כל כך מלא צבע.

      בשני משפטים קצרים אמרת הכל. הבנת בדיוק את ההקבלה בין נוף אנושי פנימי ובין נוף חיצוני. כמו שגם הבנת את התרתי משמע של המסע - איזה יופי. תודה .

        26/7/12 23:41:

      צטט: perach1 2012-07-26 01:40:54

      " אֲנִי תַּבְנִית נוֹף. עוֹפֶרֶת יְצוּקָה מְאֻפֵרֶת מְצוּקָה עַל מַצָּע טֶבַע וַצֶּבַע רְגָבָי אֲדָמָה בְּמִרְקָם נַחַל יָם פְּרוּעָה קְרוּעָה פְּרוּמָה - נִתְפֵּרֶת גֻּמָּה אַחַר גֻּמָּה נֶחְפֵּרֶת וְעוֹלָה, כְּיוֹרְדֵי דּוֹמָה מִשְּׁאוֹל חֲשׁוּבָה וּבַעֲלַת תְּשׁוּבָה ".... איזה יופי של כתיבה .. ויצירה .. ! תודה על הפוסט היפה והמושקע .. !

      תודה לך פרח. אהבתי לראות את הציטוט מנותק מהשאר - פתאום ראיתי אותו טוב יותר ואחרת. תודה.

        26/7/12 20:32:
      לאחר שקראתי את שם הפוסט, עלתה במוחי אסוציאציה לסיפורים על "דרוזים" וגלגול הנשמות.... אבל את היית בכיוון אחר... אספר לך סיפור עלי. בצעירותי כשאימנתי קבוצה בוגרת בכדוריד, מכוון שלא היו לי תנאים נוחים, נאלצתי להיות": הנהג המסיע, האפסנאי שמוביל ציוד, שחקן מחליף, ראש קבוצה,והמאמן. הדבר דומה לדבריך:" אני צריכה להיות זו שגם מציירת, גם מובילה, גם לוקחת, גם פורקת וכו' (זמן מבוזבז עבר אמן יוצר וחבל). ובכן, אינני יכולה להרשות לעצמי להשיג איזה מוביל מזדמן (אפילו בתשלום)". נורית, אני רוצה להמחיש לך כיצד אני רואה את כל התהליך שלך, בצורה מטאפורית. את שטה בסירה ששמה: "התחלה", משוט ומצוף על הגוף חיש למורד הנחל עם תיבה גדולה ופתוחה (עם מספר בקבוקי בירה לדרך) כך המסע מתחיל... בהמשך את נתקלת במחסומים שצרכים ידע תכני עליהם את מתגברת בזכות יצירתיות וניסיון שצברת... לפעמים הנחל זורם חזק ונופלים מהתיבה חפצים או שאת זרקת למים דברים לא רלוונטית בזמן השיט, כי הם היו כבדים אז על הסירה, כדי ליצור יציבות מסוימות עד שתגיעי ליעד ...,מקסימום את תאספי את הנותר בהמשך...לכן את מביטה לצדדים... פוגשת באנשים עם סירות כמו שלך, נעזרים אחד בשני ע"י עצות על המשך המסע לאורך הנחל, מחלפים מטענים או שומרים על מטענים של אחרים... בסופו של מסע, הסירה והמטענים שלך קבלו רטיבות וחלק נמוג ונהרס, את טיפלת,תיקנת ובנית מחדש מהחומרים שלא שרדו, כולל שיפוץ הסירה ושם הסירה כעת :"התפתחות" השם והמטען קבלו ממד אחר... ומוכנים לנוע בהמשך המסע המאתגר . לעת ערב על הבר הווירטואלי, אנחנו יושבת אתך על כוס בירה קוראים את שירתך בשקיקה,ושומעים על חוויות מרגשות במהלך השיט בנחל הגואש, על דרך קבלת החלטות שלך...בקצרה, זהו סיפור האמנותי המדהים שלך שהגיע עד הלום. תודה על החוויה "המשייטת" והמלמדת.
        26/7/12 19:58:
      מושקע, מעניין, יצירתי.
        26/7/12 17:26:

      דרוש הרבה אומץ לחתוך עבודת אמנות  ולחבר מחדש באמצעות תפירה. כי מה יהיה אם לא נהייה שבעי רצון מהתוצאה ולא ייצא כמו שחשבנו? סתם חתכנו? נזרוק לפח? הצליח לך, וגם אם לא היה מצליח, זה חלק מהמסע.(  גם אני קילקלתי עבודות ) ברגע שמוכנים לשלם את המחיר, אפשר לעשות הרבה ולהגיע רחוק.  ומאוד אהבתי את השיר נורית.

       

       

      אֲנִי תַּבְנִית נוֹף.

      עוֹפֶרֶת יְצוּקָה מְאֻפֵרֶת מְצוּקָה

      עַל מַצָּע טֶבַע וַצֶּבַע

      רְגָבָי אֲדָמָה בְּמִרְקָם נַחַל יָם

      פְּרוּעָה קְרוּעָה פְּרוּמָה - נִתְפֵּרֶת

      גֻּמָּה אַחַר גֻּמָּה נֶחְפֵּרֶת וְעוֹלָה,

      כְּיוֹרְדֵי דּוֹמָה מִשְּׁאוֹל

      חֲשׁוּבָה וּבַעֲלַת תְּשׁוּבָה. דְמוּמָה.

      מַחֲרִישָׁה בֵּין תַּלְמֵי זִכָּרוֹן וַחֲבוּלָה

      בְּחוּט שָׁנִי מַוְרִיד כְּדָם וְעוֹרֵק

      וְעוֹזֵב וּמוֹדֶה - תְּנֻחָם תְּרֻחָם.

      דרך ארוכה ופתלתלת עברה עבודה זו. את מאוד קיצונית בהתייחסותך לעבודותייך: את גורסת אותן ונהנית מהגריסה. יש לי חברה, שהיא ציירת. ציוריה תלויים בביתה, כשנמאס לה כמוך, היא מורחת צבע לבן על הציור ומציירת שוב מחדש ויצירה חדשה מקשטת את הקיר. העבודה המיוחדת הזאת עברה שלבים מרתקים. קראתי את מחשבותייך ומצאתי בהן תובנות של עומק. אין לי ספק שאת סקרנית, חקרנית ויצרנית, כי מתוך "האין" את בוראת "יש". "אישה, טוטם, כד". בשלב הראשון הייתה זהות בשלבים אותם צבעים סדרה אחת. בשלב השני צבעת אותם בצבעי היסוד ונתת להם ייחוד שלא היה. אחר כך בשלב השלישי, כל ציור קיבל ייחוד ועומק משלו  על מצע לבן . הצבע הלבן הבליט אותן פתאום הארת אותן במיוחדות. אהבתי את דרך ההתעסקות שלך בציור הראשון, דרך של חקירה צבעונית אמנם, אך היא דרך של מסע מרתק, גם השאלות שלך מוסיפות לבטים והתחבטויות על הדרך הזאת שבחרת בה. כל כולך היית בציור הזה : האצבעות, הידיים, השפכטלים והנשמה שלך.זו דרך שהביאה את המסע הזה להתעוררות מפוכחת שתפתור לך בעיות של הובלה וניידות.

       

      כשראיתי בתחילה את הציור התפור הזה, ראיתי את הדימוי של ארץ ישראל, שנתלשים ממנה שטחים כמו ימית, גוש קטיף והתפר הגס שבולט הוא התפר המדמם מתוך לבנו. בציור אמנם זה תפר עדין, אך אופן החיתוך שלך מראה על חיתוך פרוע הנוגס בכל איבריה של הדמות. זה מראה על חוסר שלמות. גם ביצירה אין שלמות. למרות שצבעי הירוק משתלטים יחד עם הצהוב והלבן, יש צמיחה המבליטה אנושיות. ונשאלת השאלה

      האם לאנושיות הארצית הזאת פיללתי? והתשובה באה דווקא מתוך הציור שעבר מסע

      תלאות של שינויים והתרגשויות, מסע המתאר מלאות בדמות אישה תוססת נשיות מתפרצת, ידיה מורמות מצדדי ראשה ועיני פקוחות ומפוכחות כאילו היא אומרת: "זו אני, זה מה שיש לי להציע". אין שלמות בחיים. אני מייצגת תבנית של נוף טיפוסי. נוף שהוא חלק ממולדתי. ואם לא די בכך את משלימה את הדרך של המסע האישי של הדמות כמו מסעה האישי של היוצרת המנהלת דיאלוג עם עצמה: דיאלוג עם בריאת המילים, הלא את משוררת היוצרת יש מאין גם במילים. ולא סתם אלו נבחרו והפכו לפואמה המבליטה את ההתעסקות עם "אני תבנית נוף מולדת", בדיוק כמו טשרניחובסקי, שהבין עוד קודם שהאדם נוצר מאדמה והחיבור ביניהם הוא חיבור תבניתי. ככה באות מילותייך:"

      אֲנִי תַּבְנִית נוֹף.

      עוֹפֶרֶת יְצוּקָה מְאֻפֵרֶת מְצוּקָה

      עַל מַצָּע טֶבַע וַצֶּבַע

      רְגָבָי אֲדָמָה בְּמִרְקָם נַחַל יָם

      פְּרוּעָה קְרוּעָה פְּרוּמָה - נִתְפֵּרֶת

      גֻּמָּה אַחַר גֻּמָּה נֶחְפֵּרֶת וְעוֹלָה,

      כְּיוֹרְדֵי דּוֹמָה מִשְּׁאוֹל

      חֲשׁוּבָה וּבַעֲלַת תְּשׁוּבָה. דְמוּמָה.

      מַחֲרִישָׁה בֵּין תַּלְמֵי זִכָּרוֹן וַחֲבוּלָה

      בְּחוּט שָׁנִי מַוְרִיד כְּדָם וְעוֹרֵק

      וְעוֹזֵב וּמוֹדֶה - תְּנֻחָם תְּרֻחָם."

      והן מתקשרות היטב למה שרואים בציורך.האם התפר יכול להסתיר את הפצעים החבולים של הדמות, של הארץ עליה נלחמים מלחמת קיום? התפר הזה האדום הוא אותו עורק ראשי הנותן חיים לירוק,לצהוב וללבן לצמוח מתוך מפת הרגשות של הדמות לעולם טוב יותר, אולי חזון אחרית הימים, בו לא יהיה תפר זיכרון מדמם שיזכיר לנו, שלאהוב אישה או לאהוב ארץ תמיד יהיה כרוך במלחמה על לבה ועל מקומה בחיינו. אהבתי מאוד. תודה על השיתוף המרתק והמעניין בדרכך היצירתית.

      ''

        26/7/12 05:29:
      מרתקים השילובים שלך והצבעוניות הזו של כל החלקים מהממת ממש. את מסע כולך בתוך החיים. מסע של הרים וגבעות גאיות עליות מורדות והכל כל כך מלא צבע.
        26/7/12 01:40:
      " אֲנִי תַּבְנִית נוֹף. עוֹפֶרֶת יְצוּקָה מְאֻפֵרֶת מְצוּקָה עַל מַצָּע טֶבַע וַצֶּבַע רְגָבָי אֲדָמָה בְּמִרְקָם נַחַל יָם פְּרוּעָה קְרוּעָה פְּרוּמָה - נִתְפֵּרֶת גֻּמָּה אַחַר גֻּמָּה נֶחְפֵּרֶת וְעוֹלָה, כְּיוֹרְדֵי דּוֹמָה מִשְּׁאוֹל חֲשׁוּבָה וּבַעֲלַת תְּשׁוּבָה ".... איזה יופי של כתיבה .. ויצירה .. ! תודה על הפוסט היפה והמושקע .. !
        25/7/12 21:42:

      צטט: רק "רגע" 2012-07-25 21:33:41

      מרתק !!

      רק "רגע" , חכי שנייה אני רוצה להגיד לך תודה. שמחתי שהיה לך מרתק.

        25/7/12 21:33:
      מרתק !!

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין