כותרות TheMarker >
    ';
    0

    "סוף סוף אני יכול לעשות את כל מה שאי פעם חלמתי ..."

    5 תגובות   יום חמישי, 26/7/12, 17:38

    כתלמיד מצטיין בעיירה הקטנה בוז'עד שבמרוקו, שאול אלבז נשלח ללימודים בעיר הגדולה קזבלנקה כשעדיין לא מלאו לו 12 שנים * בקזבלנקה הוא מנהל, יחד עם אחותו ויויאן, חיים עצמאים, הרחק מבית הוריו ומחברי ילדותו* אירועי "השבת השחורה" בקיץ 1955 והעובדה שהמשפחה אך בנס ניצלה, מביאה את המשפחה לעלות ל"פלסטינה"* ונשלחה "להפריח את השממה" במעברה בשדרות * שאול לא נשאר שמן רב בשדרות. עד מהרה נרשם (יחד עם אחותו ואחיו הצעיר) לעליית הנוער ושלושתם נקלטו בחוות הציוני בירושלים. "שם עוצבה אישיותי" מעיד שאול על עצמו. "שם למדתי מה זה  להיות "ישראלי" * ב1961 הוא מתגייס לצבא בראש "גדעין נח"ל" שיסד את מי –עמי. * במהלך "מלחמת ששת החמים" הוא משתתף ב"שחרור ירושלים במדגרת חטיבת הצנחנים, נפצע אנושות ומסרב לגשת לוועדה רפואית שתקבע לו אחוז נכות "כדי "לא לגזול כספים מהמדינה".

     

    קרוב לחמישים שנה עוסק שאול בחינוך הדור הצעיר (כמדריך כמורה, כמנהל פנימייה, כמנהל בית ספר, כמרצה בסמינר למורים ובשני העשורים האחרונים כמנהל כפר הנוער החקלאי מאיר שפיה * בשנת 2000 זוכה הכפר ב"פרס שר החינוך" ושאול נבחר לברך בשם כל המוסדות החינוכיים המצטיינים בטכס שהתקיים ב"משכן נשיאי ישראל" .

     

    לאחר כמעט 50 שנות בעשייה חינוכית, הוא פורש והוא יכול להביט אחורה בסיפוק * גם אחרי הפרישה הוא לא מזניח את העיסוק בחינוך: הוא ממשיך לעסוק בהכשרת דור צעיר של מנהלי מוסדות חינוך * הפרישה עושה טוב לשאול: הוא נישא בשנית וחי באושר עם רעייתו ז'קי בקיבוץ מגל. הוא פנוי יותר ויכול לחזור ל"אהבותיו" שהוזנחו עקב התובענות של העשייה החינוכית: כתיבה, קריאה, פיסול וטיולים ברחבי העולם * בימים אלה הוא משיק את הספר הראשון בסדרה החינוכית לילדים "העולם של אגם" (אגם היא נכדתו הראשונה) שראה אור בהוצאת הספרים אופיר ביכורים: "חתולנד" שעוסק בקבלת השונה (עוד שלושה ספרים נמצאים בתהליך הוצאה לאור ועוד היד נטויה) * בעיניו הכתיבה לילדים היא בבחינת סגירת מעגל ומענה לחלום שהוחמץ: חינוך הגיל הרך

     

    ביולי שאול אלבז יהיה בן 69, אבל מבחינתו הגיל אינו התרגיל. לפני כשנה התחתן בשנית וכפי שזה נשמע, מדובר בזוגיות צעירה ומאושרת. הוא מתגורר עם רעייתו ז'קי בקיבוץ מגל, ומבחינתו אלו הם עוד שני חלומות שהתגשמו: גם אהבה חדשה וגם חיים בקיבוץ עליהם תמיד חלם. עכשיו הוא כבר יכול להתפנות לשאר חלומותיו.

    הפרישה לגמלאות מאפשרת לו להתמסר לשלושה עיסוקים אהובים שהוזנחו, כשהראשון שבהם הוא הכתיבה. "חתולנד" – פרי ביכורים, בהוצאת הספרים "אופיר ביכורים. הסדרה נושאת את הכותרת "העולם של אגם", על שמה של אגם נכדתו הראשונה, ממנה הוא קיבל את ההשראה לא רק לסיפורים, אלא גם לתובנה (שבאה אחרי המסע הארוך ורווי אתגרים הישגים בשדה החינוך) שהדבר שהכי ממלא אותו וגורם לו סיפוק ממשי הוא הנחלת ערכים הומניסטים כבר בגיל הרך. זהו הייעוד שקבע לעצמו עת החליט להתמסר לכתיבת ספרי ילדים דווקא.

    לצד אהבתו לכתיבה, חוזר שאול לאהבה ישנה ששנים הוזנחה בגלל תובענותו של העיסוק החינוכי: הפיסול. ב 18 ביולי עומדת להיפתח תערוכה עבודותיו בגלריה בגן שמואל, תחת הכותרת "בריאה". כל אלה אינם מפריעים לו להמשיך בעיסוק החינוכי, וכיום הוא עוסק באימון מנהלי כפרי נוער ובהכשרת דור מנהלים מחנכים עתידי.

     

    ''

    "מה שחלף, מת"

    שאול אלבז נולד בעיירה נידחת במרוקו. בשל הצטיינותו בלימודים הוא "נאלץ" לעבור בגיל 12 להמשך לימודים בקזבלנקה. רק ילד אחד מכל מחזור היה זוכה בכבוד הזה. אחותו הגדולה עשתה זאת שנה לפניו, וכשהוא הצטרף אליה הם שכרו דירת חדר וניהלו את חייהם באופן עצמאי. אח ואחות בת פחות מ 14, לבד בעיר הגדולה, הרחק מבית ההורים, הרחק מחברי הילדות. המשפחה תשוב ותתאחד בנסיבות עצובות. פרעות קשות נערכו ביהודי העיירה באותה "שבת שחורה" שתיחרט בזיכרונו ובמידה רבה תהווה מבחינתו אירוע מכונן. עד היום רטט עובר בכל גופו כשהוא נזכר ביהודי הזקן שנטבח מול עינו. אך כפסע היה בין השמדתה של כל המשפחה עת שהפורעים צרו על ביתם ועמדו להצית אותו על כל יושביו. עתה, גם אביו הבין שאין ליהודים תקווה ותוחלת בהישארות בעיירה ההפכפכה ויש לעזוב בלא דיחוי. כך הבינו כל שאר יהודי העיירה, ובחלוף שישה חודשים לא נותר בעיירה יהודי אחד לרפואה. הקהילה היהודית נפוצה לכל עבר. גם משפחת אלבז נמלטה על נפשה וב 1956 הם עולים ארצה. הם נשלחים "להפריח את השממה" במעברת שדרות שאכן הייתה רק מדבר ושממה. ההתאקלמות הייתה קשה. המשפחה שחייתה בפאר ובכבוד במרוקו, נאלצה להסתגל לתנאים הקשים ששררו אז בשדרות. 10 נפשות בפחון שגודל כגודל של חדר. האב הגאה שנחשב לסוחר אמיד במרוקו נאלץ לעבוד ב"ייעור" והיה חוזר מידי יום כשידיו שוטטות דם, וזה במקרה הטוב כשכבר הייתה עבודה. לרוב, גם זה לא היה. גם בית ספר לא היה. הילדים קובצו למספר שעות פחונים ששימשו ככיתות לימוד, וביתר הזמן הם שוטטו בשדות של הקיבוצים שמסביב וליקטו חלקי תפוחי אדמה וגזרים שנותרו שם לאחר האסיף.  למרות המצב הקשה, ואולי בגללו, החליטו ההורים לרשום את שלושת הילדים הגדולים לעליית הנוער. הם נשלחים לחוות הנוער הציוני בירושלים, ועבור שאול, נפתחה תקופה חדשה. העבר מת, יחי העתיד! 

     

    "פרס שר החינוך"

     

    שש שנים שהה שאול בחוות הנוער כחניך. הוא ישוב לשם בתום השירות הצבאי אליו יצא כ"מרכז גדעין נח"ל" שיסד את מי עמי, הפעם כמדריך וכאחראי על המגמה לאומנות שימושית. במקביל הוא ילמד באוניברסיטה ויעסוק בהוראה. עוד שש שנים עברו עליו בחווה ואחריהם הוא עובר לכפר הנוער נווה הדסה, שם הוא ישמש כשמונה שנים בתפקיד מרכז ההדרכה ומנהל פנימייה. עוד 15 שנה יעברו עליו בנוה הדסה, הפעם כמנהל בית הספר במקום. עתה הוא יכול לסגור מעגל. מנוה הדסה הוא יעבור לכפר הנוער מאיר שפייה, הפעם כמנהל הכפר. 17 שנים הוא יעבוד בשפיה עד לפרישתו ב 2010. במהלך השנים האלו שפייה עברה "מהפכה". ממקום שעמד בפני סגירה, היא הפכה ל"ספינת הדגל" של החינוך הפנימייתי. בשנת 1999 שפיה זוכה בפרס החינוך היוקרתי ביותר "פרס שר החינוך". שאול אלבז הוא שנבחר לשאת דברים במשכן הנשיא, בשמם של כל מוסדות החינוך שזכו עד אז בפרס הזה.

     

    "הטובים לגני הילדים"

     

    עם רקורד כמו שלו כאיש חינוך, חושב שאול אלבז שאין די בחינוך אותו מעניקה מערכת החינך במוסדותיה. טועה מי שחושב שהחינוך נעשה שם. מערכת החינוך היא רק חלק בפאזל, ולא בטוח כלל שהיא החלק המרכזי. "חינוך" נעשה בכל מקום. הטלוויזיה "מחנכת", הרחוב "מחנך", הכביש "מחנך". הילדים עצמם "מחנכים". ובראש ובראשונה הבית מחנך או חלילה "מחנך". כאן המקום שבו ניתן בקלות יחסית להנחיל ערכים: "אני מאמין שתינוק בן שנה וחצי - שנתיים שמסוגל לקלוט שפה שלמה בחודשיים ולעבור תהליך סוציאליזציה אינטנסיבי, אין סיבה שבאותה עת הוא לא יוכל לקלוט ולהפנים ערכים. אפלטון דימה את מוחו של התינוק ללבנת דונג גמיש מאין כמותו. מה שנחרט בגיל זה משתמר לאורך ימים, אם לא לתמיד. כשהתינוק הופך למתבגר, והמתבגר למבוגר, והמבוגר לזקן, אותה לבנת דונג הולכת ומתייבשת ויכולתה הקליטה וההפנמה שלה פוחתת. משום כך חיוני שהחינוך יתחיל מוקדם וככל שיקדים הרי זה משובח". משום כך יש לדעתו של שאול אלבז, להתמקד בגיל הצעיר יותר. מערכת החינוך, אם היא באמת רוצה לחנך, צריכה "להפוך את הפירמידה". לא הטובים לאקדמיה אלה "הטובים לגני ילדים". מכאן ניתן להבין מדוע הוא החליט דווקא לאחר פרישתו להקדיש את עיקר זמנו לכתיבת סדרת ספרים ל"גיל הרך". לדעתו סדרת הספרים אינה מיועדת רק ל"גיל הרך". גם המבוגרים שביננו יכולים ללמוד ממנה משהו: "לצערי, החברה הישראלית עוברת תהליך של "התבהמות". את זאת ניתן לראות על כל צעד ושעל. אנו שמתיימרים להיות "אור לגויים" עלולים להפוך ל"חושך לעצמנו" אם לא ניטע בדורות הבאים ערכי יסוד הומניסטים, וככל שנקדים בכך נקצור פרי הילולים ולא פרי באושים". בספרו החדש "חתולנד" בהוצאת "אופיר ביכורים", הוא מתמודד עם סוגיית "קבלת השונה".  המסר הנובע מהספר הוא שאדם יכול להמשיך לאהוב את מה שהוא אוהב, אבל באותה עת עליו לדעת שיש אחרים שזכותם לאהוב דברים אחרים. ממאבק בהם, כולם יפסידו. מקבלה אמיתית, משותפות סינרגטית, כולם ירוויחו. זה נכון בהקשר הכלל אנושי, וזה בטח נכון בהקשר הישראלי המיוחד. "הבה נהיה באמת אור לגויים, בלי מרכאות.

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/7/12 10:19:
      איש אשכולות המחדש את עצמו כל הזמן.
        28/7/12 08:16:
      מעניין ותודה. כשמאשימים את החברה הישראלית שהיא עוברת "התבהמות" איפה האחריות של מנהיגי הדור, המשכילים, המורים, המנהלים, הנבונים והפיקחים??? כמה הם תרמו לתוצאה הזו ובמה כל אלו טעו ??? ובכלל, איך הם ישנים בלילה????
        27/7/12 22:40:
      ספור נהדר
        27/7/12 17:18:
      סיפור חיים מעניין של אדם מעניין. שיהיה בהצלחה עם ספרו החדש והתערוכה שהוא עורך. שבת שלום.
        26/7/12 18:29:
      יופי של פוסט.

      ארכיון

      פרופיל

      מירב ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין