וואו.. אוקיי, מאיפה להתחיל?

שנתיים.. שנתיים שלמות וחודש בדיוק עברו מאז הפוסט האחרון שלי פה.. אם הייתם יכולים לנחש מה עברתי בשנתיים האלו.. לא יאמן. באמת זה לא יאמן.

בגדול - התגעגעתי. וכמובן המשכתי עם המוזיקה שלי, בכל מיני מקומות בעולם.

ממש כמה חודשים אחרי שפרסמתי את הפוסט האחרון שלי פה עם הסינגל השני שהוצאתי, החלטתי לגנוז את כל האלבום עליו עבדתי באותה תקופה ולנטוש לניו יורק לשנה. הייתי חייב את הזמן הזה, הייתי חייב את הניתוק הזה לנפש שלי ולראש שלי. השארתי פה משפחה, אהבה ו-2 חתולים. את הקריירה שלי לקחתי איתי. היא איתי בכל מקום. 

הגעתי לניו יורק, ובשנייה התאהבתי. הייתי אמור לחזור אחרי 3 חודשים וזה נגרר ונגרר ונגרר.. קשה שלא להתאהב בגודל, בעוצמה, בחדשנות. בהחלט מורגש כי הכל אפשרי והכל ניתן לעשות בין השדרות לרחובות ולחנויות של ניו יורק.

נהנתי מהשלג, מהקור שחודר לעצמות. זה תרם לי נורא להשראה. כתבתי המון, אלבום שלם חדש. הגעגוע עשה את שלו, הבכי בלילה, הלילות הקרים לבד. כל זה הוליד אלבום בחצי שנה. 

נסעתי עם גיטרה ומזוודה קטנה. זהו. כל שבוע ישבתי במקום קבוע בסנטרל פארק וניגנתי. שלג, גשם, רוח, שמש. לא משנה לי. פשוט ישבתי וניגנתי.

עברתי טראומות ואירועים ששינו אותי ועיצבו את זהותי מחדש. השארתי בניו יורק טונות של בושה והתחבאות לכלים. ממש ככה. כשלא הייתה לי ברירה אלא לחזור לארץ (ויזה וכאלה..) הרגשתי מוזר. נחתתי בישראל שבוע לפני יום הולדת 21 שלי וקיבלו את פניי הוריי בשדה התעופה עם חיבוק ענק של געגוע. הנסיעה הביתה הייתה מוזרה - איפה כל הבניינים? גורדי השחקים הגדולים? השדרות? חנויות היוקרה.. פתאום הכל הפך לשדות פתוחים וכבישים קטנים. נחתתי ב-6 בבוקר. אין כמו לנחות לפנות בוקר של יום חדש. אני לא סובל לנחות בערב, או אחה"צ. זה מרגיש לי אחרת לגמרי.

אז כל זה קרה מהפוסט האחרון שפרסמתי פה ביוני 2010 עד פברואר 2011. אתם כבר בטח הבנתם כי עברתי שינוי לא קטן. גם בפן האישי, גם בפן המוזיקלי, גם בפן החיצוני והפנימי. אני לא רוצה להעמיס יותר מדי. כי יש כמובן המשך לסיפור (מפברואר 2011 עד היום בערך). אני אשאיר את זה למחר.

בינתיים אני באמת רוצה להגיד כי התגעגעתי לכתוב פה, לחום ולאהבה שלכם. מי שזוכר אותי ומי שלא מוזמן להזכר.

אוהב אתכם ועד מחר שיהיה לנו לילה טוב,

שניר ימין.