אתמול שאלתי את נכדי הבכור מה דעתו על סיפור לפני השינה, אבל החצוף הזה שהוא כבר בחופשת שחרור מהצבא, השיב לי בהאי לישנא: סבא, אני צריך לנסוע עכשיו אל החברה שלי, אז הלילה תשכב לישון בלי סיפור.
טוב, אז אחלוק את הסיפור איתכם. אנא שבו בנוחיות והאזינו.
בימים הטובים שלפני המלחמה הגדולה, היה בעיר וורשה שוק גדול, ומדי יום חמישי בשבוע היו מגיעים אליו סוחרים יהודים מכל קצות הארץ, כדי להרוויח מעט זלוטים שיאפשרו להם לעשות שבת כהלכתה.
מעשה בשלושה חסידים – ידידים משכבר הימים, שנפגשו בשוק הגדול של וורשה: רב הרש'ל מפלוצק, רב שמר'ל מקוצק, ורב זרח מן העיירה חלם הידועה בחכמיה המופלגים. לאחר שברכו איש את רעהו לשלום ושאלו גם לשלום בני המשפחה, פנו השלושה ונכנסו אל פונדקו של ר' אבריימ'ל רזניק שבפאתי השוק, והיו מסובין סביב שולחן גדול שנערך במיוחד לכבודם. ואל נא נמהר לחשוד בכשרים. הם לא עשו זאת חלילה לשם זלילה סתם כמובן, שהרי אין זו דרכם של יהודים כשרים כמותם, אלא אך ורק לשם קיום המצווה החשובה של אמירת ברכת המזון....
המנות הראשונות שהוגשו לאורחים הנכבדים, כללו קעריות עמוסות בדג מלוח משובח שקורין הערינג, ומנות נדיבות של נתחי כבד עוף שטוגנו עם טבעות בצל בשומן אווזים שקורין שמאלץ, וכמובן מנה הגונה של רגל קרושה שצפו בה נתחים טריים של בשר רגל אשר הובא יום קודם מבית המטבחיים הקרוב. בתוך הרגל הקרושה היו משוקעים חצאי ביצים שלוקות, ששיוו לה מראה קסום המשובב לב ועין. בעת שהמנה המופלאה הזו היתה מוגשת לשולחן, היא היתה רוטטת ומרעידה בצלחת ממש כמו החזה השופע של הבתולה חיה גיטל - בתם הצעירה של בעלי המקום, שעמדה עליהם לשרתם בעת שהיו סועדים את לבם, וכל אימת שהיו פונים אליה בדברים היתה מכסה עם כף ידה את פיה, ומאדימה מבושה. ואל נשכח גם את המנות הכפולות של הדג הממולא הידוע בלשון העם בשם גפילטע פיש אשר הוגשו כשהם טובלים בציר דגים עסיסי, ובתוספת נדיבה של חזרת חריפה, שאדיה חודרים דרך מערות האף אל נבכי המוח, והכל כמובן בלוויית פרוסות עבות וחמות של חלה טריה שיצאה זה עתה מתנורו של הנחתום. בעת האכילה הקפידו שלושת הרעים לשטוף את גרונם חזור ושטוף עם הנוזל הטוב והמיטיב הקרוי יי"ש, שגורם לעיניים לדמוע מאושר.
כשסיימו לאכול את אחרוני הפרורים שבצלחותיהם הריקות, וגם הקפידו לנגבן עם שאריות החלה שנותרו על השולחן, ולאחר שעשו הפסקה קלה, שבמהלכה היטיבו את לבם במרק עוף צח עם קניידעלך, שסביבם שטו כספינות קרב כיסונים של בצק ממולאים בבשר, שקרויים בלשון העם קרעפלאך, פנו שלושת השותפים לדבר מצווה לאכילת המנה העיקרית שהוגשה לשולחנם בסיר ענק ולוהט של חרס שהוצא זה עתה מן התנור, ובו מנה גדושה של צ'ולנט שהתבשל כל הלילה בתנור, ואשר ניחוחו התפשט כבר משעות הבוקר המוקדמות מקצה הרחוב ועד קצהו. מנה מופלאה זו הייתה מלווה כמובן בצלחות מלאות עד גדותיהן בקוגל ובצימעס המשובחים שהוכנו מבעוד מועד על ידי רעייתו של ר' אבריימ'ל הלא היא פייגה אסתר הזכורה לטוב.
משסיימו את ארוחתם, ובעודם ממתינים לחיה גיטל עד שתגיש את הקפה עם עוגת התפוחים המפורסמת של פייגה אסתר, פרץ בין שלושת הרעים ויכוח גדול בדבר השאלה: רבו של מי מהם הוא בעל הנסים הגדול מכל רבני הארץ הקדושה הקרויה פולין.
פתח ר' הרש'ל מפלוצק וסיפר: "הרב שלי הוא הגדול מכולם. בחורף האחרון גאו מי הנחל החוצה את העיירה שלנו, ור' ברל הסנדלר, שהיה מכונה בפי כולם 'בעל החטוטרת', ואשר היה בדרכו לבית הכנסת - לחתונת יתום ויתומה, החליק אל תוך הנחל והחל להסחף על ידי הזרם העז, תוך שהוא משמיע קריאות נואשות לעזרה. כאן המקום לציין, שר' ברל היה צולע ולא גיבן, והכינוי 'בעל החטוטרת' דבק בו אך ורק על שום שאישתו המנוחה היתה גיבנת. ועל שום שהיתה גיבנת, השיאוה הוריה לר' ברל שהיה צולע, אך עם זאת היה איש הגון וטוב לב שדרכיו ישרות חרף רגליו הצולעות. אישתו כבר הלכה לעולמה לפני שנים רבות, ור' ברל נשא אחריה אישה אחרת, שהיתה גרושה מבעלה וגם היא כבר הלכה לעולמה זה מכבר, אבל ר' ברל המשיך לשאת את הכינוי שדבק בו כספחת. אך הבה נחזור לענייננו: איש מן הצופים במחזה הנורא לא העז לקפוץ אל המים השוצפים כדי להציל את הטובע, פן יטבע גם הוא, ויתקיימו בו דברי הפתגם העממי: טובעים השניים מן האחד. כוחותיו של ר' ברל כבר כמעט שלא עמדו לו, וגם קריאותיו הלכו ונחלשו עד שכמעט שלא הגיעו לאוזני הצופים ההמומים אשר לא ידעו את נפשם מרוב צער וחרדה. לפתע נזדמן למקום רבנו הגדול, שאף הוא היה בדרכו לאותה חתונה שאליה היו מועדות גם פניו של ר' ברל, וכאשר הבחין הרב הקדוש במתרחש, הוא הרים את שתי ידיו למרום, וקרא ג' פעמים בקול גדול: 'אלוהים שבשמים, הושיע נא'. והנה לפתע שקטו המים, וגזע עץ שצף במי הנחל הגיע היישר אל ר' ברל שנאחז בו וטיפס עליו בשארית כוחו. הגזע ורוכבו נסחפו להם אל החוף, בדיוק לאותו מקום שבו ניצב הרב. הרב הושיט לר' ברל את ידו הימנית ומשה אותו מן המים, ולא יאומן כי יסופר, אך ראיתי זאת במו עיניי: ר' ברל יצא מן המים כשבגדיו נקיים, יבשים ומגוהצים והמשיך בדרכו לחתונת היתומים, כשמחיאות הכפיים של כל הנוכחים מלוות אותו לאורך כל הדרך...".
ענה ואמר ר' שמר'ל מקוצק: "סיפורך אמנם נחמד, אך הרב שלי הוא הוא הגדול מכל הרבנים. לילה אחד העירהו השמש משנתו, ואמר לו שאשתו של ר' לייבל הקצב מתקשה ללדת, וכי יש סכנה גדולה לחייה ולחיי העובר. קם הרבי ממיטתו, הרים את ידיו וקרא ז' פעמים 'יהי שם האלוהים מבורך לעולם ולעלמי עלמיא', וראו זה פלא, כהרף עין החליק העובר מתוך רחמה של היולדת ויצא לאוויר העולם ללא כל פגע, ולא זו בלבד, אלא שמיד נעמד הרך הנולד על רגליו וקרא קריאת שמע של שחרית...".
גיחך ר' זרח מחלם בינו לבין עצמו, גיהק בקול רם, ולאחר ששנה וגם שילש לגם את שארית המשקה שבכוסו, ואמר: "אל נא תחרצו משפט עד שתשמעו על דבר הנס שחולל הרב שלי. ולא סתם נס היה זה, אלא נס שהתרחש בנוכחות קבוצה גדולה של חסידים ששהו בחברתו, ואשר גם אני – הקטן באלפי מנשה הייתי אחד מהם, וזכיתי יחד איתם להיות עד ראייה לגדולת רבנו ולקדושתו". לאחר מכן שיחרר את חגורת מכנסיו, שמשום מה הפכה להיות לוחצת ומעיקה מעט לאחר הארוחה הקלה שהתענג עליה זה עתה, התרווח בכסאו, ופתח בסיפורו: "ביום ששי אחד, חזרתי עם הרב הקדוש שלנו – רבי אלימלך שהוא נצר לדוד המלך ולר' עקיבא, בעגלה עם קבוצה של חסידים, מעיירה המרוחקת מחלם שלנו י"ב פרסאות, בדרכנו לחזור לבתינו לאחר שחלקנו את הכבוד האחרון לחסיד יקר שהלך לעולמו לאחר מחלה קשה. כמובן שמיהרנו מאד, כדי שנגיע לבתינו עוד לפני כניסת השבת. אך כפי שכולם יודעים, הצרות אורבות תמיד לפתחם של הממהרים, ועוד בטרם עברנו מחצית מן הדרך, נתקע גלגל העגלה במהמורה שנסתרה מעיני העגלון, ונשבר. עד שתוקן הגלגל והמשכנו בדרכנו, חלף זמן רב, והשמש כבר החלה לנטות לכוון מערב, ואוי לאוזניים שכך שומעות, השבת נכנסה בעודנו נמצאים בלב היער במרחק של שתי שעות נסיעה מחלם. כולנו תלינו בדאגה את עינינו בעיניו של הרב הקדוש, וכבר השלמנו עם זה שיהיה עלינו לעשות את השבת בלב היער, בחברת דובים, זאבים ושאר מרעין בישין. לפתע החלה נושבת רוח סערה, עד שצמרות העצים חישבו להישבר. הרמנו עינינו לשמים בחרדה וזעקנו בקול לישועת השם. רק רבנו הקדוש ששמר על שלוות רוחו הזדקף לפתע, הרים את ידיו כלפי מרום, ושפתיו לחשו תפילו קצרה. מייד חדלה הרוח ושקט גמור השתרר במקום. רבנו חייך בשלווה גדולה ואמר: 'שאו עיניכם אל הדרך וראו מה גדולים מעשי השם'. הרמנו עינינו בחשש, אך הנה נתגלה לעינינו נס גדול: מימין הדרך היתה שבת קודש, משמאל הדרך היתה שבת קודש, אך הדרך עצמה נשארה בחול, וכך יכולנו להמשיך בנסיעה לחלם עירנו מבלי לחלל את השבת, ובזכותו של רבנו הקדוש ניצלנו מרעה גדולה...".
ר' הרש'ל ור' שמר'ל ספקו כפיים בתדהמה, וקראו פה אחד, אכן אין גדול מרבה הגדול של חלם, שיקרא מהיום ואילך ר' אלימלך בעל הנס.
עודד אל-יגון |