את דרור לא ראיתי יותר.

הכנפיים הלכו וקטנו. התחלתי ללכת יותר ויותר. האדמה היתה נעימה לי. רגליי הלכו והתחזקו ונשימותיי היו קלות יותר. אחרי זמן מה שמתי לב שאני עפה פחות ופחות.

השמיים עייפו אותי, הריק הגדול. על הקרקע תמיד המתינו לי החיים. השתמשתי בהם. ובזמן הזה החלו הכנפיים שלי להתנוון. להתנוון ולהצטמק. בהתחלה לא הרגשתי בזה, עד שיום אחד, בחדר הכושר, בזמן שהרמתי משקולות על אחד המכשירים לחיזוק שרירי הגב הרגשתי משהו מוזר. כאילו נדבק לי משהו לגב. כשחזרתי הביתה ועמדתי להתקלח, התייצבתי מול המראה ללא בגדים, השתדלתי להסתכל אחורה, ניסיתי לפרוש את הכנפיים, ולא הצלחתי. התאמצתי קצת והרגשתי שהן כאילו נפרדות מן הגב והשכמות ורק אז נפרשו להן. אז היה רגע אחד שעמדתי בביתי, בילי הולידיי מתנגנת ברקע, ואני עירומה וכנפיי ניצבות להן, כך עמדתי במלוא הדרי, וידעתי ששוב לא אעוף.  

כך עברו הימים, ואני בשלי.

כנפיי הפכו קטנטנות ודבוקות וגופי הלך והתחזק עד שיום אחד הצטרפו להן הכנפיים אל גופי, נכנסו פנימה,  והיו לאחד.

בעצם, אני חושבת שזה קרה בלילה. חלמתי שאני עפה כמו אז, העולם כולו שמיים ואין דבר מלבדם וכנפיי עצומות ועיני עצומות וכשאני פוקחת אותן אינני רואה דבר מלבד הכחול הגדול ואת קצות כנפיי ורק לאחר זמן מה אני רואה ציפורים, ואני צוחקת אליהן והן אליי ובסוף החלום דרור הופיע מרחוק, מעופף לו, ואני קרצתי לו בכנפיי והוא קרץ לי בחזרה, ואני, בשקט בשקט, מבעד לאיוושת הרוח המלווה את המעוף, לחשתי לו  

לא בעופך תשכיל לעוף

וכך התעוררתי יום אחד, ולא היו לי כנפיים.

קמתי בבוקר והסתכלתי על העץ מבעד לתריסים הונציאניים מהפלסטיק בצבע עץ שלי, ומבעדם התנועע העץ שמחוץ לבית, ומעברו השמיים.