אבירי השולחן העגול- כנס אקדמי בנושא סיקור המחאה
ביום שלישי, בנוכחות קהל דל אשר מאפיין מפגשים אקדמאיים, התקיים באולם "וונצואלה" שבפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב שולחן עגול אשר בא לבחון את אופי הסיקור של אמצעי התקשורת בישראל את המחאה החברתית. בדיון, שכתורתו " "מחיבוק דב לכתף קרה? שיקולים כלכליים בסיקור המחאה", השתתפו פעילים חברתיים, עיתונאים, חוקרי תקשורת ופוליטקאית בודדה אשר תהו יחדיו מה הביא לשינוי ביחס של תקשורת ההמונים כלפי המחאה בקיץ 2012 לעומת אשתקד.
פעילי המחאה החברתית כאילו חברו למנהיגה של ונצואלה, הוגו צ'אבס, ותיארו כיצד הבעלים הצולבים של אמצעי התקשורת מפעילים מכבש לחצים ומערך הפחדה בתוך גופי התקשורת בישראל ובכך לא משפיעים על אופן הסיקור של המחאה אלא מונעים אותו לחלוטין. הצעירים קבעו כי ברגע שבו המחאה החברתית העזה להפנות אצבע מאשימה כלפי אותם טייקונים, גיבורי העל של הקפיטלזים הישראלי, אז נחרץ גורלה של "מחאת האוהלים". על פי עדותם, בדומה לכלי הלחימה של הגיבור ת'ור, איימתו של הפטיש הקפיטליסטי היא כה רבה עד שמחויבותם האתית של העיתונאים לסיקור אובייקטיבי משותקת.
העיתונאים מצידם הודו בעובדות אך לא באשמה. השוני בסיקור המחאה, המעבר מאותו חיבוק חם לכתף הקרה, הנו תוצאה של כשלון המחאה. כשלונה להוציא בשנית לרחוב מאות אלפי ישראלים, כשלונה להוות שחקן כבד משקל במאבק הכוחות בחברה הישראלית וכשלונה להתאגד תחת מסר אחד ומנהיג אחד. ואולי זו גם אש המהפכה שכבתה שהובילה לחוסר עניין תקשורתי. מצלמות הטלביזיה הרי נוהרות אל האש וברגע בו כבה ניצוץ הלהבה המהכפני של מחאת האוהלים הלכו להן המצלמות למצוא ניצוצות חדשים כדוגמת משה סילמן. אך יותר מכל נתונה אהבתה של התקשורת למלאכת הבנייה וההריסה, לרומם דבר מה למעמד של אל ואז לנפץ את קרנות המזבח.
המעניין הוא ששני הצדדים, הפעילים והעיתונאים, מצאו את עמק השווה למרגלות הר הספינים. נתניהו ושטייניץ הובילו ספין שהפנה את תשומת הלב מהממשלה לטייקונים, הטייקונים עשו ספין שהתמקד בסכסוכים שבהנהגת המחאה ולפי גדעון לוי כולם עודם חוטאים בספין שמתעלם מן הכיבוש. מרוב ספינים הפכה מחאת האוהלים מסופת הוריקן מאיימת למערבולת של כאוס ותו לא.
אלא שמצבה העגום של מחאת האוהלים אינו תוצאה רק של היעדר סיקור תקשורתי כמו שהצלחתה לא נבעה רק ממיקומן של מצלמות ערוץ 10.
עוצמתה של מחאת הקיץ שעבר הייתה תולדה של מספר גורמים שחברו להם יחד ברגע ייחודי. היו אלו ימי ה"אביב הערבי", ימים בהם אבות ואימהות נעמדו אל מול טנקים בתוניסיה, מצרים וסוריה ונשאו את לפיד התקווה למען הדורות הבאים. פעורי פה ישבו הישראלים אל מול המרקע ורצו גם הם לחוות את התחריריזציה, את ההתעלות של תחושת המאבק.
חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד וידוע שהחום הכבד מעביר את הישראלים על דעתם. קצה נפשם בזפזופים בין הערוצים שכן תעבור עוד שנה עד שאותו גדעון לוי שלקח חלק בדיון אמש יופיע במחוברים שתיים. ואז ניצת לו הגפרור הראשון, זה של הרופאים המתמחים, ולאלו הצטרפו העובדים הסוציאלים והאימהות החד הוריות ונהגי המוניות עד שהגיעה נערה צעירה שתקעה סופית את יתד המחאה בשדרות "לו היית רוטשילד".
סערה מושלמת.
הסיבה לכשלונה של מחאת האוהלים לא נעוץ רק בנעשה בצומת מעריב או באולפנים שבנווה אילן. העובדה היא שהישראלים אינם מוכנים עוד לצאת לרחובות בהמוניהם כפי שעשו בשנה שעברה. ייתכן שפשוט הרגע חלף, שהסערה המושלמת שכחה. ואולי הייתה זו ההתמסרות של המחאה לקונצנזוס אשר מוססה את השפעתה. מובילי המחאה סירבו לפגוע בעיקרון של "מחאת כל אזרחיה" ולפיכך נמנעו מלנקוב בפתרונות לבעיות שהם העלו. דפני, שמולי וסתיו הסתפקו בסיסמאות כמו "צדק חברתי" ו "שינוי סדר העדיפויות" ולא הלכו את הקילומטר המאה ואחת. זה שבסיומו אומרים לאן הכסף הולך ולאן הכסף צריך ללכת. זה שמסתיים בהקשר שבין מות מדינת הרווחה לפריחתה של אומת הכיבוש.
אך חשוב לזכור כי למחאת הצדק החברתי הייתה השפעה מהותית על החברה הישראלית, השפעה שנותנת את אותותיה גם היום.
ערב המחאה היו הטייקונים הישראלים מושא להערצה, חוג הסילון הוא שכיכב במדורי הרכילות . ואז באה המחאה וטרפה את הקלפים. עשירי העם נהפכו בבת אחת לברונים השודדים, למי שבזזו את אוצרותיה ומשאביה של המדינה והותירו לעם עוגות במקום לחם. השינוי בתפיסה הציבורית של האלפיון העליון לווה גם בהתבססות כוחם של הצרכנים שכיום מהווים משקל נגד לגופים המסחריים הפועלים בישראל. חברי דירקטריונים של חברות ענק מבלים ימים כלילות בפייסבוק בניסיון לאתר את הקוטג' הבא ולמנוע את המהלומה הבאה.
אולם מה שמייחד יותר מכל את מחאת האוהלים זה שהיא נולדה והונהגה ע"י הדור הצעיר בישראל. דור אשר שפכו עליו קיטונות של בוז ותיארו אותו כציניקן, אדיש ומנותק. כזה שבראש מעייניו חלב דל שומן והפוך בכוס זכוכית בלי ידית ולא שחיקתו של מעמד הביניים. השפעתה ארוכת הטווח של המחאה תימדד ע"י פעולותיהם של אותם צעירים שאיכלסו את שדרות רוטשילד. היה ואלו ימשיכו את מעורבותם הציבורית ויעשו כל שביכולתם לשיפור החברה הישראלית הרי שמדובר במהפכה של ממש.
אילן מנור |