אנחנו שתי צלליות , שקועות בעצמנו מרה,

את שקועה בעצמך דרך אנשים אחרים,

אני שקוע בעצמי ובאימה.

וכשאת רוקדת, שקועה בעצמך דרך פיות אחרים,

הצללית שלך שותקת מרה.

וכשאני שקוע בעצמי, פיותיהם של אין ספור דוממים,

זועקים, לוחשים וזועקים,

פיות המתים תובעות נקמה.

וכשאת שמחה ומחייכת, צלליתך לעולם אינה מפויסת,

היא ממוסמרת בעליצותך למגירה.

וכשאני שוקע בעצמי, צלליתי רוקדת –

לא בעדנה, לא בחדווה,

היא מחוללת את הארץ מתחתיה.