כותרות TheMarker >
    ';

    ashorer

    הַלְוַאי וְהָיִיתִי יָכֹל לְהַשְׁלִים כֹּל הַחֶסֶר
    הַמְּמַלֵּא יְרֹקֶת סְלָעִים בִּדְמָעוֹת צִפִּיָּה

    ענף זית מסוקס - פרק ט'

    16 תגובות   יום שבת, 28/7/12, 06:26

     

     

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/1104841/

     

    פרק א': http://cafe.themarker.com/post/2646675/ 

    פרק ב': http://cafe.themarker.com/post/2651071/ 

    פרק ג': http://cafe.themarker.com/post/2656587/ 

     פרק ד': http://cafe.themarker.com/post/2663308/

    פרק ה': http://cafe.themarker.com/post/2669198/

    פרק ו': http://cafe.themarker.com/post/2673798/

    פרק ז': http://cafe.themarker.com/post/2678001/

    פרק ח': http://cafe.themarker.com/post/2683213/

     

     

     

    פרק ט'


     

    נשלחתי לקיבוץ ואני חי בקיבוץ עד היום. התחתנתי עם ציפורה כפי שספרתי לכם ויש לי שני ילדים: בן ובת. אך לא הפסקתי לחפש את אימי. כשבגרתי מעט, התחלתי לעבור בין המוסדות שטיפלו בניצולים מהשואה ובכל מקום שאלתי על אימי. תיארתי אותה ונתתי את שמה.


    השנים עברו ואני כמעט התייאשתי מלמצוא אימי. "אם עד עתה איש אינו יודע עליה, כנראה לא שרדה", חשבתי לעצמי בעצב.


    והנה יום אחד מתקבל בקיבוץ מברק לשמוליק גוטין. המברק הגיע מבית חולים לחולי נפש. במברק נכתב: "אישה בשם גיטל גוטין מאושפזת". רק מילים אלו ובעבורי זו הייתה הבשורה הכי גדולה שקבלתי.


    הייתי כבר בן ארבעים ושלוש, נשוי ואב לילדים. הזיכרונות מהתקופה הארורה ההיא הייתה עבורי סיוט. המשקעים והצלקות לא הגלידו. לילותיי היו רדופים בגרמנים היורים עליי. צבעי חלומותיי היו אדומים מדמה של אימי הנתז על בגדיי, על צווארי ועל פניי. הייתי מתעורר בבעתה, כמו ושוב ניתז עליי דמה של אימי היקרה שהייתה מוכנה להקריב עצמה כדי שאחיה. משתדל לא להעיר את ציפורה אשתי מההתעוררויות הליליות. "מי יודע מה עבר על אימי?" חשבתי לעצמי.


    לא נעלם ממני שהמברק הגיע מבית חולים לחולי נפש. למרות זאת, ללא היסוס, יצאתי מהקיבוץ לתחנת האוטובוסים לכיוון בית החולים המרוחק כשעתיים נסיעה, כבר בבוקר, מבלי להודיע לאיש.


    לבי הלם, חשתי בהתרגשות עצומה למפגש שלי עם אימי. אך גם בחששות עצומים. ראשית, עברו יותר משלושים שנה מפרידתי ממנה, הפרידה הטראומטית. יתכן והכול טעות ואין מדובר באימי. חששתי מאכזבה. ובכלל, אם זו אימי, מי יודע אם תזהה אותי. והעיקר, היא מאושפזת בבית חולים לחולי נפש, יתכן והיא בכלל לא מזהה איש. ובכלל, יתכן וזו טעות וזו לא אימי וכל תקוותיי יגוזו. בתקוות רבות ודאגות עצומות התקרבתי לבית החולים.


    הגעתי לבית החולים. נכנסתי למבואה ושם הייתה תחנה עם אחות.


    "שלום, שמי שמואל גוטין – טוב, בנה של גיטיל גוטין. קבלתי הודעה שהיא מאושפזת כאן. אני מבקש לראות אותה" והוצאתי את המברק מכיסי כדי להראות לה את ההודעה שקבלתי.


    לאחר חקירה ארוכה בה בדקו שאני אכן מי שאני ואני בנה של גיטיל גוטין, הפנתה אותי האחות למבנה אחר, מבנה האשפוז. שם אסף אותי אח וליווה אותי לאולם שבו ישבו חולים סביב שולחנות. כל חולה עסק בעיסוקיו: חלק שיחקו במשחקים שונים, חלק קראו וחלק סתם ישבו ובהו. המראה היה קשה ועצוב. נכנסנו לתוך האולם והאח הוביל אותי לשולחן פינתי, לידו ישבה קשישה בכסא גלגלים ובהתה באוויר שבין הרצפה לקירות.


    הבטתי בה מרחוק וחשתי שליבי נמחץ בתוכי. זו אכן אימי, גם לאחר שנים רבות ולאחר מאורעות קשים, עדיין זיהיתי את אימי. כמובן שהיא השתנתה. פניה היו קמוטות ועיניה שקועות. אלה אותן העיניים הכחולות שהיו זוהרות, עתה היו כבויות. מרזונה הרב, אפה בלט. כן, זה האף הגאה שהיה מונח על פנים יפות ואצילות. ראשה מורכן על חזה, כמו ואינה מסוגלת להרימו ויתכן ובאמת אינה מסוגלת להרים את ראשה.


    התקרבתי אליה, ליבי מכה בחזי בעוצמה. עמדתי לפניה והתכופפתי אליה. היא הרימה ראשה אט אט, הביטה בי מבט ארוך, עיניה התחילו לדמוע ואז אמרה:


    "שמוליק, סוף סוף".


    לא ניתן לתאר את תחושות הרגע שלה ושלי. כמו והעולם עצר מלכת. דממה מוחלטת! האוויר קפא! רק עיניי נטועות בה ועיניה נטועות בי. השקט הותיר את שנינו לבד בעולמנו. ברגעים האלה, רגעי השקט, ידענו אחד על השנייה מה שנעלם שלושים שנה.


    לאחר ההתרגשות הרבה שלה ושלי, הבכי והחיבוקים, בקשתי לדעת מה היה לה מהרגע שזרקה אותי לתעלה ועד עתה. מה היא עושה כאן בבית חולים לחולי נפש. היא ממש לא נראתה חולת נפש. תחילה נגשתי לרופא המטפל ושאלתי לשלומה של אימי ומה היה לה.


    "אימך הובאה אלינו לפני כעשרים שנה. היא הגיע אלינו כשהיא צועקת ביידיש שהילד נמצא בבור וחייבים להוציא אותו. היא צעקה שלא תיתן גם לילד הזה למות בבור. בבירור שעשינו התברר כי הייתה נוכחת בנפילתו של ילד לבור והדבר עורר אצלה טראומה מהעבר. בתחילה הרגענו אותה, אך גם לאחר שהיא נרגעה, היא לא הפסיקה לדבר על הילד בבור והתחננה שנציל את הילד. הסברנו לה כי הילד הוצא מן הבור והוא בריא ושלם, אך היא בשלה, יש להוציא את הילד מהבור. הילד חי והוא מה שנותר לה. הבנו שאימך מערבבת בין מאורעות. בין המאורע שקרה כאן עם הילד שנפל לבור ובין מאורע מעברה שממנו אינה מצליחה להתנתק. בינתיים, עם הזמן, אימך הפכה לשקטה ומנותקת לחלוטין מהסובב אותה ופיה רק ממלמל על הילד בבור. לא היה לנו הרבה מה לעשות איתה אך לא ניתן היה לשחררה מבית חולים במצבה וכך היא נותרה מאז בבית החולים ועד היום. היום זו הפעם הראשונה שהיא דברה עם מישהו וזה היה בזכותך", הסביר הרופא.


    אני שומע, עיניי דומעות ואני רוצה לחבק את האישה השברירית הזאת אליי, לגונן עליה, לאהוב אותה ולהשיב לה מזער מן המזער שלא זכתה.


    "דוקטור, אני הילד שהיה בבור", אמרתי לרופא, "בזכות אימי נותרתי בחיים. היא זרקה אותי לבור וקפצה עליי וכיסתה אותי בגופה, כך ניצלו חיי."


    "ומדוע נפרדתם?" שאל הרופא את השאלה שגם אותי סקרנה.


    "גם אני שואל את עצמי שאלה זו, אשאל מה היה לה לאחר שנרגע שנינו", אמרתי לרופא ושבתי לאימי.


    כששבתי לאימי, ראיתי שפניה היו שונות מהפנים שראיתי רק לפני שעה. פניה היו טיפה יותר אדמומיות, מעין אור חדש זרח עליה. ישבתי לידה, ידה בתוך ידי ואני מלטף את ידה. ספרתי לה מה היה לי. ספרתי כל שעבר עליי עד שהגעתי לארץ. ספרתי כמה האמנתי שהיא עוד חיה.


    "כשהתעוררתי בתעלה ולא ראיתי אותך, ידעתי שאת חיה, הייתי בטוח שאת חיה ולא הפסקתי לחפש אותך ביערות וכאן בארץ", אמרתי לאימי. אימי רק הביטה בי ועיניה אינן מרפות ממני.


    "עכשיו אוכל למות", אמרה אימי, "חייתי רק כדי למצוא אותך ועכשיו שמצאתי אותך, אוכל למות רגועה".


    "לא", אמרתי והבאתי אליי את שתי ידיה, "עכשיו שמצאנו אחד את השני, אנחנו צריכים להשלים כל כך הרבה. כבר התחתנתי ויש לי שני ילדים. אני רוצה שתכירי את כלתך, אשתי- ציפורה, את תאהבי אותה".


    כל משפט שיצא מפי, גרם לאימי התרגשות נוספת. הרופא שעקב אחר המפגש, ביקש שאתן לאימי לנוח.


    "אימא, אסע הביתה, אשוב מחר", אמרתי ונשקתי את ראשה.


    "כן בני ותביא את אשתך והנכדים".


    כשיצאתי ליווה אותי הרופא והוא היה מלא התפעלות מהתפנית הגדולה שחלה באימי.


    הגעתי לקיבוץ מאוחר בלילה. אשתי הייתה מודאגת ונרגעה רק כשראתה אותי נכנס. ספרתי לה את שעבר עליי. אשתי ידעה את כל עברי וידעה כמה חיפשתי את אימי עוד מהיותי נער צעיר. גם התרגשותה הייתה גדולה ולא הפסיקה להתפעל מהמפגש הפתאומי שהיה לי עם אימי.


    למחרת בבוקר, לאחר לילה ללא שינה בו שוחחנו אשתי ואני על המאורע ועל העתיד, יצאנו עם הילדים לנסיעה לבית החולים.


    קשה לתאר את המפגש בין אימי לאשתי והילדים. ההתרגשות של אימי הייתה עצומה. הילדים היו בתחילה מסוגרים, לא ידעו כיצד לעכל את הקשישה היושבת בכסא גלגלים שנכנסת לפתע לחייהם. אך כילדים היודעים להסתגל למציאות חדשה, נפתחו, התקרבו אליה ושוחחו איתה.


    לאחר מספר שעות של מפגש, ביקש הרופא שנאפשר לאימי לנוח. הוא חשש שההתרגשות תזיק לה. ילדיי ואשתי נפרדו ממנה בחיבוק ושבו לקיבוץ. אני נותרתי בבית החולים, לא יכולתי להיפרד ממנה.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/1/15 19:20:
      כל הטעויות האפשריות והבלתי אפשריות נעשו בקליטת העולים למדינה הצעירה ובעצם באי קליטתם. כמה חבל על השנים האבודות. כמה כאב
        1/8/12 19:33:
      אשר יקר, ברגישות המופלאה שלך אתה מצליח לרגש בכתיבתך שוב ושוב בכל פרק מחדש.
        1/8/12 17:13:
      התרגשתי עד דמעות גם אני. אתה מספר נהדר על הצלילוּת של גיטל גוטין הקשישה ברגע הנכון: פשוט, מרגש, אינטימי. // אמנם כבר ידוע וברור מה יקרה, אבל אני רוצה לקרוא את ההמשך כפי שאתה תספר אותו, אשר. // תודה על החוויה!
        29/7/12 17:49:
      כמה צמרמורות, העיניים לחות ומעורפלות - זאת ההרגשה שלי לכל אורך הסיפור. התרגשתי מאוד לקרוא, אני מרגישה צורך לקרוא דחוףףףףףףף את ההמשך. תודה אשר ויום טוב.
        29/7/12 15:43:
      דמעות עלו על עיניי, תודה שריגשת ...
        29/7/12 11:42:
      תיאורים מכמירי לב, סוחפים וסוחטים צער.
        29/7/12 09:33:

      "שמוליק, סוף סוף". ...האויר קפא. 

      כתיבה מצויינת, וסיפור מדהים. 

      מוטיב ה"בור", האם המקריבה חייה למען ילד. 

      סגירה המעגל ואפיון הדמויות. מלאכת מחשבת, סוחטת דמעות. 

      כל הכבוד!!

        29/7/12 00:09:
      אני בקושי רואה את המקלדת... טוב, ניגבתי את עיני... הסיפור כל כך מרגש ואתה מספר מפיו של שמוליק בכזאת אמינות מרגשת... אני חושב שזה פרק השיא בהתפתחות העלילה המרתקת עליה אתה מספר.
        28/7/12 23:43:
      "שמוליק, סוף סוף"., זאת הפואנטה.
        28/7/12 21:56:
      פרק מרגש ביותר ומותיר את הקורא פשוט ללא מילים...תודה אשר ושבוע טוב ....שיהיה לכולנו...אמן....
        28/7/12 21:05:
      אשר, תיארת רגעים כל כך מרגשים, שאין מלים...אין מלים...
        28/7/12 14:25:
      קראתי את הפרק כאילו אני שם, בתוך ובין הדמויות. מרגש.
        28/7/12 14:11:

      ווואוו איז פרק מרגש

      הוצפתי בדמעות

      תודה אשר חברי היקר נשיקה

      אני אמשיך לעקוב אחרי ההמשך של הסיפור פרי עטך

      * כוכב אהבה ממני

      והמשך שבת נהדרת לכולנו

        28/7/12 11:38:
      המשך הסיפור יפה ונוגע ללב...
      אשר יקר, שלושים שנה חלפו והניצוץ המחבר אמא לבן שאבד בבור ההוא...הניצוץ הזה של חבל הטבור עודו קיים. התרגשתי מהסיפור, מהכתיבה המרגשת שלך שהפגישה את הבן עם אמו. החיפוש שלו הניב תוצאה חיובית, ההתרגשות החזירה לאמו את החיים עצמם. האדמומית שטיפסה בלחייה והברק ששב לעיניה השקועות הוכיחו בלי צל של ספק שהחיים ניצחו. תודה עמוקה מלבי.
        28/7/12 09:30:

      אשר יקירי, זה הפרק המרגש ביותר בסיפור שלך. התאור שלך לפגישה כתוב ברגישות ועדינות רבים כל כך, להתפעל ולהתפעם. רגע מופלא הוא רגע המפגש שאינו זקוק למלים. לעתים נדירות חל רגע כזה ההופך לרגע מכונן בחיינו. כמה שימחת אותי עם הפרק הזה והידיעה שהבן והאמא נפגשו בסופו של דבר ואכן כן, איך לא תזהה האם את בנה גם כעבור יותר משלושים שנה? אני זוכרת את עצמי, מספר שעות לאחר לידתה של בתי הבכורה. הראו לי אותה מיד לאחר הלידה להרף ולקחו אותה לבדיקות וניקוי. כעבור מספר שעות, כאשר האחות נכנסה לחדר עם תינוקת בזרועותיה, ולמרות שראיתי רק את הגולגולת של התינוקת, ידעתי בודאות שזו התינוקת שלי. ישנו הרגש ההורי הזה שאין צורך במלים ואין צורך בכלום, רק הנוכחות היא החשובה. כשהבנות שלי היו קטנות הן נהגו בשבתות בבוקר להכנס למיטה שלנו ולמרות שהייתי רדומה ולא פקחתי עיניים, רק על פי הריח ידעתי מי נשכבה לידי.
      תודה אשר יקירי על סיפור נפלא, מרגש וכל כך אותנטי!

      פרופיל

      ashorer
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון