בסוף ויתרתי על מאידנק. בבירה השנייה בפאב המעושן בלובלין התחילו כאבי הבטן. אני בהיריון, התלוננתי. חה חה חה, ענו לי. למה מי יעבר אותך. משכתי בכתפיי. נו, מה לעשות. מה שנכון. טוב, אם ככה, כעסתי, אני מדליקה סיגריה. מה זה משנה שאני לא מעשנת, אם אני לא בהיריון אז מותר לי. ומחר הולך להיות לי יום קשה. מחנה ריכוז! כמה כבר צריך להתרכז בשביל מחנאות, אני מועכת את הבדל המסכן לתוך המאפרה הכחלחלה שמתהפכת וממלאת אותי באפר אפרפר ומאופר. כאב הבטן מתחזק. פעם הייתי במחנה כזה, בגרמניה, אבל פה, ככה אומרים, זה הדבר האמיתי. פחד. אלוהים. רעש הגשם הולך ומתעצבן. ואולי זה סתם הנשימות שלי, הדפיקות של הלב היהודי האומלל שלי שמנסה להתעשת. והכאב עובר לגב, מזדהה עם הנספים. אני יכולה לדמיין את עצמי מסתובבת שם, מנסה לחפש זוויות טובות לצילום כדי שלא להתעמת עם הדמעות. ולמה בכלל לבכות, אני לא מכירה אף אחד משם, ואף אחד משם לא מכיר אותי. אבל זו השליחות, אני עונה לעצמי, והחובה המחורבנת הזאת להציג כפות רגליים מוגפות במקום שפעם מתו יהודים. אני מדליקה עוד סיגריה, מערבבת את הנועם עם אלכוהול מגעיל.
בטח שאני רוצה שואה, התעקשתי עוד בתל אביב, לפני הנסיעה. כשנוסעים לפולין אז חייבים, רקעתי. כל כך בטוחה הייתי שזה כלום בשבילי, ממש שטויות. אז הייתה מלחמה, אז מה. אם לקולוסאום ברומא אין לי שום התנגדות להיכנס, והרי גם שם אף אחד לא מת בעריסה, פה בטח שלא תהיה לי בעיה. כמובן, לא באמת נכנסתי כי העדפתי להתמקד בדוכן של הכריכים בחוץ, אבל זה לא משנה עכשיו, העיקר הכוונה. בתיכון רציתי נורא לנסוע לסיור במחנות וסירבו לי, והנה, עכשיו ההזדמנות לכפרה. סעי, גברת, סעי לשם לבד, תעברי שם חוויה שלא עבר עוד אף אחד. טוב, אף אחד חוץ מכמה מיליונים, אבל אל לך להתעסק במספרים קטנוניים. תראי שואה אחרת, תכתבי על זה אחר כך כמו גדולה, איך הלכת בין הריסות ואיך נגעת בנשמות תועות. ומוזיקה, תביאי גם מוזיקה. ישראלית, ברור. כנסיית השכל. לאן את הולכת כשיבש בעיניים, גברתי היקרה. תראי לנאצים המטומטמים האלה כמה את חזקה. את לא תפחדי מכמה טיפות של גשם, מעננים, מאנשים שידרשו ממך כרטיסים בכניסה. אוי, מעניין אם מבקשים, או שהכניסה בחינם ליהודים. ולכי תוכיחי עכשיו שאת יהודייה, יא פולניה.
עוד סיגריה. משהו באמת לא בסדר איתי. כפות הרגליים מתופפות בעצבנות על הרצפה. ואני כל כך קרובה לשם, זה רק קילומטר אחד, מקסימום ארבעה. אני יודעת, אולי אמצא שם כמה דברים טובים. ציורים שלהם, או צעצועים. אוי, איזה דיכאון. היו שם גם ילדים. יאללה, מצת, אחים, מצת. אני שואפת לאט-לאט, נושפת גם. כאב הבטן נעלם, עכשיו הוא מיגרנה איומה. אני יוצאת לשאוף אוויר. סתם רע לי בגלל הגעגועים הביתה, אני מפטפטת עם עצמי, עומדת לבדי באמצע לובלין. מהי העיר הזאת בכלל. קצת דומה לקצרין במזג האוויר. וגם בכל השאר. אני מביטה סביבי: ארמון, מרצפות של חוצלארץ, אנשים משוויצים שהם יודעים שפה זרה. פתיתי שלג נחים בעייפות על המדרכה העתיקה. טוב, עזבו, סתם שיקרתי. רציתי שיהיה קצת רומנטי, מה יש. איזה שלג ואיזה מגפיים. גשם, גשם קל, מנקר כזה, דוחף. ואני כבר הפסקתי לעשן אבל האדים הלבנים מתפזרים מתוך הפה והנחיריים כשאני מנסה לעשות בהם עיגולים, מתעלמת מהכאבים. אלוהים, אני מתפללת, כמו כל כך הרבה לפניי, תיקח אותי מכאן, למה דווקא אני, למה אני פה, מה חשבתי, פולין כל כך יפה, למה להרוס. ואני נשארת בחוץ עוד רגע קט, כדי להבין את מה שאני הולכת לעשות, נושמת עמוק פנימה, מחדירה את הקור האיום הזה לתוך הלב, עוצמת עיניים ומחליטה. מספיק לי הקור העז מחלון חדרי, הספיקו לי המבטים לעבר השדרה, ובמונית בחזרה לתחנת הרכבת מספיק לי לשאול את הנהגת באיזה כיוון מאידנק, ומספיק לי שהיא עונה. |