היום האומלל של חיי היה בשנת 1970, נדמה לי ב-30 למאי של אותה שנה, כאשר קבוצת מכבי רמת-עמידר, שכשלה בשש השנים הקודמות לעלות לליגה הלאומית (היום זו ליגת העל) ,הייתה במשך 70 דקות עם רגל אחת בלאומית כאשר הובילה אחת-אפס על הפועל חולון. חלפו יותר מארבעים שנה, אני זוכר את הבעיטה בדקה השביעית של צלקה שפגעה בקורה ואת הכדור החוזר בעט שלמה פלץ בקור רוח ובלומפילד געש משמחה. זה נמשך עד הדקה ה-70 ושני שערי נגיחה של קליין העיפו את עמידר מובסת הביתה. אף אחד לא הבין איך טופמן, השוער המופלא, נתן חכדורים לחלוף בין ידיו. לימים, חשף משה רוזנר, הבלם הענק והאהוב, כי שמונה משחקני עמידר מכרו משחקים לטוטו ובעקבות כך הוקמה ועדת עציוני. אני לא הייתי היחיד שבכה באותו יום אומלל. למרות שלא ראיתי במו עיני אני משוכנע שגם אבי, שלמד אתי ביסודי בכיתה מקבילה בכה. אבי היה הילד החזק של בית הספר. קראנו לו אבי השמן ולפחות פעם אחת, אם לא יותר, אבא שלי שוחח עם אבא שלו וביקש שלא ירביץ לי. אני זוכר את אבא של אבי, איש גדל גוף, בעל הליכה כבדה ואצילית. הוא היה בהנהלה של עמידר, לימים כך קראתי בעיתון ניהל אבי בנו את מכבי רמת-עמידר. (כיום היא מאוחדת עם הכוח ר"ג ונקראת הכוח-עמידר).נזכרתי בסיפור הזה כי זהו למעשה סיפור של בגידה. בגידתו של ליאון קונסטנטינובסקי, החלוץ הנערץ על כל בני השכונה, שהוביל את מעשי מכירת המשחקים.נזכרתי בארוע כיון שאותו אבי שעליו אני מדבר, ושאני משוכנע שהזיל דמעות כמוני, עקב הבגידה של ליאון (כך קראנו לנו - אנחנו הילדים מעריציו) , הינו חבר הכנסת אבי דואן שעלה בימים האחרונות לכותרות תחת הכותרת "דואן - אירן".לא ראיתי אבי כבר יותר מארבעים שנה וכשראיתי אותו בטלויזיה נזכרתי באביו אציל הנפש וחשתי בצער גדול. |