כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    אדם לאדם עטלף

    0 תגובות   יום ראשון, 29/7/12, 02:12

    אזהרה: פוסט זה מכיל ספוילרים חמורים לסרטים "באטמן", "באטמן חוזר", "באטמן לנצח", "באטמן ורובין", "באטמן מתחיל", "האביר האפל" ו"עלייתו של האביר האפל"

     

    ב-24 השנים האחרונות, יצאו לאקרנים שבעה סרטים בכיכובו של באטמן. נוסף על כך, הופיע האביר האפל במהלך תקופה זו, בארבע סדרות אנימציה שונות ומספר לא מבוטל של סרטי טלוויזיה מצויירים ומשחקי מחשב. הסרט של טים ברטון מ-1989 הצית עניין מחודש בדמות, זמן קצר לאחר שזכתה לגלגול קשוח יותר בגרסת קומיקס של פרנק מילר. באטמן, שהיה למשך זמן רב סמל לקאמפיות וכתיבה גרועה, מתקיים בימינו בתודעה כקשוח והמתוחכם מבין גיבורי העל, כמו גם המסוגנן שבהם. החליפה האפורה עם תחתוני התכלת הוחלפה בשריון שחור והנבלים הפוקדים את גות'אם סיטי נעשו קטלניים יותר בהתאם.

    עם סיומה של הטרילוגיה של נולאן, זו שבמידה רבה הצילה את כבודו של המותג אחרי מה שג'ואל שומאכר עשה לו, אני חושב שמותר כבר לערוך השוואות. הכוונה אינה להשוות בין הסרטים עצמם, כי זה לחלוטין עניין של טעם ואני מעדיף להימנע משבועות של ויכוחים אינסופיים על גבי הרשת. חוץ מזה, עד כמה שאני אוהב שניים מסרטיו של נולאן ("באטמן מתחיל" היה משעמם ומפוזר מדי לטעמי), אהבתי עדיין נתונה קודם כל לשני הסרטים של ברטון. זה לא שהם טובים יותר, כמו שהם קאנוניים יותר ויוצרים עולם משלהם, נפרד משלנו, בו הגיוני יותר שאדם בתחפושת עטלף יסתובב ברחובות וירדוף אחר פושעים וארכי-נבלים. עד כמה שנולאן רצה לעשות סרטים מציאותיים יותר, עושה רושם שגם הוא היה צריך בשלב מסוים להקצין לעבר הגיון של קומיקס כדי להצדיק את קיומו של באטמן בעולם מתפקד. הסרטים של ג'ואל שומאכר, שהחליף את ברטון באמצע שנות התשעים, היו מצועצעים וחסרי הגיון פנימי ולמעשה, קרובים יותר לסדרת הטלוויזיה מהסיקסטיז, אותה סדרה שברטון עמל רבות בכדי לנתק כל דמיון אליה. נולאן נתקל במשימה דומה, להתרחק ככל הניתן מהסגנון של שומאכר, שלא היה חביב על צופים רבים ולהביא את באטמן לקהל חדש, שמוכן לשמוע את הסיפור בדרך חדשה לגמרי. הוא לא השקיע בעיצוב וברומנטיקה כמו ברטון, שאצלו באטמן הוא סוג של מחזה פומפוזי מודע לעצמו, אלא בחר בסגנון ריאליסטי במיוחד. הבניינים המוזרים, הלוגו הצהוב על החליפה והבאטמוביל המגניבה יותר משהיא פרקטית, הוחלפו בארכיטקטורה הגיונית, סמל מוצנע ורכב שטח צבאי. לצורך העניין, טים ברטון הוא סלבדור דאלי, שנותן חופש לדמיונו הפרוע, אבל שומר על סגנון וסיפוריות תוך הקפדה על הפרטים הקטנים ביותר. כריסטופר נולאן הוא עדי נס, שמשתמש בחומרים הקיימים במציאות סביבו בכדי להעביר סיפור שנלקח מזמן אחר באופן שמעורר מחשבה מחוץ לגבולות הז'אנר. ג'ואל שומאכר הוא חדר הזחל ב"צעצוע של סיפור 3". תראו ותבינו למה אני מתכוון.

     

    באופן טבעי, כאשר שלושה במאים בעלי סגנונות כה שונים זה מזה מתעסקים באותו יקום בדיוני, יהיו חפיפות מדי פעם. הדבר בולט במיוחד במספר דמויות, ראשיות ומשניות, המופיעות בגרסאות שונות ביותר מסרט אחד. אתייחס כאן להבדלים ביניהן ולאופן בו הן משקפות את גישות הבימוי השונות לאורך יותר משני עשורים של סרטי באטמן. ברשותכם, אתמקד בעיקר בסרטי הקולנוע ולא בקומיקס או בסדרות הטלוויזיה, מאחר ומדובר בבלוג קולנוע וזהו המדיום הקרוב ביותר ללבי.

     

    ברוס ויין / באטמן – נתחיל, מן הסתם, בדמות הראשית. השאלה היא רק מי משניהם הוא הדמות הראשית ומי האלטר אגו שלה. אצל ברטון, ברוס ויין הוא גיבור הסיפור. הוא אדם מבריק, מתוחכם, מעט מגושם ולא תמיד מסתדר בכוחות עצמו (שאריות לאובדן הוריו בגיל צעיר) שיוצא בלילות בתחפושת כדי להשליט סדר ברחובות. הצופים לא יודעים מתי בדיוק החליט להפוך לבאטמן וכמה זמן לקח לגבש את שגרת הלחימה בפשע, אולם ברור שזה קשור ישירות לרצח הוריו. עשר דקות מתחילת "באטמן", מדובר כבר במצב קיים. איש-עטלף מסתורי מטיל אימה על פושעי גות'אם והמשטרה והתקשורת אינן יודעות האם מדובר בברכה או קללה. ברטון בחר להציג את דמות הגיבור כפלייבוי עשיר ופילנתרופ, העוטה על עצמו מסכה בלילות. באטמן אולי מופיע בשם הסרט, אבל הוא נותר ברוס ויין בתחפושת. הד לכך ניתן למצוא כאשר הג'וקר שואל "Bruce... Wayne, n'est-ce pas?" ("הלא כן?") וברוס עונה "רוב הזמן". גם הצגתו הנדירה של ברוס ויין כעוטה משקפיים, משקפת אותו כיותר אנושי ופחות כמי שאבד את הראש ונתן לצד העטלפי שבו להשתלט עליו.

    מצד שני, באותו עימות עם הג'וקר, ברוס אמנם ללא מסכה, אך הוא נותן לאופי הוויגי'לנטי של באטמן להשתלט עליו. הוא ניצל ממוות בזכות מגן מאולתר ומנסה להדגיש בפני הג'וקר שהם שווים ואינו מפחד ממנו.

    ב"באטמן חוזר", ניכר שוב שהצד האנושי הוא החשוב בעיני ברטון. רומן בלתי אפשרי עם סלינה קייל הוא הקונפליקט האמיתי מבחינתו. הפינגווין ומקס שרק הם נבלים מובהקים, אבל יש לו רגשות כלפי סלינה והדבר פוגע ביכולתו להילחם בה. זה מוטיב שעוד יחזור בהקשר לסרטיו של ברטון. בעוד נולאן אוהב את הדמויות שלו מסתוריות וממוקדות באופן חולני, ברטון נוהג להציג את האדם שמאחורי המסכה בצורה כמעט עירומה. גם הבחירה במייקל קיטון, הקומיקאי שככב ב"ביטלג'וס", לתפקיד גיבור על/פלייבוי שרמנטי, מעט תמוהה. זהו דגש נוסף עד כמה הפנימיות חשובה בעיני ברטון (ועד כמה הוא אוהב לשתף פעולה שוב ושוב עם אותם שחקנים).

    כריסטופר נולאן בחר ללהק לתפקיד את כריסטיאן בייל, מיסטר באד-אס. בייל אמנם יכול להיות דרמתי ורגיש, אבל הוא הופיע לפני כן בסרטים כמו "אמריקן פסיכו", "שלטון האש" ו"אקוויליבריום", בהם נדרש לגלם דמויות קשוחות וחסרות פשרות. גם אצל נולאן, ברוס ויין מתוסבך, כאשר נקודת התורפה שלו היא אהבה נכזבת, אבל נראה שהוא קודם כל באטמן. "באטמן מתחיל" עוסק כולו בלהסביר כיצד יתום בן עשירים הפך ללוחם על עם גישה לציוד צבאי מתקדם. הדברים ש"באטמן" מ-1989 מדלג עליהם, הם עיקר הסרט כאן. "באטמן מתחיל" עוסק ביצירתו של באטמן. הוא אמנם מתעכב לא מעט על דמותו של ברוס ויין, אבל בעיקר כאמצעי להסביר את האבולוציה הפרטית של איש העטלף. בסרטים הבאים, הוא נעשה למעשה פחות מרכזי. צוות נרחב של שחקנים חולק איתו זמן מסך והנבלים הם לא פחות מרכזיים ממנו. ישנן דקות ארוכות בהן גיבור הסדרה אינו חלק מהעלילה, בין אם בתור ברוס ובין אם בתור באטמן. הוא מגיב לנעשה, אבל נדמה שיש לו מעט מאוד קיום מחוץ לשריון. "עלייתו של האביר האפל" מתרחש שמונה שנים אחרי "האביר האפל" ונדמה שבכל הזמן הזה, ברוס ויין עשה מעט מאוד. הוא בקושי יצא מהבית, הרשה לחברה בבעלותו להתדרדר להפסדים קשים ונמנע מליצור קשרים עם נשים, חלק מזה בעקבות הטראומה ממותה של רייצ'ל. נדמה כאילו ברוס ויין חדל להתקיים ברגע שבאטמן פרש. בניגוד לברוס של ברטון, שבאטמן הוא רק אחת ממגוון פעילויות בהן הוא עוסק, אצל נולאן הוא תלוי לחלוטין בקיומו של באטמן. הדבר בולט גם באופן בו הבמאי מסיים את הסדרה. טים ברטון מסיים את "באטמן חוזר" כשברוס מהרהר בהתרחשויות ונוסע ללא תחפושת במכונית הפרטית שלו, עם משרתו אלפרד. בסוף "עלייתו של האביר האפל", באטמן מביים את מותו בכדי להיזכר כמושיע ולא כפסיכופת וברוס, מסיבה כלשהי, נעלם איתו. לא נאמר מפורשות האם תושבי גות'אם מודעים לכך שמדובר באותו אדם, אבל אני מניח שלפחות חלק מהם עשו אחד ועוד אחד כשהאנשים היחידים שנעדרו מהעיר בזמן ההפיכה של ביין, גם מתו באותו יום.

     

    הג'וקר – הויכוח איזה ג'וקר טוב יותר, זה של ג'ק ניקולסון או של הית' לדג'ר, עשוי להימשך עוד שנים רבות (יש מי שבכלל יעדיפו את הדיבוב של מארק האמיל). בעיני, אין ממש צורך לעסוק בשאלה מכיוון שמדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין שבמקרה, יש להן את אותו כינוי ושתיהן נלחמות בבאטמן, אבל אלה בפרוש שתי גישות נפרדות לאותו רעיון כללי. מה שמעניין זה ש"באטמן מתחיל" לא הכיל אף אויב מארבעת הסרטים הקודמים. הוא השתמש במספר נבלים שלא הופיעו בעבר, אולי מתוך חשש ליצור השוואות שיעמידו את הסרט החדש בצל. ב"האביר האפל", כבר לא היה לנולאן אכפת. הוא החזיר לקולנוע לא סתם דמות מן העבר, אלא את האויב הכי מפורסם של באטמן, זה שבזכותו המותג חזר לגדולתו בסוף שנות השמונים.

    הג'וקר תמיד הוצג כמעין ליצן מטורף, בעל איפור, בגדים צעקניים, שיער צבוע ונטיות פסיכותיות להרס. זה ככה בכל הגרסאות שאני מכיר, אבל בכל אחת מהן הדגש הוא על צד אחר. אצל ברטון, הג'וקר הוא בעצם ג'ק נפייר, גנגסטר אכזר שבצעירותו, רצח את הוריו של ברוס ויין, מה שהוביל את הילד לפתח יצר נקמה שגורם לו לעטות תחפושת ולסכן את עצמו פיזית וכלכלית בכדי לרדוף פושעים בלילות. ג'ק הפך לג'וקר בעקבות נסיון של המאפיה להיפטר ממנו, נסיון שהביא להתערבותו של באטמן ולנפילתו של ג'ק לתוך מיכל כימיקלים שעוות את פניו וכנראה דחף אותו סופית למעמקי השגעון. הסרט טורח לציין את האירוניה בכך שג'ק יצר את באטמן כשרצח את הוריו ובאטמן יצר את הג'וקר כשגרם לו לטבול בכימיקלים. הג'וקר מפנה לעצמו את הדרך לשליטה במשפחות הפשע בעיר (באחת הסצנות המורבידיות בתולדות המותג) ומתחיל לפגוע באזרחים חפים מפשע, ללא סיבה מעבר לכך שהוא יכול. הוא מייצר איפור רעיל ומשתיל אותו במוצרי קוסמטיקה רגילים, כך שלא ניתן לדעת מראש מאילו מוצרים להיזהר. הוא מפזר כסף ברחובות, רק כדי להרעיל את האנשים הבאים לאסוף אותו בעזרת גז. בשיא הפרדוקסליות, הוא מעמיד עצמו בראש ארגון במטרה לזרות אימה ואנרכיה.

    הג'וקר של נולאן שונה מאוד. למרות שגם הוא מסגל לעצמו מאפיינים של ליצן ופועל להריסת הסדר הקיים, הוא לא גנגסטר. אין לו סיפור רקע, מאחר וההסבר היחיד להתנהגותו היא שמדובר בחולה נפש שרק רוצה לראות את העולם נשרף. הסרט אינו חושף את שמו האמיתי של הג'וקר, או את הנסיבות בהן אמץ את דמותו. הוא מספר סיפור אחר בכל פעם על האופן בו נוצרו הצלקות סביב פיו. יתכן שאחד הסיפורים נכון, אבל החשיפה ליותר מאחד מהם מגלה שממש לא אכפת לג'וקר שאף אחד לא יודע מי הוא. מבחינתו, הוא סוג של מלאך חבלה שנשלח לגרום לאנשים להבין שהם מונעים מאנוכיות ופחד ואינם טובים מיסודם. הוא מאיים לפגוע בילדים ובחולים אקראיים, אולם מסמן במקביל את בכירי מערכת החוק כמטרה. למרות שאין הסבר חד משמעי לפעולותיו, הג'וקר מאוד ממוקד בהשגת המטרה. בניגוד לג'ק נפייר, הוא לא מחפש שליטה או כסף. להפך, הוא רוצה לגרום לאנשים לראות עד כמה הדברים האלה חסרי ערך. הוא גם צעיר מהג'וקר הברטוני. את הג'וקר ב"באטמן" מגלם ג'ק ניקולסון, שהיה בן 52 בזמן צילומי הסרט. ב"האביר האפל", מגלם אותו הית' לדג'ר, שנפטר בגיל 28. הבדל זה ניכר באפיון הדמות, כאשר ג'ק נפייר שולח בריונים ורובאים שיפגעו באנשים עבורו ונוטה להתבטא באופן מליצי ולהראות מתוחכם, בעוד הג'וקר של נולאן אינו חזק פיזית, אולם מעדיף להראות ולדבר כאילו עבר מקטטה לקטטה רוב חייו. שתי ההופעות זכו להערכה. ג'ק ניקולסון היה מועמד לגלובוס הזהב על תפקידו בסרט, בעוד הית' לדג'ר זכה בגלובוס הזהב ובאוסקר על "האביר האפל".

    בעיני, יש משהו יותר מפחיד בג'וקר של ברטון. אמנם הסרט יותר קליל ופחות מעמיד במבחן את יושרו של כל ניצב וניצב, אבל תחושת האימה של "האביר האפל" נובעת פחות מהג'וקר עצמו ויותר מהתגובות של הסביבה אליו. לבדו, אין לו כח. הוא מאוד חכם ונטול פחד, אבל נדמה כי אין לו שום יכולת לאיים על אנשים ללא אלמנט ההפתעה. זה השוק ממעשיו שנותן לו מספיק זמן לחמוק או לתכנן את הצעד הבא. הג'וקר של "באטמן", לעומת זאת, הוא סוג של קיסר. הוא כוחני יותר מגרסת לדג'ר וקודם כל מתקדם בעצמו לראש ארגון הפשע, לפני שהוא מתחיל לנצל את עוזריו. הוא פחות דמות מסרט אימה ויותר אנטיתזה להגיון. נדמה שלו היה אדם טוב, היה יכול להפוך לגיבור לא פחות מוצלח מבאטמן. אלא שהוא רשע בכל רמ"ח איבריו. הוא לא שואל האם אנשים הם רעים מבסיסם, או כיצד יגיבו במצבי לחץ. הוא פשוט יודע. כמה שאהבתי את ההופעה של לדג'ר, ג'ק ניקולסון יודע לייצר אימה גם מדבר פשוט כמו הרמת גבה. כל תנועה וכל הברה מבטאת רשע ובניגוד לג'וקר מ"האביר האפל", הוא רוצה לפרסם את עצמו ולהיהפך לאל, או יותר נכון לשטן. גורלם של שני הג'וקרים משתקף, אולי בלי כוונה, בעימות האחרון מול באטמן. בשני המקרים, מוצא עצמו הג'וקר תלוי ממבנה גבוה, כאשר נפילה פרושה מוות בטוח. ב"האביר האפל" הוא ניצל ומושלך לכלא. ב"באטמן", הוא נופל אל מותו, אך מוסיף לצחקק מתוך תיבת קול ששתל על גופו. ג'ק נפייר היה כה עוצמתי שרק המוות הצליח לעצור אותו. הוא היה כה מורגל לחיות על הקצה, שגם לאחר שגופו התרסק, דאג להיות זה שצוחק אחרון, כאילו חזה מראש את מותו.

     

    סלינה קייל / קאטוומן – סלינה קייל היא אולי הדמות האהובה עלי בסרטי באטמן הישנים והפחות חביבה עלי בגלגול האחרון. אצל ברטון, היא גולמה בידי מישל פייפר. סיפור הרקע שלה היה של עובדת עבור מקס שרק (כריסטופר ווקן), שמושלכת בידיו מהחלון לאחר שהיא מגלה סקרנות יתרה. היא לא מתה, אלא מתגלגלת מחדש כאישה בעלת תכונות חתוליות. "באטמן חוזר" אף פעם לא מסביר האם לעובדה שפצעיה לוקקו בידי חתולים לאחר נפילתה יש קשר לשינוי, או שהיא מונעת לחלוטין בידי נקמה. למעשה, הפעם הראשונה בה נרמז שיש לה תכונות על-אנושיות, היא בסוף הסרט, כשמקס שרק יורה בה והיא מוסיפה להתקדם לעברו, תוך שהיא סופרת את הנשמות שנותרו לה מתוך התשע המקוריות. היא רוצחת אותו תוך כדי מה שנראה כמו התאבדות, אולם השוט הסוגר של הסרט מגלה שחמקה מהמוות גם הפעם. ההחלטה להשאיר אותה בחיים, עם נשמה אחת כמו אישה רגילה, מחזקת את הפן האנושי שברטון תמיד מבקש לתת לדמויות בסרטי באטמן שלו.

    בכל גלגוליה, סלינה מקיימת מתח מיני חזק עם ברוס ויין. ב"באטמן חוזר", המתח מגיע לשיא כשהשניים מתאהבים מבלי לדעת שזהויותיהם הסודיות הן של אויבים. הסצנה בה הם מגלים זאת, היא מבחינתי אחת מהטובות בסרט. הדבר גם מביא בסופו של דבר, לכך שברוס קורע מעליו את מסכת באטמן לעיני אויביו בכדי לפנות אל לבה של סלינה (מה שמחזק את התחושה שמייקל קיטון היה קודם ברוס ורק אחר כך באטמן). היא היחידה מבין הנבלים שבסרטי באטמן שבאמת אכפת לברוס משלומה (פויזן אייבי לא נחשבת, היא סממה אותו).

    אצל נולאן, סלינה קייל הופיעה רק בסרט האחרון, "עלייתו של האביר האפל". אמנם היא מפגינה כישורי אקרובטיקה מרשימים ועוטה לפעמים אזניים חתוליות כחלק מתחפושת, אבל אינה הופכת רשמית לקאטוומן. מתייחסים אליה כאל אישה חתולית והיא גם יורה כמה משפטי מחץ שמאזכרים את הנושא, אבל היא נשארת סלינה לכל אורך הדרך. גם כשהיא עם מסכה, קל לזהות אותה. זאת בניגוד לסלינה של ברטון, שמכינה לעצמה תחפושת עור צמודה המכסה את כל גופה פרט לחלק מפניה. אן האת'אוויי מגלמת את סלינה של נולאן בחליפת עור משלה, אבל עם שיער פזור ומסכה על העיניים שלא מקשה על זיהויה. התחפושת שלה דומה יותר לזו שהופיעה בסדרת הטלוויזיה עם אדם וסט, שמטרתה הייתה להדגיש את הצד הנשי של סלינה ופחות את הצד החתולי.

    זה לא אומר שכאן נולאן הוא זה ששם יותר דגש על הצד האנושי. שני הבמאים נותנים לסלינה רקע רציני מחוץ לחיי הפשע, אולם נראה שאצל ברטון הוא עמוק יותר. סלינה של "באטמן חוזר" היא אשת קריירה מתוסכלת מרווקותה, שנבגדת בידי הבוס שלה ומתחילה לתעל את הזעם החבוי בה בצורה הרסנית. היא פמיניסטית לוחמנית במלוא מובן המילה. הזעם שלה בהחלט חבוי, זה ברור מהגמגום וחוסר הבטחון שפייפר מציגה בתחילת הסרט. ההפיכה לקאטוומן משנה אותה לאישה פתיינית, קשוחה, חייתית ונטולת פחד. הרומן עם ברוס ויין הוא נקודת התורפה שלה והדבר שמונע ממנה להתמסר באופן מוחלט לפרסונה החתולית שלה. ברוס ויין מבין שאבד אותה כשהיא בוחרת בנקמה על פניו, אולי מתוך ידיעה שזו הדרך היחידה בה תרגיש חופשיה. אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מ"באטמן: הסדרה המצויירת", הוא סופו של פרק כפול בו באטמן נאלץ לשים אזיקים על ידיה של סלינה, למרות שלבו רוצה לאפשר לה ללכת. ב"עלייתו של האביר האפל", סלינה היא גנבת החיה עם בשכונת עוני. היא לא עובדת, אלא מתפרנסת ממעשי שוד, תוך שאינה מפחדת לעשות זאת בפנים חשופות. היא גונבת את המחרוזת של אמו של ברוס מול עיניו והוא מתפתה בעקבות זאת להתחקות אחריה. הדבר לא מוביל לסיפור אהבה כמו ב"באטמן חוזר", אבל כן לסוג של מתח מיני. סוג של, כי משלב מאוד מוקדם ברור שסלינה האת'אוויי משתמשת במיניות שלה כדי להשיג את מבוקשה כמעט בכל הזדמנות. בעוד הגרסה של פייפר עוברת שינוי מהותי מאישה ביישנית ומסוגרת לסמל מין מטעם עצמה, זו של האת'אוויי פשוט נשארת ככה לכל אורך הסרט. השינוי הגדול שהיא עוברת, הוא להיות פחות אנוכית ולהציל את חייו של באטמן וזה מתרחש ממש לקראת סוף הסרט. היא לא יודעת את זהותו האמיתית והנשיקה ביניהם פתאומית ולא קשורה בכלל לעלילה (מה גם שהיא מתרחשת כשהם בלחץ זמן אטומי).

    סלינה קייל היא דמות נייטרלית שפועלת על פי צורכיה, אבל נתונה גם לחולשות אנושיות. חוסר מורא הוא הנשק העיקרי שלה ובכל גרסה, היא מבלבלת את באטמן כמו שאף דמות אחרת לא יכולה. אף פעם לא ברור לחלוטין מתי היא מעוניינת בו ומתי היא משחקת בו כדי להשיג משהו. היא פמיניסטית שמשתמשת בסקס ונזקקות כמסווה ליכולותיה האמיתיות. "באטמן חוזר" הוא כנראה המקום היחיד בו הרגשות של סלינה הם חד משמעיים, אבל זה גם מה שהופך אותה ליותר עוצמתית מזו של "עלייתו של האביר האפל". שמעתי אנשים אומרים שאן האת'אוויי הייתה הדבר הטוב ביותר בסרט, אבל אני חושב שהיא דווקא הייתה קצת מעיקה. כמה שאהבתי את הסרט, הדמות שלה נראית לי מפוספסת. היא לא מושא האהבה העיקרי של ברוס ויין, היא עוברת שינוי קיצוני ברגע האחרון ובעוד כוחה בלסובב גברים הוא יוצא דופן ביעילותו, נראה שלקראת סוף הסרט, באטמן מחליט בשבילה הכל. היא הופכת מדמות שעומדת לחלוטין בפני עצמה למעין סיידקיק. בגרסה של ברטון, סלינה הייתה דמות טראגית עם גורל לא ידוע. היא התעלומה שבאטמן לא הצליח לפתור וחמקה לפני שפענח אותה כראוי. ב"עלייתו של האביר האפל", הוא מפצח את שיטותיה וצורת חשיבתה די בקלות (מה שעדיין לא מונע ממנו להיכנס בעקבותיה למלכודת).

     

    ביין – כאן, אין יותר מדי מקום להשוואה. כמו במקרה של הג'וקר, מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין, רק שכאן, אני אפילו לא בטוח עד כמה אפשר להתייחס לאחד מהם כדמות. ביין מפורסם בעולם הקומיקס כאחד האויבים המרים והקשוחים של באטמן. הוא ידוע במיוחד כמי ששבר את גבו של האביר האפל והשבית אותו לזמן מה, דבר המופיע גם ב"עלייתו של האביר האפל". משום כך, קל להבין מדוע מעריצי המותג מתעבים את "באטמן ורובין" אפילו יותר משאר האנשים.

    כשג'ואל שומאכר החליף את טים ברטון כבמאי סרטי באטמן, הוא שנה באופן מהותי את אופיים של הסרטים. השחקנים שגלמו את באטמן התחלפו, נוספו דמויות משנה שאמורות לעזור לו והנבלים נעשו יותר סטראוטיפיים ופחות מעניינים כבני אדם. למרות זאת, לוהקו לסרטים שמות גדולים כמו ג'ים קארי, טומי לי ג'ונס, אומה תורמן וארנולד שוורצנגר. כולם גלמו נבלים נגדם באטמן נלחם, אולם את ביין שחק שם הרבה פחות מוכר. שמו של השחקן הוא רוברט סוונסון, מתאבק מקצועי שמסכה מכסה את פניו לכל אורך הסרט. קשה לשפוט את יכולות המשחק של סוונסון מאחר וביין ב"באטמן ורובין" הוא אלם. שוב, הדמות שב"עלייתו של האביר האפל" מתאפיינת ביכולת דיבור רהוטה ובעודפי כריזמה, הופיעה בסרט של שומאכר כגוש בשר אלם. לפי שומאכר, הוא נוצר בידי חומר שהפך אותו מעבריין פשוט לחייל על. הוא צייתן, חזק מאוד ולא מתעכב על חשיבה עצמאית. פויזן אייבי משתמשת בו כעוזר והוא כל כך זניח, שמי שמביסים אותו אלה רובין ובאטגירל ולא באטמן עצמו.

    רוברט סוונסון נפטר זמן קצר לאחר צילומי הסרט, מבלי שהותיר חותם גדול על עולם הקולנוע, או על עולם ההאבקות. טום הארדי, לעומת זאת, קנה את עולמו בזכות גילום ביין ב"עלייתו של האביר האפל". אני לא יודע אם זה יגמר במועמדות לאוסקר כמו אצל הית' לדג'ר (שמותו המפתיע כנראה תרם לזכיה), אבל הארדי בהחלט השתדרג בעיני כשחקן בתפקיד זה. הוא מגלם את ביין כפסיכופת גאון, עם נטיות משיחיות ושימוש לרעה ברעיונות הצדק החברתי. הוא יריב פיזי שקול לבאטמן (אם כי, באטמן מובס בקלות בעימות הראשון), אבל מתעלה עליו בשכלו. ביין מתוכנן עד לרמת המולקולה ולמעשה מאלץ את באטמן לזנוח את הטקטיקות הפרטיות ולגייס צבא שיוביל אותו לעימות ישיר מול ביין. במקום שבאטמן יערים על אויבו, הוא מחוייב להתעמת עמו בקרב פיזי כדי להשאיר לעצמו סיכוי.

    המסכה המפחידה שלו, שאין הסבר לתפקידה המדויק, יחד עם הטוויסט שחושף את הצד הפגיע של ביין, הם חלק ממה שהופך אותו לנבל על מהשורה הראשונה. הוא אינו בוחל באמצעים ומקריב את כל מי שנכון בעיניו להקריב, מבלי לחשוב פעמיים. בגרסה של שומאכר, מדובר במפלץ חסר אופי שתפקידו בעיקר למלא הוראות של אחרים. גם ב"עלייתו של האביר האפל" הוא מתגלה כחייל הנתון לפיקודה של טליה אל גול, אבל הוא עומד כיריב יותר מראוי בפני עצמו.

     

    הארווי דנט / דו פרצוף – הדמות היחידה שעברה שינוי מהותי עוד לפני הריבוט של נולאן. הארווי דנט הופיע כבר בסרט "באטמן", כתובע המרכזי של גות'אם, בגילומו של בילי די ויליאמס. התפקיד שלו בסרט משני והוא בעיקר נואם בפני העיתונות ומאיץ במשטרה לעצור את הג'וקר ולהבין מי זה לעזאזל הבאטמן הזה שלוקח את החוק לידיים. הייתה תכנית לפתח את דמותו כנבל בסרט ההמשך, אולם ברטון החליט לוותר על הרעיון וליצור את דמותו של מקס שרק במקום. ג'ואל שומאכר חשב אחרת והפך את דו פרצוף לאחד משני הנבלים ב"באטמן לנצח", שם הוא משתף פעולה עם הרידלר. שומאכר לא הסכים גם לגבי ליהוק הדמות והחליף את ויליאמס בטומי לי ג'ונס. אם היה מדובר בדמות אחרת, הייתי תוהה כיצד הפך הארווי דנט מאפרו-אמריקאי ללבן, אבל זה איכשהו הגיוני כשמדובר במי שחצי מפניו הושחתו ובעקבות זאת, גם נשמתו.

    דו פרצוף של שומאכר זוכה למעט מאוד סיפור רקע. הוא היה התובע, הוא היה מקורב לברוס ויין, אבל טראומה מחומצה שעוותה מחצית מפניו, הביאה אותו לכדי נטיות רצחניות. הקטע הזה מוסבר בכתבת חדשות קצרה, רק כדי שהצופים יהיו מעודכנים. הארווי דנט הוא דו פרצוף כבר מתחילת הסרט ובאטמן נאבק בו מהפתיחה. הוא מוצג כמפוצל לא רק במראהו, אלא גם בטעמו. אין לו פיצול אישיות, מכיוון שאינו מחליף בין פרסונות, אבל הבגדים, החפצים והנשים סביבו מתחלקים בין שני סגנונות. זה דווקא רעיון נחמד ששומאכר הביא (היו לו בכל זאת כמה הברקות), שיוצר את התחושה לפיה דו פרצוף נהנה מהתדמית הלא החלטית שעשויה להביא אותו למלא באמונה מלאה בהחלטה שגויה. הוא נוהג להטיל מטבע לשם הכרעה בדילמות קשות, כמו אנטון שיגור, רק הרבה פחות מפחיד. האובססיה שלו לשימוש במטבעות היא גם מה שמביא למותו, כשבאטמן זורק לעברו מטבעות נוספים שמבלבלים אותו וגורמים לו לאבד שיווי משקל מעל בור חומצה (מוטיב חוזר?). זו גישה מעניינת, להציג את הארווי דנט כמי ששגעונו מלווה בהתנהות כפייתית, אולם לצערי, שומאכר לא הולך רחוק עם הרעיון. הוא משאיר את דו פרצוף כנבל גנרי שמותיר מעט מאוד חותם על המותג. ג'ים קארי, בתור הרידלר, הרבה יותר מאיים מכיוון שנדמה שיש בו צד שניתן לפנות אליו בהגיון, אבל הוא בוחר לא להילחם על קיומו. דו פרצוף הוא טיפוס מצועצע עם הרבה כח, שלא ברור איך צבר מבלי להגיע לכלא, בטח כשמדובר באישיות מוכרת שלא מנסה בכלל להצניע את צעדיה.

    "האביר האפל" הוא לא רק הכינוי של באטמן, אלא גם הדגשת הניגוד בין איש העטלף לבין הארווי דנט. קיימת בסרט התייחסות לדנט כאביר הלבן שרוכב לעבר גות'אם במטרה להציל אותה מעולם הפשע. הוא נלחם בפושעים במדיניות תקיפה, אך לא אלימה ומפציר להילחם בשחיתות בשורות המשטרה. שחיתות הפוגעת בו לבסוף, כאשר הג'וקר נעזר בשוטרים כדי לחטוף את דנט ואת רייצ'ל ומביא להרס מחצית מפניו של דנט. פה, אבדן אהובתו והאמון במשטרה שאפשרה לה למות, שחקו תפקיד בהפיכתו של הארווי דנט לדו פרצוף. המעבר שלו חד, מכיוון שהוא הופך מנציג החוק והמוסר ומגיבור עממי, לנבל. מצד שני, ב"באטמן לנצח", המעבר לא קיים. הוא פשוט מתחיל את הסרט כנבל ואין בו את העומק והעצבות ש"האביר האפל" מוסיף לדמותו. תושבי גות'אם רואים בדנט של נולאן גיבור וב"עלייתו של האביר האפל", מתברר שהמצב הזה נשמר גם כעבור שמונה שנים, כאשר חקיקה בשמו אפשרה מאבק יעיל יותר בפשע.

    מעניין ההבדל באופן בו דמותו של דנט מציבה את באטמן בעיני אחרים. ב"באטמן לנצח", דנט הוא הרשע, מה שאוטומטית הופך את באטמן, המנסה לעצור אותו, לגיבור. גם אם לא גיבור מן השורה שפועל על פי החוק, אין את הדיון הציבורי האם באטמן הוא נציג הצדק, או פושע בפני עצמו. בסוף "האביר האפל", באטמן לוקח על עצמו אחריות למעשי הזוועה של דו פרצוף ואף למותו, הכל במטרה שתושבי גות'אם לא יאבדו תקוה. באטמן מעדיף שהארווי דנט יהפוך לקדוש על חשבונו, מאשר שתושבי העיר ידעו שלא מגיע להם נציג חוק כה נאמן. לי הסרט הבא, באטמן אף נאלץ להסתתר בכדי שלא ידרשו בו נקמה על מותו של דנט. בשלב הזה, הצופים יודעים על קיומו של דו פרצוף, הצד הרצחני של דנט, שבהשפעת הג'וקר, יצא לזרוע הרס ברחובות. תושבי גות'אם אינם מודעים לצד זה של הסיפור.

     

    המפקח ג'יימס גורדון – כמו ביין, גם גורדון זכה לקבל נתח גדול בהרבה בסיפור כשנולאן לקח את המושכות. בארבעת הסרטים הקודמים, גלם אותו פאט הינגל. הוא בעיקר מלא את החלל של מי שמגיב לפעילותו של באטמן ומנסה להרגיע את הקרקס התקשורתי סביבו. בסרטים של ברטון, גורדון הוא דמות שולית ויש לו מעט מאוד אינטראקציה עם באטמן, או עם הנבלים. למרות זאת, הוא אכן זה שמכריז על יעילותו של באטמן למשטרה וחושף את הזרקור בעזרתו מאותתים לבאטמן שמעוניינים בעזרתו (צעד שקשה לראות מפקח משטרה אמיתי עושה). אצל שומאכר, תפקידו גדל מעט. תחילה, התברר שהוא וברוס ויין מיודדים וב"באטמן ורובין", פויזון אייבי כמעט רוצחת אותו בנסיון לפרוץ לתחנת המשטרה. מנגד, שומאכר לקח מגורדון את בתו ברברה, שהופכת בקומיקס ובחלק מהסדרות המצויירות לבאטגירל וממציא לאלפרד אחיינית שממלאת את התפקיד. בכך, נמנע מתפקידו של גורדון לגדול עוד יותר ולהפוך למהותי יותר עבור הדמויות הראשיות.

    אצל נולאן, המצב השתנה. הוא להק את גארי אולדמן לתפקיד והפך אותו לדמות מורכבת בהרבה. ב"באטמן מתחיל", מתברר שגורדון סייע לברוס בילדותו, מה שמאפשר לברוס לחוש נוח יותר לשתף איתו פעולה. גורדון אינו מושחת ומאמין שהשחיתות במשטרה, עליה מדברים באטמן והארווי דנט, אינה חמורה כפי שהם מציגים. כשהוא מבין עד כמה הבעיה חמורה, גורדון מוביל מהלך לניקוי הרקב משורות המשטרה ומתחזק בעמדתו כמפקד העליון של כל שוטרי העיר. באופן מוזר, דו פרצוף הוא היחיד שהופך את גורדון למטרה ישירה, מאחר והוא רואה בו אחראי למותה של רייצ'ל בידי שוטרים מושחתים. באווירה של התנקשות בבכירים, המופיעה גם ב"האביר האפל" וגם בסרט השלישי בסדרה, גורדון נותר לא מאויים, עד אחרי שביין משלים הפיכה ומשחרר פושעים מסוכנים ברחבי העיר. גם שם, כאשר מוצא לו לבחור בין הגליה לבין עונש מוות, מעדיף גורדון למות מאשר לברוח בבושה.

    נולאן הפך את גורדון לגיבור. הוא לא חזק, חכם, או קשוח כמו באטמן ויש לו שיקולים פוליטיים לקחת בחשבון, אבל הוא יודע לעשות את הדבר הנכון ולנסות לשכנע אנשים ללכת בעקבותיו. הוא היחיד שיודע מה באמת קרה להארווי דנט ואף על פי שזה איים על משפחתו, נחוש לשמר את זכרו כאביר הלבן, למען טובת הכלל. גורדון עוזר להציל את גות'אם סיטי מפצצת האטום של ביין, כאשר הוא חודר למשאית בה היא מובלת ומצמיד אליה מכשיר איתור. חוץ מלקחת בעצמו את הפצצה אל מחוץ לגבולות העיר, הוא עושה את העבודה המסוכנת ביותר ועדיין שולט בכוחות המשטרה המשוחררים מכלאם התת-קרקעי. בזכות פועלו של גורדון, השוטרים נותרים נאמנים אליו ולשלטון החוק ואינם הופכים בוגדנים וחסרי תועלת כמו בסרטים הקודמים. אחרי שברטון ושומאכר התייחסו אליו כאל דמות זניחה, הפך נולאן את ג'יימס גורדון לאחד מאנשי המפתח בהצלת גות'אם.

     

    אלפרד – אחת הדמויות היציבות במותג של באטמן, הוא אלפרד, משרתו של ברוס ויין. אלפרד גדל את ברוס לאחר רצח הוריו, אך משמש יותר כחבר קרוב, מאשר דמות הורה. אלפרד נאמן לעבודתו ויעשה כל אשר ברוס יבקש ממנו, גם אם אינו תומך ברעיון. בכל הגרסאות, גישתו לכל פינה בבית מנוצלת בכדי לסייע להפיכתו של ברוס לבאטמן והוא אינו מאבד לרגע את הנימוס האנגלי והפסון. הוא נמנע מלפנות לברוס בגובה העיניים ולמרות שגדל אותו רוב חייו, תמיד יקרא לו "מאסטר ברוס".

    בסרטים של ברטון ושומאכר, גלם את אלפרד מייקל גאוג', שזה תפקידו המפורסם ביותר. הוא מגלם משרת מרוחק, מנומס, אך גם דאגן. היחס שלו אל ברוס מזכיר מעט אמא יהודיה, אבל הוא נמנע מלהביע דעה נחרצת מדי. הוא משמש גם כנהג ומחליט על דעת עצמו, לחשוף בפני ויקי וייל את העובדה שבן זוגה הוא באטמן.

    אצל כריסטופר נולאן, נלקח לתפקיד שחקן מוכר בהרבה, מייקל קיין. כשמלהקים מישהו בקליבר של קיין, זה לא רק כדי שיעיר הערות עוקצניות ויכין מרק עוף. בגרסה החדשה, אלפרד נוטה לדבר הרבה יותר על תחושותיו כלפי מעשיו של ברוס, על רצונו שיפסיק ללחום בפשע וימצא אישה ועל החשש מעתידו הכלכלי של האדון. הוא עדיין מנומס ונמנע מלהתערב ישירות (אלפרד של גאוג' פועל הרבה יותר על דעת עצמו), אבל חש חופשי יותר להתייחס לברוס כאל בן משפחה. בהעדרו, ברוס מתקשה להתנהל בבית, אף על פי שבגרסה זו, הוא לפחות מעדיף לנהוג בעצמו.

    אין ספק שאלפרד הנולאני יותר רגיש ותקיף, אולם גם יותר פסיבי. לפעמים, הוא נשמע אובד עצות, מה שלא היה אצל ברטון ושומאכר. מנגד, מייקל קיין הפך את המשרת לדמות יותר אנושית ועמוקה. האמירה שלו כי קבר כבר מספיק חברים במשפחת ויין, הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה, כאשר הוא עומד מעל קברו של ברוס ומרשה לעצמו לבכות בפומבי. אחד ההבדלים הגדולים בין הסדרה של נולאן לסדרה הקודמת, הוא שנולאן רואה בשלושת הסרטים שביים מקשה אחת, בעלת קו עלילה עקבי וסוף מוגדר. הבאטמנים הקודמים היו פשוט הפקה אחר הפקה שרק אי כדאיות כלכלית, מנעה עוד המשכים ישירים. גאוג' היה יכול להמשיך ולגלם את אלפרד בעוד כמה סרטים (לפחות עד מותו, ב-2011). מייקל קיין לא יחזור לתפקיד, כי חלק מהצורך בו הוא להבהיר שהסדרה הסתיימה והוא ואדונו המשיכו הלאה.

     

    רובין – כשכריסטופר נולאן עבד על "עלייתו של האביר האפל", הוא הבטיח שרובין לא יופיע בסרט. הוא כמעט אמר את האמת. השוטר ג'ון בלייק (ג'וזף גורדון-לוויט) מעביר סרט שלם בלי בגד גוף אדום, אבל הרגעים האחרונים חושפים כי שמו האמיתי הוא רובין וכי הוא יודע על מיקומה של מערת העטלף. לא ברור האם הוא עתיד להפוך לבאטמן, עכשיו שיש לו את הציוד ובאטמן המקורי פרש, או שבכוונתו להפוך ללוחם פשע חדש, העומד בפני עצמו. באטמן מציע לו ללבוש מסכה אם בכוונתו לעבוד לבד, למרות שבלייק עצמו מזהה שהוא ברוס ויין על סמך עיניו. השאלה האם מדובר באמת ברובין, או בדמות ששמה זהה במקרה לעוזרו השנוא של באטמן, נותרת פתוחה לפרשנות.

    למה רובין כל כך שנוא? כי הוא מיותר. באטמן הרבה יותר מגניב כשהוא פותר פשעים ורודף אחרי נבלים בעצמו. הוספת דמות שעושה אותו דבר, רק הרבה פחות טוב, מיותרת כמו הנחת קרח על רגל שבורה. זה קצת מקל, אבל בטח לא עושה את העבודה. מסיבה זו, כריסטופר נולאן הבין שהוא חייב להפריד רוב הזמן בין בלייק לבין באטמן, שלא תווצר ביניהם תלות. בלייק הוא שוטר ישר ואמיץ, בעל יזמה וחוצפה שאינו מפחד לומר למפקדיו כיצד לפעול בכדי להתמודד עם ביין. הוא מסרב לאמץ את הדעה הרווחת שבאטמן רצח את הארווי דנט בדם קר ומשום כך, קל לו יותר להתקרב למפקח גורדון ולזכות באמונו. באטמן נותן לבלייק עצות ואף מורה לו כיצד לפעול מדי פעם, אבל רוב הזמן, בלייק עושה עבודה בכלל לא רעה בעצמו. בסצנה אחת, הוא הורג בעצמו שני תוקפים ומתגבר במהירות על ההלם המיידי ממעשיו. החשיפה ששמו רובין נעשית רק לאחר שבאטמן נחשב מת, כך שבכל מקרה, נמנע מצב בו השניים יפעלו בעתיד זה לצד זה.

    טים ברטון לא רצה לשלב את רובין בסרטו. הוא רצה להתמקד בגיבור אחד ולא מצא טעם בתוספת דמות שאין בה תועלת. ג'ואל שומאכר שוב חשב אחרת וכנראה תרם בכך להתדרדרות הסדרה. כריס אודונל, שחקן הרבה פחות מוצלח מגורדון-לוויט, לוהק לתפקיד דיק גרייסון, אמן קרקס שמשפחתו נרצחה בידי דו פרצוף. הוא מאומץ בידי ברוס ויין, אבל גורם בעיקר צרות. מלבד הגישה המפונקת שלו ("תראו אותי! ארכי-נבל עם פנים מעוותות רצח את המשפחה שלי לעיני! בו-הו!"), רובין מגלה בעצמו את מערת העטלף באחוזת ויין. כפי שכל אדם בריא בנפשו יעשה, הוא מתלבט האם לפנות למשטרה, או להתעמת ישירות עם ברוס... אה, לא, סליחה. הוא גונב את הבאטמוביל ויוצא לסיבוב דאווין בעיר, שם הוא מסתבך בקטטה וגורם לכמה אנשים להבין שאו שהוא באטמן, או שהוא מכיר את באטמן ויודע איפה הוא חונה. העובדה שאף אחד לא עקב אחריו כדי לגלות את הסוד הגדול ביותר בגות'אם, מעיד יותר על תושבי העיר מאשר על גרייסון.

    ב"באטמן ורובין", כפי ששם הסרט מרמז, רובין זוכה לתפקיד גדול יותר. הוא גם חולק זמן מסך עם באטגירל ובאטמן מעיר בצדק ש"זו הסיבה שסופרמן פועל לבד", מה שמעלה בעצם את התהיה אם סופרמן קיים בעולם הזה, בשביל מה צריך את באטמן? רובין נעשה דמות עוד יותר מעצבנת ונזקקת והוא מתנצח רבות עם באטמן על שטויות כמו מי נוהג במה ולמי יש פטמות יותר בולטות על החליפה (שומאכר עדיין לא נתן הסבר מספק לכך). הוא מרבה להסתבך וחוץ מנטרול ביין, בסיוע באטגירל, רובין באמת לא תורם. הוא יבבני, מפונק, חסר אחריות ויותר מסרבל מאשר מועיל. במונחים של סדרת סרטים אחרת, הוא ג'אר-ג'אר.

    לכן היה כל כך חכם לא לחשוף שמדובר ברובין ב"עלייתו של האביר האפל", עד סוף הסרט. ג'ון בלייק הוא קשוח, אמיץ וחכם. אפשר בהחלט לראות אותו הופך לגיבור על בעולם בלי באטמן. הסתרת הקשר שלו לנער המעצבן מסרטיו של שומאכר, עוזרת לקבל אותו כגיבור בפני עצמו ולא כנטל. הוא מודע למגבלותיו ועדיין עושה כמיטב יכולתו להפסיק את הסגר הצבאי על העיר ולחלץ את השוטרים הלכודים. הוא עושה זאת על דעת עצמו ותוך לקיחת סיכונים אדירים. הוא לא צריך את באטמן כדי להילחם, אבל הם זקוקים זה לזה בכדי לנצח.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין