מדי מספר חודשים, כשהיתה אמא נתקפת באחד מבולמוסי הקניות הסוערים שלה, היה אבא   מסתגר בבונקר, מנתק את הטלפון כדי שפקידי הבנק לא יטרידו אותו וממתין עד יעבור זעם. מנסיונו רב השנים ידע שאין טעם לעמוד מול ההוריקן הצרכני של זוגתו, וגם אם ינסה להוכיח לה באותות ובמופתים בנקאיים, שאין ידינו משגת לקנות את כל המלמלות, התחתוניות, הגלימות וכל אביזרי האיפור והגנדור עליהם קראה ברומנים הצרפתיים החביבים עליה וראתה בחלומה, יזכה מיד לשמוע את המניפסט של האישה החושנית:

-- מה אתה בכלל מבין בנשים ! אישה זה לא גבר. גבר מספיקים לו זוג מכנסיים וחולצה אחת או שתיים. תגיד לי, מוישה, אתה שם בושם כל בוקר ? לא ! אתה צריך לק לצפרניים, אודם לשפתיים, מסקרה לעיניים ? לא !

-- ברוך השם, מלמל אבא.

-- אתה, מה שמעניין אותך, זה עיתון, המשיכה אמא כאילו לא שמעה את ה"ברוך השם" שלו. עיתון בבוקר, עיתון בערב, עיתון בלילה. כמה עיתונים יכול בן אדם לקרוא ביום אחד ? אבל אישה, זה משהו אחר לגמרי. אישה זה משהו סוער ורומנטי, אישה יודעת מה זה יופי, מה זה עדינות, מה זה תשוקה לדברים הנעלים של החיים. אישה זה בשביל אהבה. מה אתה חושב, שאני אבלה את החיים שלי בין הסירים עם החלוק ההוא שהבאת לי מהשוק לפני שנתיים ? אישה צריכה להרגיש שהיא אישה, שהיא יפה ונחשקת. אישה יודעת מה זה finesse . אתה יודע מה זה  finesse, מוישה ?

-- לא, ברכה, אני לא יודע.

-- finesse  זה … , היתה אמא פורשת ידיה בתנועה של diva , זה … אני לא יודעת להסביר את זה … בטח אין מלה בעברית בשביל המלה הנפלאה הזאת. טוב, מה כבר אפשר לצפות משפה שהיתה בר מינן אלפיים שנה ?

בשלב הזה היה אבא נמלט אל עיתוניו ואומר:

-- טוב, ברכה, טוב, רק אל תגזימי בבזבוזים ובבקשה, אל תשמיצי את השפה העברית.

אבא אהב את העברית אהבת נפש, התלהב מכל חידוש של האקדמיה ללשון ורצה בכל מאודו שנשתמש בהם בשפת היומיום. כל "יאללה, ביי" שבו סיימנו את שיחותינו הטלפוניות עם חברינו דכדך את רוחו וכל פעם שקבענו להפגש  כדי לאכול המבורגר עם צ'יפס הוסיפה שערה לבנה לראשו, שלא לדבר על "כזה" ו"כאילו".

-- אני לא מבין, אי אפשר לאכול קציצה בלחמניה וטוגנים ? חוץ מזה, מה זה "כזה, כאילו" ? אתם  לא מתכוונים  למה שאתם  אומרים ?  אם אתם לא מתכוונים, אז אל תגידו כלום.

-- אבא, בחייך, ככה מדבר היום כל מי שהוא "in ". מה אתה חושב, שאנחנו חנונים ? היה אומר אחי נתנאל, שכינה את עצמו נתי ואשר היה חוזר ואומר השכם והערב שאינו מבין מדוע צריך  היה לאמלל אותו לשארית חייו עם שם ירא שמיים שכזה.

-- כשאגיע לגיל שמונה עשרה, אחליף את השם, הבטיח.

-- ואיזה שם תבחר לעצמך ? שאל אבא בעצב.

-- בטח לא משהו עם "אל" בסוף. תום או רון, איזה שם בינלאומי כזה, ענה נתי.

-- שמו של סבא שלך שנספה בשואה היה נתנאל, אמר אבא בכאב.

-- העיקר, אבא, שלא תעשה לנו פדיחות לפני החברים. עדיף שלא תגיד כלום חוץ מ"שלום".

אבא הסתתר מאחורי עיתונו. רק  כאשר כבר לא היה בין החיים עלה בדעתי שאולי הסתיר את דמעותיו.

במשך סופת הקניות העונתית היה הבית נמלא שקיות פלסטיק מכל הצבעים, הצורות והגדלים ומתוכן נשלפו חצאיות טפט מרשרשות בצבעי ארגמן ותפוז, עליוניות שקופות רקומות בחרוזים מנצנצים, תחתוניות תחרה תפוחות אדומות ושחורות, חולצות משי ומוסלין שאת שוליהן אהבה אמא לכרוך ברישול אלגנטי סביב מתניה, שמלות הדוקות ושמלות מתנפנפות, צעיפים ארוכים שהיו אמורים להתבדר ברוח לו היה ברשותנו רולס רויס בעל גג נפתח, חגורות רחבות וחגורות דקיקות, תיקי קטיפה קטנים לערב ותיקי עור גדולים לבוקר, כובעי קש וכובעי לבד, כובעים רחבי שוליים שאפשר להגניב בצילם מבטים מסתוריים וכובעים קטנים ושובבים שחובשים אותם בהטיה קלה שמאלה או ימינה, לפי מצב הרוח. אולם מעל הכל, נמלא הבית  נעליים. נעליים היו חולשתה של אמא, חולשה שמעולם לא הודתה בה. כאשר היה אבא מתלונן שאין מקום בארון לזוג נעלי השבת היחידי שלו, היתה אמא מביטה בו כנסיכה שנידונה לישון כל חייה על העדשה:

-- עם רגליים עדינות כשלי, אין נעל שאינני מתייסרת בה בכל פסיעה ופסיעה. אני מנסה שוב ושוב למצוא נעל מתאימה ואינני מוצאת. מה אתה רוצה - שאלך בנעלי צנחנים ?

אבא היה שותק, אך לא הצליח להסתיר את המבט המשועשע בעיניו.

עם פלישת השקיות היתה אמא נכנסת לחדר השינה, לובשת, פושטת ושוב לובשת את הבגדים החדשים, נועלת את הנעליים בעלות העקבים הדקיקים ובוחנת את עצמה במראה מקדימה, מאחור, בפרופיל, מחייכת חיוכים מצודדים אל בבואתה, מנהלת דו שיח חרישי עם עצמה, מסדרת שערה בתסרוקות שונות, פעם אסוף ופעם גולש, מזליפה בושם על סביבותיה, אחר מחזירה הכל לשקיות, יורדת אל המטבח בפנים מהורהרות ומכינה את ארוחת הערב - חורכת את החביתה, שוכחת להמליח את הסלט או מוסיפה מלח לקקאו.

אחר כך היו באות השתיקות, מסתננות אל כל פינה, ממלאות את החדרים  ועיניו של אבא כבו.

-- אני לא יכול לסבול את זה יותר, אמר נתי  כאשר הבחנו בתריסים המוגפים של חדר

    השינה, כשחזרנו מביה"ס.

-- אני הולך להכין שיעורים אצל ניר, ואני נשאר לישון שם. הבית הזה הוא בית קברות.

כעבור שעה חזר:

-- לאמא שלו נמאס כבר ממני, אמר קודר.

על קצות האצבעות, דוממים, שוטטנו בבית, מתאמצים לצמצם עצמנו, והשקט זוחל אל ליבנו, נאחז בו בצפורניו המושחזות ואינו מרפה.

בשובו הביתה בשעות הערב, לא נמלט אבא אל עיתוניו. עמוס שקיות מן השוק, פסע פנימה חרש, פרק מטענו במטבח ופנה מיד אל חדר השינה. הקיש בעדינות בדלת פעם ופעמיים, אך הדלת נשארה אטומה בפניו.

-- ברכה, ברכל'ה, זה אני, שמענו אותו לוחש באוזניה. פתחי לי, אנא ממך, פתחי.

הדממה המשיכה לזעוק מן הקירות.

-- Emma, אהובתי, יפתי, זה Armand שלך, mon amour, mon ame,ma vie, תני לי לבוא אליך, תני לי לאהוב אותך.

-- אבא יודע צרפתית ? לחש נתי בתדהמה.

-- לך לחדר שלך, אמרתי לו. אסור לנו להקשיב, זה ביניהם.

-- זה כמו להציץ לזוגות בגן הציבורי ? שאל.

-- בדיוק ככה, עניתי. סגרתי את דלת חדרי והתכסיתי מעל הראש בשמיכה.

כעבור זמן מה, דפק נתי בדלת:

-- בואי, אבא במטבח.

אבא עמד במטבח , גבו אלינו, קוצץ ירקות לסלט. בקערה הלך וגבה הר הסלט ואבא המשיך לקצוץ ולקצוץ.

-- די, אבא, די, אמר נתי. הסלט הזה יספיק לעשרה גדודים.

כמתעורר מתוך חלום פנה אבא אלינו, פניו חיוורות ועיניו אדומות, חייך חיוך מתנצל ואמר:

-- חשבתי שאתם רעבים.

-- זה בסדר, אבא, אמרתי ולנתי לחשתי:

-- תאכל הכל.

נתי הנהן ולא הסיר עיניו ממנו.

באותו הלילה שמענו את קולה של אמא:

-- תן לי למות, משה, תן לי למות. לשם מה אתה צריך אותי ?

-- אני אוהב אותך, ברכה, והילדים האלה זקוקים לך.

דלת חדרי נפתחה לפתע ונתי עמד בפתח:

-- מיכאלה, תני לי לישון פה על הרצפה לידך.

פיניתי לו מקום לידי במיטה.

למחרת נסעה אמא לבית הבראה ושבה רק כעבור מספר שבועות ובידיה שקיות פלסטיק מכל הצבעים, הצורות והגדלים. 

משמלאו לי ארבע עשרה שנים, הזמינה אותי בחגיגיות לחדר השינה לטקס מדידת הבגדים.

-- תסתכלי היטב, מיכאלה, היתה אומרת לי, תסתכלי היטב ותלמדי איך אישה אמיתית צריכה להראות. אישה שהיא אישה, צריך שיהיה לה chic . בלי  chic, בלי  elegance, בלי ה -  je ne sais quoi המיוחד הזה, אף גבר לא יסתכל עליך. כל הגברים אותו הדבר, בתי. גם אם תהיי פרופסור באוניברסיטת הרוורד עם חמישה דוקטורטים, אף גבר לא ירצה בך אם יהיו לך רגליים שעירות ותלבשי סמרטוטים משוק הכרמל. תזכרי מה שסבתא אמרה לי ואני אומרת לך: כבר ראיתי גבר שמתחתן עם אישה בגלל רגליה היפות, אך להיפך עדיין לא ראיתי. אישה צריכה תמיד להיות מטופחת, מבושמת, מאופרת, מסורקת, מניקור, פדיקור, התיק תואם לנעליים וחיוך על השפתיים.

נאומיה של אמא, שחזרו על עצמם לאחר כל מסע קניות, השרו עלי עצב רב, במיוחד מכיון שלא ראיתי אותה מקיימת בחיי היומיום את שהטיפה לי. לשם מה כל הפרכוס ? אבא אהב אותה גם בחלוק שהביא לה מן השוק. לא פעם, בעמדה על יד כיור המטבח, מדיחה את הכלים, היה נעמד מאחוריה, כורך זרועותיו סביבה, נושק לה על עורפה ואחר מושיבה על כסא וממשיך להדיח את הכלים, והיא ממקום מושבה הביטה בו ורוך בעיניה.

משמלאו לי שמונה עשרה שנים, הגיע הרגע הגדול ואמא הזמינה אותי להצטרף למסע קניותיה.

-- מיכאלה, את כבר בת שמונה עשרה. גמרנו עם הג'ינס והטישרטס המסמורטטים. עכשיו את כבר אישה ואת צריכה להתלבש כאישה. עכשיו את מתלבשת כמו שאמא אומרת לך. את רוצה למצוא בעל או להשאר רווקה זקנה ?

-- אמא, אני לא רוצה שום בעל. אני רוצה לסיים את הבגרות, להתגייס לצבא, ללמוד

    באוניברסיטה.

-- ובזמן הזה את  חושבת שאת לא יכולה למצוא בעל ? את חושבת שהבעלים יחכו לך עד

    שתסיימי את כל התארים שאת מתכננת ללמוד ? אישה צריכה תמיד להיות מוכנה לתפוס את הבעל המזדמן בדרכה.

הכוננות הזאת לא מצאה חן בעיני, אך ידעתי שאם לא אכנע ואלך עימה, לא יסתיים הויכוח לעולם. הטקטיקה של "אם אינך יכול להם, הצטרף אליהם" נראתה לי המוצא היחידי במקרה של אמי.   

למסיבת סיום התיכון  קנתה לי אמא שמלת מלמלה ורודה עם פאייטים, כפפות סאטן לבנות, תיק ונעליים ורודים.

-- את נראית כמו צמר גפן מתוק על מקל, אמר נתי ופרץ בצחוק.  תגידי, את באמת חושבת ללכת ככה למסיבה ?

אבא נראה כחוכך בדעתו אם לצחוק או לבכות.

-- הצילו ! בצר לי, פניתי לחברתי הטובה, לימור.  אני לא יכולה להופיע בתחפושת הזאת. אני אהיה הבדיחה של המחזור.

אמה של לימור נחלצה לעזרתי ובאה לבחור בגד למסיבה. היה זה אוברול מסאטן שחור, צמוד להתפקע, בעל מחשוף עמוק מלפנים ומאחור.

-- כמו קורטיזנה, היתה אמא בודאי אומרת לו ראתה אותי באותו ערב, אולם היא לא ראתה. מן הבית יצאתי לבושה בשמלת המלמלה הורודה הישר לביתה של לימור שם החלפתי זהות - מסוכריה על מקל לפאם פאטאל.

אמא נפטרה בגיל 63 לאחר שנת יסורים בה נאבקה במחלת הסרטן. לאחר השבעה, באנו אחי נתי ואני לעזור לאבא לסדר את חפציה. בחדר השינה, ערימת בגדיה על המיטה, ישב אבא, פניו באחת מחולצות המוסלין שלה וכתפיו רועדות.

-- היא כל כך אהבה בגדים יפים, אמר בקול שבור, ואני אהבתי אותה כל כך !

כעבור חודשיים, ליוינו גם את אבא בדרכו האחרונה.

כל הזכויות שמורות לאריאן סולאל