הפעם היחידה בה אבי צילצל אלי בחיים, היתה בשנת 1997. אני הייתי אז בן שלושים ושתיים וגרתי כבר כמה שנים בניו יורק, והוא בן חמישים ושמונה, ובנצרת עילית מאז שהייתי בן שנה.

"להב," אמר בקול אטי, "זה אבא שלך מצלצל אליך," הימים היו טרום ימי הטלפון הנייד ולא יכולתי לדעת מי מצלצל ומאיפה. "אתה יודע שלא הייתי מטריד אותך בקטנות, אבל לופו הג'ינג'י מת אתמול". הוא אמר עוד כמה מילים, הביע תקוה שלא אקח את זה קשה מדי לבד בניכר, שאל לשלומי, אמר ששלומו טוב וסגרנו את הטלפון משני עברי הקו. 

לופו הג'ינג'י היה הספר שלי מגיל חמש עד ערב הגיוס, עם הפסקה אחת של חמש שנים באמצע. אבא שלי הסתפר אצלו עוד לפני כן וגם עוד שנים אחרי כן. עד שלופו מת, למעשה.

הפעם האחרונה שהלכנו אל לופו הג'ינג'י יחד, אבא שלי ואני, היתה ערב בר המצוה שלי. למחרת הבר מצוה החלטתי לגדל את שערי בסגנון חופשי, ומכיוון שכך שבתי אל לופו רק בשבע-עשרה בינואר 1983, בשעה רבע לשבע בערב, רבע שעה לפני שסגר את המספרה לאותו יום, כדי שיגלח את כל מחלפות ראשי. 

למחרת בבוקר התגייסתי.

המספרה של לופו הג'ינג'י היתה במרכז מסחרי קטן שנקרא 'רסקו הקטן'. המרכז היה עשוי ארבע רביעיות של ארבע חנויות כל אחת שניצבו זו מול זו בשתי קומות שמסדרונות פתוחים חיברו ביניהן, להבדיל מ'רסקו הגדול' שהיו בו מגדל המים של העיירה ושלושה טורים ארוכים מאוד של חנויות, בטח עשרים בכל טור, וכן צרכניה גדולה ובית הקולנוע היחיד בנצרת עילית, קולנוע נורית. רעש הבקבוקים המתגלגלים בקולנוע נורית מלמעלה למטה עד שנתקעו באחת מרגלי מושבי העץ שבו, עוד נשמע באוזני בכל פעם שאני יושב בקולנוע, וגם זכורים לי הבקבוקים הנבחרים שהיו זוכים למחיאות כפיים מלאות הערכה ומתח הולך וגובר, ככל שהגלגול היה צובר תאוצה ומרחק מבלי שהבקבוק יפגע באחת מרגליים אלו וייעצר. לעיתים, כשהיה בקבוק נעצר, היו הצופים מהשורות העליונות פוצחים בקריאות "נו, נו" כדי לעודד את היושבים בשורות הנמוכות יותר לבעוט בבקבוק ולעודד אותו להמשיך בדרכו עד תחתית האולם. בחורף של שנת שבעים ושמונה, בזמן השביתה הגדולה של מערכת החינוך, ראיתי באולם זה סרט מדי בוקר, סה"כ כשלושים סרטים בסך הכל לדעתי, ומשם התפתחה החיבה הגדולה שלי לקולנוע, ואף יותר מזה - לישיבה באולמות חשוכים.

במספרה של לופו, היינו מתיישבים על כסאות בצד, מקווים שאין יותר משלושה ממתינים לפנינו. כשהיה מגיע תורי, היה לופו מניח על כסא הספרים מושב עזר מגביה לילדים, קושר לצווארי סדין תכלת עם שוליים לבנים, מהדק מאחור בסיכת בטחון שהילכה עלי אימים בכל שנות ילדותי, ודוחף את הסדין טוב טוב אל תוך צווארון חולצתי. אח"כ היה שולף מנרתיק עור חום סיגריה של קנט 100, מדליק אותה, לוקח ממנה שאיפה אחת ארוכה, מניח אותה על שפתה של מאפרת חרסינה ענקית עם ציור של הקולוסיאום בתוכה, תופס בידיו מספריים ומסרק - ומספר אותי. לאורך כל התספורת היתה הסיגריה מונחת על המאפרה. מאוכלת אט אט מבלי להיכבות - לופו מעולם לא הרים אותה באמצע תספורת - היתה הסיגריה הופכת לשובל ארוך של אפר, ורק בסוף היה מניח את המסרק והמספריים מידיו, פותח את סיכת הבטחון, מנקה את שאריות השיער בעזרת מברשת עוקצנית, מפדר את עורפי בטלק, מרים את הסיגריה, לוקח ממנה מציצה נוספת, פולט בעדינות את העשן ומכבה אותה במאפרה - ואז היה אומר במבטא רומני כבד "נו, אותך כבר לא צריך פה" ומוריד אותי בתנופה מעל הכסא.

בקו אלכסוני ישר ממול המספרה של לופו היתה המסעדה של יוסי הרומני. מסעדת אירופה. המסעדה של יוסי היתה מסוג המקומות האלה שבשנות התשעים יכול היה עיתונאי כמו רון מיברג להיטפל אליהם ולהפוך אותם במחי 2,500 מילה לאתר עלייה לרגל של הפזורה התל-אביבית. לדאבונם של המקומיים הוא עשה זאת למסעדת דיאנה בנצרת הערבית. לשמחתם - הוא נעצר שם ולא המשיך לאירופה.

בימי שישי בצהריים היו מתכנסים אל יוסי הרומני כל רומני העיר בראשם של ראש העיר וסגנו, כדי לאכול את הפסטרמה שהיה עושה משש בבוקר במעשנה המאולתרת שהמסגר מהקומה התחתונה בנה לו לפי הוראותיו, ולשתות בירה נשר מבקבוקים גדולים. נדמה לי שזה היה באמת מעדן. כאלה היו גם הקבבים המרוחים ברוטב שום שאשתו היתה מכינה, ושהיו מוגשים בכוסות תה של ההסתדרות ושאיש לא יכול היה להתקרב אליך יומיים אילו אכלת כפית אחת מתוכם. והיו גם הכבד הקצוץ וסלט החצילים, ולטענת אבי גם הרגל הקרושה והמוח. באלה לא נגעתי מעולם. ברגל הקרושה מטעמי אסתטיקה, במוח - מטעמי אתיקה.

בשבת האחרונה בצהריים עלינו למסעדת אירופה. אחרי ארבעים ושמונה שנים ההורים שלי עוזבים את נצרת עילית, למגינת ליבם של נכדיהם, וכל ביקור שם הוא ביקור מאסף בו נפרדים מעוד משהו. אז בשבת אמא שלי אמרה שנלך לאכול במסעדת אירופה. יוסי הרומני כבר איננו שם מזמן. אבא שלי אמנם לא צילצל להודיע לי שהוא מת, אבל שנים של שומן רווי בתוספת כל סוג שמן אחר, העבירו גם אותו לעולם שכולו טוב. במקום יוסי הרומני לקח את המסעדה איזה רופא שהגיע לנצרת עילית בעלייה הרוסית הגדולה בראשית שנות התשעים, והחליט, ביחד עם אשתו, שאם אי אפשר לרפא את העם היושב בציון בדרך הקונבנציונלית, הרי שגם להוציא אנשים כבדים ומדושני עונג למנוחת הצהריים זה סוג של בריאות. גם אם אלטרנטיבית משהו. 

ישבנו ואכלנו מהכל - כבד קצוץ וסלט חצילים וקבבים ועגבניות כבושות מצויינות שתמיד אהבתי, ושתינו בירה מבקבוקים גדולים, והילדים היו מאוד מבסוטים מהמקום, שלי עצמי נראה קטן ועצוב יותר, כמו גם רסקו הקטן כולו, שלמעט מסעדת אירופה ועוד איזה  שלט של רואה חשבון, כל דלתותיו חתומות וכל חלונותיו עכורים, ועושה רושם שאיננו מן המרכזים המסחריים המשגשים ביותר בסביבה. 

כשיצאנו בתום הארוחה, בדיוק כשעברנו ליד מה שהיה המספרה של לופו הג'ינג'י, אמא שלי בחרה להגיד לאבא שלי בדיוק שהספר שביקר אצלו יום קודם כיסח אותו יותר מדי. "היתה לך רעמת תלתלים כל כך יפה" היא אמרה לו. "נו," מלמלתי ביני לביני בעודי מסיר את הכובע ומלטף לעצמי את הקרחת, "זה בטח יגדל לו תוך שבוע-שבועיים. מזל שאני לא נדרש להתמודד עם שברונות לב שכאלה".

בתמונה: המחבר בגיל 16