וכל מה שיכולתי לראות בתוך כל המוסיקה הרועמת, הדיבורים של מאות האנשים וקולות הצלחות והסכו"ם הוא הצבע הזה של המתכת המלובנת בתוך ים של גיצים רושפים בלבן כתום, עפים לכל עבר ניתזים אל הקירות ומהם הלאה ונוחתים על הרצפה. הצבע הזה שמזכיר את האש, אבל איננו אש כי אם חום צרוף, שתחתיו הברזל הופך למים, נכנע מעיקשותו המתמדת, אך עדיין עומד זקוף במריו הלוהב בלבן, כתום, אדום ואז דועך לאפור ושחור של נוקשות נצחית.

וכל מה שיכולתי לראות הוא את הידיים שלי מניעות את העיגול המסתחרר ברעש נורא, איך אני מעגל את הברזל, מכרסם בו בעדינות, עד שיהיה מכיל, במקום שקודם היה סגור ומרובע.

ובאותו הרגע, כמו קסם מתנגן לו ברקע השיר הבא.