כותרות TheMarker >
    ';

    צבי אנקורי: מטארנוב לארץ ישראל – ובחזרה, במדי הבריגדה

    0 תגובות   יום שלישי, 31/7/12, 13:29

     

    מרואיין: פרופ' צבי אנקורי ז"ל.

    מראיין: אהוד אמיר.

    הראיון התקיים בשנת 2000.

     

    נולדתי בשנת 1920 בטארנוב שבגליציה, פולין. חונכתי חינוך עברי מהעריסה: בבית, בבית הספר העממי ובגימנסיה העברית. עם עלייתי ארצה, בגיל 17, הגעתי לקבוצת חניתה ועסקתי בה בעבודה פיזית, עם טוריה בשדה. הייתי חבר בהגנה ובמשטרת היישובים העבריים.

     

    בגיל 18 התחלתי ללמוד איטלקית באוניברסיטה העברית. עם התקרבות הגרמנים למזרח התיכון התגייסתי לצבא הבריטי ושירתי בצפון אפריקה ובאיטליה. קראתי ספרות איטלקית ועד היום אני יודע חלקים מדנטה בעל פה. ידיעת האיטלקית פתחה לי את השער למפעלי חינוך בקהילות היהודיות בלוב ובאיטליה.

     

    חמש שנים שירתי בצבא הבריטי. באל עלמיין היינו ביחידת תובלה בקו הראשון. כשהגענו ללוב יזם פרופ' רייכנבך מהאוניברסיטה העברית בית ספר עברי לקהילה שעברה את הכיבוש. בגיל 21 הקמתי את בית הספר בבנגאזי וניהלתי אותו, אפוף בתחושת פליאה: מי הסמיך אותי? מי נתן לי את הכח? לי, בחור צעיר ועני, עולה חדש?

     

    לימדתי עברית. זו היתה חוויה חשובה מאד לאנשי הגולה ולהבנתי את יהודי הגולה: צרכיהם, הדרך לעבוד עמם.

     

    היינו עושים תמרונים במלטה, עד שבריגדיר אחד שאל: "בשביל מה אתם צריכים את זה? אתם הרי יחידת תובלה." הוא לא הבין שאנחנו עושים את זה בשביל ה"הגנה", כדי שלאחר המלחמה, בהגיענו לארץ ישראל, נוכל להוות גרעין מאומן של כח לוחם, למען הישוב הנאבק בצבא הבריטי שאליו עדיין השתייכנו, למען המדינה היהודית שבדרך.

     

    כשעברנו לאיטליה ב-1943 הגענו למחנה הריכוז פראמונטי (Ferramonti) ששכן בדרום איטליה. בגיל 23 ניהלתי את החינוך במחנה, תחת המפקד האמריקאי של המחנה, קפטן קורן (Corn). חייתי באותם תנאים של יושבי המחנה. את בני הנוער העברתי מהמחנה לחווה ששכרנו ליד בארי. בכפר גרומו (Grumo) שליד בארי הקמנו הכשרה שהייתה מעין עליית נוער. הנוער למד ועבד בחקלאות. שם הכרתי את אנצו סרני שניהל את עליה ב' עד שיצא לפעילות שממנה לא חזר. עד היום אינני מבין מי הסמיך אותי ומי נתן לי את הכח לקחת את הסמכות ולבצע את המשימות, אבל דיברתי בשם ארץ ישראל.

     

    לאחר מכן נשלחתי לרומא ופתחנו מחדש בית ספר יהודי אותו ניהלתי בגיל 24. הגענו עד הגבול האוסטרי, שם שלטנו זמן-מה על המעברים. ברגע שהגענו לעיר טרביזיו, על גבול איטליה ואוסטריה, היינו האמצעי של יהודים עקורים לעבור מאיטליה למחנה המתנה, ומשם - להעפלה. איתי באיטליה פעלו חברים מעליית הנוער, ילידי גרמניה או אוסטריה, וכן לורדון לורייה, עיתונאי של הצבא הבריטי – אך גם של הבריגדה. איתו נסענו ככיסוי עיתונאי, איתו הגענו למחנה יאסנובאץ ביוגוסלביה, שם ראינו גופות עם ידיים קשורות מאחורי הגב, צפות על המים.

     

    יום לאחר כניעת הגרמנים באיטליה, ב-2 במאי 1945, מילאנו את המשאית באוכל ובגדים, ויצאנו לאוסטריה במשאית צבאית, באופן רשמי - במדים בריטיים, אבל למעשה - מטעם "ועד ההגנה בגולה", במטרה למצוא יהודים. לא היה לנו שמץ של  מידע איפה הם.

     

    המסע לאוסטריה היה אחד המסעות המעטים, רדופי הרוחות, שאדם חווה בימי חייו. לאנגלים יש ביטוי הולם - .Spooky  נסענו מטרביזיו לוילאק ולקלאגנפורט. משני צדי הדרך עמדו קבוצות של חיילים גרמנים חמושים. הם ביקשו למסור את עצמם, על נשקם, לבריטים. הם התחננו על חייהם. ביקשו שלא הרוסים הם שיתפסו אותם. ואנחנו, על המשאית העברית היחידה, עוברים ביניהם וממשיכים לנסוע. זה היה לא פשוט.

     

    הגענו לקלאגנפורט. עליתי אל ראש העיר כדי לדרוש רשימות של יהודים. כשירדתי למטה, ראיתי שניים מחברי מהבריגדה עומדים עם שתי בחורות בלונדיניות. לנו היה זה לא רק צו צבאי רשמי, אלא גם צו המצפון, של  .non-fraternization- אסור להתערב בקרב האויב, להתחבר עם בניו ובנותיו. כבר מרחוק עשיתי להם סימנים של 'מה זה צריך להיות?' חברי קראו לי: "בוא, בוא!" הגעתי אליהם. שתי הבחורות ניגשו אלי ואמרו: "גם אנחנו יהודיות." לא האמנו להן. שאלנו: "מאיפה אתן?"

     

    "מפולין."

     

    חברי פנו אלי: "בוא, אתה מפולין. תדבר איתן פולנית."

     

    אני אומר: "מאיפה אתן?"

     

    "מליד קראקוב."

     

    זוהי הדרך להגיד מאיזו עיר קטנה-יותר אתה: 'ליד קראקוב.'

     

    אני אומר: "מאיזה עיר על יד קראקוב?"

     

    ואז הן אומרות - והיתה זו הצעירה שאמרה: "מטארנוב."

     

    תפסתי אותה: "מאיזה רחוב בטארנוב?"

     

    ואז היא הכירה אותי.

     

    "השק!"

     

    היא היתה ילדה בת שתים עשרה כשעזבתי. היא זיהתה אותי. לא השתניתי בהרבה. בעת עזיבתי הייתי בחור בגיל שבע עשרה. ממנה נודע לי בפעם הראשונה מה קרה בעירנו: האקציה הגדולה, מה קרה להורי. אותה ילדה ניצלה בזכות מראהּ. היא נראתה כגויה מוחלטת.

     

    זו היתה הפעם הראשונה שהבינותי שבכל חמש השנים האלה בצבא, במסע המלחמה לאירופה, הלכתי אל ההורים, אל בית ההורים, ולמעשה הם אינם. הם כבר אינם מ-1942. הם נספו באקציה הגדולה של קפיטאנוב, ב-11 ביוני 1942.

     

    בסוף 1945 המשכנו הלאה, להולנד. דנו בגורלם של החיילים שעזבו את הארץ - ואת האזרחות - בגיל צעיר מאד. הוחלט להכשירם לקראת חיים אזרחיים: ללמדם מקצועות. נתמניתי לקצין החינוך ביחידה שלנו. הסדרתי הכשרות לבודדים: לחקלאות, לליטוש יהלומים. שיבצתי חיילים למקומות עבודה. המנהל היהודי של אחד המפעלים באמסטרדם אמר לי: "אני יודע שאני מחנך את האנשים שיתחרו בי."

     

    גם בעקורים טיפלנו: הקמנו מרכזים ומשם הובלנו אותם להעפלה כי סרטיפיקטים כמעט שלא היו. בני הנוער הראשונים שנסעו מפראמונטי ובארי הם מהיחידים שנסעו וכניסתם לארץ היתה בזכות הסרטיפיקאטים.

     

    חזרתי לארץ ישראל בסוף 1946 ושבתי ללימודים באוניברסיטה, אך בדצמבר 1947 שוב התגייסתי, והפעם - להגנה.

     

    (מעובד מתוך ראיון שקיימתי עם צבי אנקורי בשנת 2002)

     

    ***

     

    צבי אנקורי לחם במלחמת העצמאות בחזית ירושלים. הוא פרופסור להיסטוריה ומתגורר בירושלים. בספריו "ערמוני אשתקד" ו"כדקל במדבר" תאר אנקורי את ילדותו בטארנוב ושובו אליה כחייל בבריגדה - קלאסיקה שלא זכתה להד הראוי לה. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ארכיון