מאז צאת החוק האוסר על עישון בבתי עסק, חיי השתנו. לא, זה לא גרם לי לעשן פחות. אני יוצאת פחות, זה בטוח. אתמול, הייתי במסיבה פרטית, שם היה מותר לעשן. אחר כך המשכננו לאיזה פאב. לא היה להם הייניקן, אז הלכתי לחדר עישון לחשוב על מה בא לי במקום. בחדר הקטן הצטופפו בערך 20 אנשים. במרכז החדר שולחן סנוקר ומאחוריו חלון המשקיף לבר.
שני לא מעשנים, יושבים לבדם על הבר, שתי דמויות מטושטשות, מתגלות-נעלמות במערבולת העשן. סיימתי את הסיגריה והגעתי להחלטה - אני מוותרת על השתיה. אז חזרנו הביתה. כאן אני לא נרדפת אחרי פסיכופטים, ומוקצת לחללים צפופים חסרי חמצן, או נזרקת לקור בחוץ. בדרך החוצה חלפתי על פני שלט שנראה כמו מראה להרגשה שלי:
אכן באסה גדולה. אפילו בפריפריה החוק נכנס חזק. הרחק מהציוויליזציה, אי שם באיזור טבריה, חגגנו בראש החודש יומולדת לסבא שלי. לכל מקום שלא הסתכלתם היה שלט מעצבן: ”אסור לעשן“. בסדר, הבנתי, למה לשים את זה בכל חור ופינה?
בכלל המקום הזה שאכלנו בו, שנקרא ”צל תמר“ ויש בו אוכל ממש טעים במחיר שגורם לתאביבים כמוני לפרוץ בצחוק משתעל, חזק בקטע של שלטים. הינה למשל הם מבקשים לא לטפס על הנחל. ואני שואלת, איך מטפסים על נחלים??
ובחזרה לתלביב, לבית, או בשמו האמיתי ”בית ידיעות“, (זה מקום העבודה שלי [אני מצטטת את אולמרט?!]) שם מאבק המעשנים והלא-מעשנים מקבל תפנית דרמטית: מחלקת בטיחות העמידה את המלחמה שלנו בדילמה. האם אנחנו יכולים לעשן בחדר המדרגות? כי הלא-מעשנים מבקשים שנסגור את הדלת כדי שהעשן לא יכנס למשרדים. ואילו ’בטיחות‘ מתריעים בפני הסכנות האמיתיות:
ומה נראה לכם שקרה? כן, אנחנו לא מעשנים שם יותר. מי עוד לא חתם על העצומה הקוראת לשינוי חוק העישון??
ברגע שיהיה לי זמן - |
