סבתא פיזובה היתה אומרת: ״לאיפיפיה כמוך מגיע קאואליר, לא סתם איזה אידזיוט״. ברור כשמש שהיא צדקה - כאן דרוש אביר, לא פחות. במשך השנים גברים באו והלכו. בעיקר הלכו. קשה למצוא קאואליר אמיתי שהוא גם בחור טוב וגם אינציליגנט, מה גם שלעולם אינך יכולה להיות בטוחה לגמרי לגבי מצבו הבריאותי. מה אם יש לו חלילה עץ? עץ נודעה כמחלה מסוכנת, שעל פי עדותה של פיזובה עלולים בני אדם תמימים להידבק בה בישיבה באמבציה, בספא למשל. היא עצמה נהגה בסכנת העץ במשנה זהירות. כך לדוגמא, סירבה נמרצות לנסוע אי-פעם במונית, שכן מן המפורסמות היא, שבמוניות מרבות לנסוע נערות-ליווי. הנה פרוצה שכזו יורדת מן המונית ואתה עולה ומתיישב במקום בו היא ישבה- והרי לך עץ.
בנוסף לכל המורכבות שבמציאת בן זוג ראוי, גם אני עצמי אינני בת-חוה רגילה. בילדותי אהבתי מכוניות יותר מכל. לא שלא שיחקתי בבארבי וקלעתי לחברותיי צמות סיניות, אבל כבתו של נהג מקצועי וחובב הגה מושבע, חשתי גאוה לקחת חלק באוטומאניה המשפחתית. כבר בגיל עשר ידעתי בדיוק איזה אוטו יהיה לי כשאגדל - פונטיאק פיירבירד, כמו בסדרת הטלויזיה ״אביר על גלגלים״ (הרי לכם קאואליר ראוי!). ללא הרף הייתי מדמיינת את עצמי נוהגת בעוף-החול הספורטיבי ורב העוצמה. את זמן השיעורים המשמימים בבית הספר היסודי נהגתי לנצל לטובת הגות אמנותית בריאה, ותוך מיקסום האנגלית הרצוצה שהיתה זמינה לי באותו גיל, חיברתי מילות-מופת חלופיות לשירים ידועים. למשל פזמון אובלדי-אובלדה: ! Firebird, firebird, is my car - yeah
ברבות הימים נסעתי לארץ האפשרויות, שם מיהרתי לרכוש לי פונטיאק פיירבירד אדום, שזכה (חרף צבעו, מהירותו ונהמת מנוע 5,000 הסמ"ק שלו) לכינוי החיבה האצילי ״ברבור״. היה זה רכב מרהיב למראה: נמוך, ארוך ומבהיק, בעל שתי דלתות בלבד וזוג פנסים נפתחים. אלא שלא היה תוכו של ברבור כברו, ומידת האצילות לא האצילה על מצבו המכאני. בילויינו המשותפים התרחשו יותר ויותר במוסך. "למה את לא מתפטרת מהגרוטאה הזו?" היה שואל אבא היקר בדאגה מהולה בעצבנות. "אני אוהבת את ברבור!" הייתי מגוננת על מחמל לבי האוירודינמי. או אז היה אבא מכריז נמרצות: "אוהבים בן זוג, לא מכונית!" כמובן שבאותו רגע, בחסות הטיעון הפדגוגי הנלהב, נשתכח מלבו לגמרי שהוא עצמו את האוטו הפרטי שלו הקפיד למרק ולהבריק ללא הרף, והיה מוכן להמתין בכל יום למעלה מחצי שעה לחניה פנויה מול הבית בדיוק, כך שיוכל להשקיף עליו מהחלון יומם וליל. כמעשה אילן שאינו מבחין שתפוחו נפל די קרוב אליו, ניסה לשווא להרחיקני מאהבת הפרייוט. לאחר שנתיים של אהבת-אמת חרף הנסיבות, היתה לברבור עדנה כאשר מכרתי אותו לאמן הוליוודי מומחה בייצור מכוניות-חלומות שהפך אותו לבן דמותו של הפיירבירד האגדי מסדרת הטלויזיה, על פי הזמנתו של מיליארדר סעודי.
נקפו השנים וחזרתי אל הארץ הזבה חלב ודבש, בה עולה כל פונטו מיד שלישית כעלות משקלה בזהב 24 קראט של לקסוס במדינות המערב הבלתי-זבות. כאן עמל בפרך העם הנבחר כדי לעמוד בתשלומי הליסינג, בניגוד לבני אומות העולם שלא עלו בהגרלה, אשר אינם נהנים כלל מרכב חדש שקנו, כי כידוע מי שלא מתאמץ אינו מעריך את מה שהשיג.
יום אחד בא איתי אבא לסוכנות רכב כדי לעזור לי למצוא פורד פוקוס משומש במצב טוב. איש המכירות מסביר הפנים הציג בפנינו פוקוס לבן שמור כחדש. "הרכב הזה לא מתאים", אמרתי. על פני האיש עלתה הבעת תמיהה. "הוא לא דולפין״, ניסיתי להסביר בהגיון. ״הוא לא מה?" שאל איש המכירות ההמום, שכפי הנראה לא ידע שתנאי הכרחי לו לפוקוס כדי להיחשב כדולפין הוא צבעו הכסוף. אבא השפיל מבט מיואש לעבר הפגוש הקדמי: ״מה יהיה עם הילדה הזאת - אוטו מצויין, קילומטראז׳ נמוך, ולה חשוב רק הצבע. איך היא תבחר חתן, איך.״
לימים הצלחתי להשלים את המשימה. לא, לא מצאתי בעל, אך מצאתי טוב - פורד פוקוס כסוף, רכב אמין ויפה שנמצא ראוי ביותר לתואר "דולפין". אלא שאין שלמות עלי אדמות, ומהר מאוד הסתבר שלדולפין יש, איך לומר, תסביך מסויים. משום מה הוא משוכנע תמיד שאחת הדלתות האחוריות פתוחה, כך שהמחשב שלו מצהיר זאת על צג הנהג דרך קבע ולא מאפשר לנורה הנדלקת בפתיחת דלת לכבות לעולם. לעתים בצר לו, כשהוא נוכח שאיש אינו נענה להתרעותיו, הוא אף מוסיף צפצוף טורדני אחת לכמה דקות. בתחילה קצת העיקה עליי התופעה, אבל די מהר הגעתי למסקנה שזה בעצם לא תסביך כל כך נורא. מה אם היה סבור שהוא נפוליאון? יכול היה להיות כל כך לא נוח לנסות להידחס בכל נסיעה תחת הכובע הצר והמשונה.
לכל אחד יש איזו שריטה, נכון? למדתי להתפשר ולאהוב את מה שיש. נכון, הוא חייב להיות כסוף, אבל הוא לא חייב להיות מושלם. כעת כבר אין ספק שאני בשלה לזוגיות. מישהו מכיר קאואליר במצב מצויין עם שריטה קלה?
|