ריח הפיקוסים המתקתק עומד מבחיל באוויר הלח. נמצא בתוכי כשם שנמצא ברחוב. כלים שלובים. אפילו לא תל-אביב, אני חושבת, סתם עוד עיר ששמה ריק מתוכן כהווייתה. אני נזכרת בפעם האחרונה שעליתי לדירת חבריי. מעניין אם דלת הכניסה תהיה פתוחה גם הפעם ואבהיל אותם למוות. אז קראתי בשמי שלוש פעמים באינטרקום ומיואשת מן הקיטוע נשענתי באגביות על הדלת. כיוון שהייתה פתוחה נכנסתי בה ועליתי במעלית. כרגיל דפקתי שתי דפיקות וניסיתי לפתוח את הידית. לרוב נשארת הדלת פתוחה אחרי שאושרה כניסתי באינטרקום. הפעם הייתה נעולה. אחרי כמה שניות היא נפתחה ושני יצורים מבועתים נגלו לפניי. באפלולית הדירה הלכו אנה ואנה, מנסים להירגע מן המאורע ומכים על חטא כי הספיקו לשכוח שאני בדרך. מנערים את השרירים כדי לשחרר מתוכם את הפרנויה. "תראי", אמרה, והחזיקה את כפות ידיה ישרות מול עיני כדי להראות לי עד כמה הן רועדות. "לא נורמליים!" אבל בעצם הכי נורמליים שיש. דירתם כאי של שפיות בחיי, נקודת יציבות שאני מנסה לחזור אליה כל רגע בין הביקורים תוך שאני מעלה מחדש את הטיעונים הבהירים במילותיי הרומנטיות יותר והסרקסטיות פחות. מתבאסת שהייתי קצת מסטולה מדי, מתקשה בעיקר לשחזר הבלחי שותפות שבהבנה שנזקקו להם רק חצאי משפטים או מבט. שמחה באהבתם. זה לזה, ואליי. נדמה שכל פעם חובקת השיחה את הכל. אני רוצה לדלות ממנה נקודה אחת ולפתח אותה בבידוד מעבדתי ואיני יכולה. אני הרי חסרת הבחנה בעוצמות הרגישות שלי. מתרגשת מתכנית ריאליטי או מתרגיל אולימפי באותה הרמה שמרגשים אותי ספר רהוט ואמת פילוסופית. אנשים מרגשים אותי, אני חושבת, אנשים והנרטיב שלהם. לפעמים הייתי שמחה לוותר על הרגישות הזו. בחלק עבודתי כנותנת שירות למשל. זו לא אדישות, אלא הזרה כפי שאמרו חבריי. זו לא בחירה להתעלם ממצוקתו של אחר או הצדקת המצב בראייה כוללת של המערכת, זו פשוט ההבנה שיש מה שיש – אני רואה את זה, אחר לא, ועליי להיות טובה אליו אך לא מעורבת. להבין שהרציונל הבריא לא משחק תפקיד מול סערת הנפש שאליה מוליך הנרטיב של זה שבצדו האחר של הטלפון. אין כאן שיפוט שלו, אבל יש התרחקות. רק אתמול יצאה הנפש המקסימה שחופפת אותי מן המשרד וקול חבטה חזק ועמום נשמע. מיד אחר כך צחוקה המתגלגל והקופצני. קמתי לראות מה קרה ומצאתי אותה על הרצפה, שאריות עגבנייה שנפלו מהטוסט מרוחות סביבה. "I don’t think there's anything funnier than an old woman falling" היא הגניבה מבין צחקוקיה. צחקתי איתה. לא מנימוס. וחשבתי שאני ודאי הייתי בוכה. גישתה ההומוריסטית לחיים מחייבת הזרה. כשם שהיא תמיד עונה בנימוס ותמיד מוצאת הומור בכל פרט, היא לא מצליחה להבין קפריזות של אנשים. הם נראים לה מוזרים ולא שווים את הסבלנות שדורשת ההתעמקות בסיפוריהם. אל תבינו אותי לא נכון – אין אדיבה ממנה, אין משתדלת יותר לעזור, אך היא מונעת מאהבת אנושיות, לא מאמפתיה לנרטיב הסובייקטיבי. אין לה צורך להבין עד הסוף, די לה לדעת שטוב לה יותר לראות אנשים שלווים. וכדי להבין טוב יותר מדוע הרגישות מזיקה לי ומה יכולה לשרת ההזרה ביצירת איזון בריא בחיים, נרד עוד רזולוציה אחת: אל המשפחה. כשדיברתי עם חברי סיכמנו שלשלושתנו הייתה חוויית ילדות מאושרת באופן אובייקטיבי, אבל שרק אחד משלושתנו חווה אותה כך. ואני חשבתי אחר כך שמשהו בהבניית הציפיות ודאי קשור לכך. האם ציפינו להיות מאושרים? האם ניצבה דמותו של "האושר הנכון" לנגד עינינו? ויותר מכך – האם משהו אימננטי באישיות שלנו, לא משהו הקשור בתמונה התרבותית של משפחה מאושרת, תבע מן האושר להגיע בצורה מסוימת? אתמול ישבה מולי בחורה חייכנית וקלילה. דיברנו על הורים וקריירה. "זה מוזר, לא?" אמרתי, "הם נדמים כמעט כמו חברים שלך לפעמים, ההורים, ואז הפרגמטיות שלהם תופסת אותך כל כך בהפתעה – מה זה?? למה הם כל כך מקובעים, מיושנים, דור אחר..." היא צחקה ואמרה: "חברים?! אני לא יודעת מה להגיד לך... אני מורידה בפנייך את הכובע שבכלל חשבת ככה, לי מעולם לא היו ציפיות". והנרטיב שלה שלם יותר, היא בוחרת במה שהיא בוחרת לעצמה, לא להוריה. היא מוותרת מראש על המחשבה שתרצה אותם ולכן מרצה את עצמה. היא רגישה לאיזון הכולל, לא לכל אחד מפרטיו גם יחד. ובמשפחה שלי כולם דרמטיים וחיים על רכבת הרים רגשית. אני טסה לטייל עם אחי בקרוב ואינני מדברת עם אחותי כבר חודש. כשצפינו אני וחבריי בתכנית על אחים חשבתי על כך הרבה. היום לאבי יש יום הולדת, והוא לא מעוניין לחגוג בגלל ה"ריב שקורע את המשפחה". כשאני חושבת על התכנית אני מגיעה למסקנה שאחותי מגשימה את כל הנרטיבים של אחיות קטנות וקרובות בגיל. היא ממורמרת: אני האחות הבכורה והמוצלחת, הכל הולך לי, היא המתקשה. זה כל כך משעמם אותי שאין לי אפילו חשק לפרט. כן, אולי גם אני ממורמרת. אבל יותר מזה אני בסופו של תהליך הזרה מתמשך. שנים שאני סופגת את הדי המרירות הציניים וחדי הלשון שלה. היא מסמנת את המקומות הרגישים ופוגעת היטב. היא לא יודעת שהיא עושה זאת, כיוון שאני לעולם לא שווה לה בדיוק, לעולם ניתנת לי בכורה מדומיינת. אני חייה עבורה בשבלונת האחות הגדולה. מאמצי להפיק מבט גאה ממנה הפכו מגוחכים. השיחות מיותרות לשתינו. אנחנו דומות עד בחילה. את אותן התכונות ממקמות בהתאם לסיטואציות אחרות, ואת הסיטואציות יוצרות בהתאם לציפייה. הסתבכתי. שום דבר מזה כבר אינו נהיר לי. "אנחנו יכולים לנהל את הדיון האינסופי על משמעותה של משפחה, על משפחה זה לתמיד, על משפחה לא בוחרים, על משפחה אוהבים בכל מחיר... אבל מה שאתה צריך להבין, וזה אולי הכי חשוב עכשיו, זה שיש תקופות בחיים. שאולי זה ישתנה, ואולי לא, אבל שזה לא קשור אלייך. תשחרר את זה ממך." אבא סגר את הברז והניח את הקערה בצד. אין לו מה להגיד על זה. כל האמיתות נאמרו פעם אחת יותר מדי. הוא לא יכול להניח לזה. הוא רגיש מדי, משהו מטריד את בנותיו מספיק כדי שלא ידברו זו עם זו. כמוני, הוא רואה עכשיו רק את חצי הכוס הריקה. לא היה טעם בטיעונים על קרבת אחים כשניסיתי להצדיק את הנסיעה עם אחי. הכסף העסיק אותו יותר. אבל כשעולות לנגד עיניו פניה של אחותי המרגישה כל כך שנואה עכשיו – הוא לא יכול לוותר. במקום האחד שבו אני החלטתי להפסיק להתרגש ולוותר על יחסים מלאי קנאה, תחרות וכאב, במקום האחד שבו אמרתי בפשטות – לא טוב, לא צריך, במקום האחד שבו בחרתי לוותר על הדרמות ולהניח לנרטיבים ולציפיות, במקום האחד הזה של הניתוק השלם, לעת עתה, מאחותי – במקום הזה אני לא יודעת מי מאיתנו רואה את התמונה בצורה מאוזנת יותר. אני לא יודעת מה יותר נכון, ואני לא יודעת אם להישאר זרה ושלווה או להשיב את האהבה והכאב גם יחד אל חיי. אני לא יודעת מהו הרציונלי, ומהו הרגשי, ומה הן מחשבותיהם של אחרים, ומה שלי. |